קובוץ או מלאפום

[אחד היה אברהם]

מתי השתנה שם הניקוד הזה: וּ ממלאפום לשורוק?

[חכם באשי]

קובוץ הוא כזה: ֻ
לא?

[יאיר]

צודק.
התחלף ממלאפום לשורוק.
אך נ"ל שלא התחלף אלא כך מכונה בעברית המודרנית ויש בספרים שלנו לרוב שעדיין משתמשים במלאפום.

[יאיר]

בספרי דקדוק ישנים הקובוץ מכונה גם ""קִבּוּץ"" והשורוק – ""שׁוּרֶק"",‏[1] אבל השמות האלה נדירים בימינו, והשמות הנפוצים כיום מכילים בהברה הראשונה את הצליל שכל אחד מהם מסמן.‏[2] האקדמיה ללשון העברית מוסיפה להשתמש לעתים קרובות בשם "קיבוץ".‏[3]

הקובוץ נקרא גם "שלוש נקודות" על שום צורתו, וגם "קִבּוּץ פּוּם", משום שהפה "מתקבץ" – מתכנס – בעת הגייתו.‏[1]

אם תרצה אביא את כל הערך.

[אחד היה אברהם]

צודק.
התחלף ממלאפום לשורוק.

תקנתי

[הבונה]

לכאורה הכונה שהשתנה הניקוד הזה: וּ ממלאפום לשורוק
והניקוד הזה: ֻ משורוק לקובוץ.
אולם יש להעיר שלפנינו בראשונים, מלאפום הא דוקא חולם.

[אחד היה אברהם]

אם תרצה אביא את כל הערך.

אשמח מאד, יישר כח.

[יאיר]

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7% ... 7%95%D7%A7
קובוץ ("קֻבּוּץ") ושׁוּרוּק (גם: "שׁוּרֻק") הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.
תוכן עניינים
[הסתרה]

1 שמות
2 מראה וזיהוי
3 שימוש בשורוק ובקובוץ בניקוד העברית בת ימינו
3.1 שורוק
3.2 קובוץ
3.2.1 קובוץ בצורות היסוד של שמות
3.2.2 קובוץ בצורות נטויות של שמות
3.2.3 קובוץ בפעלים
4 שימוש בקובוץ ובשורוק בתקופות הקודמות
5 צליל
6 הערות שוליים

[עריכה] שמות

בספרי דקדוק ישנים הקובוץ מכונה גם ""קִבּוּץ"" והשורוק – ""שׁוּרֶק"",‏[1] אבל השמות האלה נדירים בימינו, והשמות הנפוצים כיום מכילים בהברה הראשונה את הצליל שכל אחד מהם מסמן.‏[2] האקדמיה ללשון העברית מוסיפה להשתמש לעתים קרובות בשם "קיבוץ".‏[3]

הקובוץ נקרא גם "שלוש נקודות" על שום צורתו, וגם "קִבּוּץ פּוּם", משום שהפה "מתקבץ" – מתכנס – בעת הגייתו.‏[1]
[עריכה] מראה וזיהוי

סימן הקובוץ נראה כשלוש נקודות מסודרות באלכסון עולה מימין לשמאל מתחת לאות.
במילה זו הקובוץ צבוע באדום ונקודת השורוק צבועה בכחול

השורוק הוא האות וי"ו עם נקודה באמצעה. הנקודה זהה לסימני המַפִּיק והדגש. עם זאת, במילה שכולה מנוקדת אי־אפשר להתבלבל בין הסימנים האלה:‏[4]

המפיק מופיע רק בסוף המילה וכמעט תמיד באות ה"א. בכתבי יד אחדים של המקרא מופיע המפיק באות וי"ו עיצורית בסוף המילה, למשל במילה "גֵּו", שכתובה שם כ""גֵּוּ"",‏[5] אבל מכיוון שלאות גימ"ל יש ניקוד משלה, זהו אינו שורוק; מכל מקום, אין מפיק זה נהוג בימינו.
הדגש מופיע באות שחייב להיות בה ניקוד נוסף, בעוד השורוק הוא כולו סימן ניקוד של האות שלפניו. למשל, במילה "מִגּוּן" (ללא ניקוד: מיגון) אפשר לדעת שהאות וי"ו עם הנקודה היא שורוק, כי אין בה ניקוד נוסף וכי אין ניקוד נוסף לתנועה באות גימ"ל, ואילו במילה "מְגֻוָּן" (ללא ניקוד: מגוון) הנקודה באות וי"ו היא דגש, כי באות וי"ו יש ניקוד נוסף (קמץ) ולאות גימ"ל יש ניקוד תנועה משלה.

בעבר היה נהוג בטקסטים מסוימים להדפיס את השורוק ואת הדגש בצורה שונה,‏[4] אבל כיום אין הדבר נהוג. ביוניקוד הדגש, המפיק ונקודת השורוק הם תו אחד, שמספרו U+05BC.‏[6] מספרו של הקובוץ הוא U+05BB.‏[7]
[עריכה] שימוש בשורוק ובקובוץ בניקוד העברית בת ימינו
Postscript-viewer-shaded.png
ערך מורחב – ניקוד העברית בת ימינו

בעברית החדשה כללי השימוש בקובוץ ובשורוק אחידים ופשוטים יחסית לאלה של סימני הניקוד האחרים. לרוב השורוק והקובוץ אינם משתנים בנטייה, כלומר אם הם מופיעים בצורת היסוד של המילה, הם מופיעים גם בכל הצורות הנטויות שלה.‏[8] לעתים שורוק או קובוץ שלא מופיעים בצורת היסוד יכולים להופיע בנטייה, בעיקר במקום קמץ קטן ובמקום חולם (חסר ומלא), שגם הם מייצגים תנועות אחוריות.

לפי כללי הכתיב חסר הניקוד המקובלים בימינו, צליל /u/ ייכתב תמיד באות וי"ו בטקסט שאינו מנוקד, בין אם המילה מנוקדת בשורוק ובין אם בקובוץ. כאשר האות וי"ו היא שורוק וגם כאשר היא משמשת לסימון הצליל /u/ בטקסט שאינו מנוקד, אין היא עיצור אלא אם קריאה.
[עריכה] שורוק
שורוק

השורוק הוא תנועה גדולה, ולפי כלל ניקוד ההברות הוא יכול להופיע בהברה סגורה מוטעמת ובהברה פתוחה. המשמעות המעשית היא שהשורוק ייכתב תמיד בהברה האחרונה במילה או בהברה פתוחה באמצע המילה, מפני שבעברית הצליל /u/ בדרך כלל אינו מופיע בהברה מוטעמת שאינה האחרונה. לדוגמה:

"שָׁמְרוּ, חָתוּל" – הברה אחרונה פתוחה וסגורה.
"תְּשוּבָה" – הברה פתוחה שאינה אחרונה.

בניקוד מילים שאולות ייכתב תמיד שורוק לסימון צליל /u/, בכל סוג של הברה: "אוּנִיבֶרְסִיטָה, הַמְבּוּרְג, אוּקְרָאִינָה".‏[9] הקובוץ ייכתב רק במילים שאומצו למשקל עברי. לדוגמה, המילה השאולה "מְפֻרְמָט" מנוקדת בקובוץ בכתיב מנוקד (ללא ניקוד: מפורמט).

שורוק הוא סימן הניקוד היחיד שיכול לעמוד בראש מילה ללא עיצור לפניו. זה קורה כאשר וי"ו החיבור עומדת לפני אחת מאותיות בומ"פ (העיצורים השפתיים) או לפני כל אות שמנוקדת בשווא למעט יו"ד: "וּמִכְתָּב, וּוֶרֶד, וּסְפָרִים".‏[10] (זהו הניקוד העקבי במקרא והניקוד התקני בימינו, אך הוא אינו משקף בהכרח את ההגייה הרווחת בימינו.)
[עריכה] קובוץ
קובוץ

הקובוץ מופיע רק במילים עבריות ובמילים שהשורש שלהן הושאל ממילה לועזית ואומץ למשקל עברי, כגון "מְבֻסָּס, מְפֻרְמָט, דֻּגְמָה" (ללא ניקוד: מבוסס, מפורמט, דוגמה).

הקובוץ הוא תנועה קטנה, ולפי כללי ניקוד ההברות יכול להופיע רק בהברות סגורות לא מוטעמות. באופן מעשי בניקוד העברית החדשה הוא אינו יכול להופיע בהברה האחרונה במילה. הברה סגורה היא הברה שאחריה יש אות המנוקדת בשווא נח או אות דגושה בדגש חזק.‏[11]
[עריכה] קובוץ בצורות היסוד של שמות

משקלי השמות הנפוצים שבהם מופיע קובוץ בצורת היסוד הם:‏[12]

"קֻטָּל: סֻלָּם, אֻכָּף" (ללא ניקוד: סולם, אוכף).
"קֻטְלָה: חֻלְדָּה, עֻבְדָּה" (ללא ניקוד: חולדה, עובדה). לאותו משקל שייכות גם המילים שהשורש שלהן שייך לגזרת הכפולים, כלומר שהאות השנייה בשורש זהה לאות השלישית – למשל, המילה "סֻכָּה" (סוכה), שהשורש שלה הוא ס־כ־כ.
"קְטֻלָּה: נְקֻדָּה, עֲמֻתָּה, חֲנֻכָּה" (ללא ניקוד: נקודה, עמותה, חנוכה), עם דגש חזק באות השלישית של השורש. משקל זה אינו כולל את צורות הנקבה של משקל קָטוּל, שנכתבות בשורוק, למשל "שָּמוּר – שְׁמוּרָה, כָּתוּב – כְּתוּבה" (לעומת "כְּתֻבָּה" – כתובה, מסמך הנישואים ביהדות). ישנן גם מילים במשקל "קְטוּלָה" שאינן קשורות באופן ישיר למילים במשקל קטול, למשל "קְבוּצָה".‏[13] מכיוון שבעברית החדשה אין הוגים בדרך כלל את הדגש החזק, לא ניתן להסיק מידית את הניקוד של מילים מסוג זה ויש צורך לבדוק מהו (למשל בעזרת מילון).
"קֻטְלָן: שֻׁלְחָן, אֻמְדָּן" (ללא ניקוד: שולחן, אומדן).
"קֻטֹּלֶת: כֻּתֹּנֶת" (ללא ניקוד: כותונת). דומה לכך המשקל "קֻטְקֹטֶת: גֻּלְגֹּלֶת" (ללא ניקוד: גולגולת).
"קֻטֶּלֶת: כֻּסֶּמֶת, קֻבַּעַת"‏[14] (מין גביע). ללא ניקוד: כוסמת, קובעת.

[עריכה] קובוץ בצורות נטויות של שמות

משקלי השמות הנפוצים שבהם מופיע קובוץ בצורה הנטויה הם:

צורות נטויות של מילים מגזרת הכפולים שבצורת היסוד שלהן מופיע חולם חסר בהברה האחרונה: "דֹּב – דֻּבִּים" (דוב – דובים, שורש ד־ב־ב), "כֹּל – כֻּלָּהּ" (כול‏[15] – כולה, שורש כ־ל־ל), "רֹב – רֻבָּם" (רוב – רובם, שורש ר־ב־ב).
שמות תואר ובייחוד שמות של צבעים, שבהם יש צליל /o/ בהברה האחרונה של צורת היסוד וצליל /u/ בצורה הנטויה, נכתבים בחולם חסר בצורת היסוד ובקובוץ ובדגש חזק באות האחרונה של השורש בצורה הנטויה: "צָהֹב – צְהֻבִּים" (צהוב – צהובים), "עָגֹל – עֲגֻלִּים" (עגול – עגולים). יוצא דופן: "מָתוֹק – מְתוּקִים".‏[16]
מילים אחדות במשקל סגולי, שבהן החולם החסר יכול להשתנות בנטייה הן לקובוץ והן לקמץ קטן, למשל "עֹקֶץ – עָקְצוֹ" והן "עֻקְצוֹ" (ללא ניקוד: עוקץ – עוקצו), "מַשְׂכֹּרֶת – מַשְׂכָּרְתָּהּ" והן "מַשְׂכֻּרְתָּהּ" (ללא ניקוד: משכורת – משכורתה).‏[17]

הניקוד התקני לצורת הרבים של מילים המסתיימות ב־וּת בצורת היסוד היה בעבר ־ֻיּוֹת – בקובוץ לפני היו"ד ובדגש חזק ביו"ד, למשל "גָּלוּת – גָּלֻיּוֹת". בשנת תשס"ט (2009) החליטה האקדמיה ללשון שניקוד צורת הרבים יהיה בשורוק וללא דגש ביו"ד: "גָּלוּיוֹת". הכתיב ללא ניקוד היה ונשאר גלויות.‏[18]
[עריכה] קובוץ בפעלים

הקובוץ בפעלים נפוץ בבניינים הסבילים פֻּעַל והֻפְעַל ובנטיות של פעלים בגזרת הכפולים.
[עריכה] בניין פֻּעַל

קובוץ מופיע בבניין פֻּעַל בכל הזמנים בפ' הפועל: "כֻּבַּס, מְדֻבָּר, יְשֻׁכְנְעוּ". ללא ניקוד: כובס, מדובר, ישוכנעו.

כאשר ע' הפועל היא אחת מאותיות אהע"ר, הופך הקובוץ לחולם חסר: "יְתֹאָר, מְאֹהָב, מְכֹעָר, מְדֹרָג". ללא ניקוד: יתואר, מאוהב, מכוער, מדורג.
[עריכה] בניין הֻפְעַל

קובוץ נכתב בתחיליות של כל הזמנים בבניין הֻפְעַל: "הֻרְדַּם, יֻכְנַס, מֻסְכָּם". ללא ניקוד: הורדם, יוכנס, מוסכם.

בבניין הופעל ניקוד התחילית הוא קובוץ רק בהברה סגורה. זה נכון ברוב הגזרות, אבל בגזרות אחדות התחילית היא הברה פתוחה, ואז הניקוד הוא שורוק:

חסרי פ"י ונחי פ"י: "הוּטַב" (שורש י־ט־ב), "הוּרַשׁ" (שורש י־ר־ש), "הוּרַד" (שורש י־ר־ד), "הוּשַׁב" (שורש י־ש־ב, סביל של "הוֹשִׁיב")
נחי ע"ו ונחי ע"י: "הוּשַׁב" (שורש ש־ו־ב, סביל של "הֵשִׁיב"), "הוּקַם" (שורש ק־ו־ם), "הוּבַן" (שורש ב־י־ן)
כפולים: "הוּסַב" (שורש ס־ב־ב), "הוּגַן" (שורש ג־נ־נ)

בגזרות פ"נ ובשורשים י־צ־ב, י־צ־ג, י־צ־ע, י־צ־ק, י־צ־ר וי־צ־ת מופיע דגש משלים בעקבות נשילת פ' הפועל, ואז התחילית היא הברה סגורה ומנוקדת בקובוץ: "הֻצַּל" (ללא ניקוד הוצל. השורש הוא נ־צ־ל, ובצד"י יש דגש משלים), "הֻסַּע" (ללא ניקוד הוסע, שורש נ־ס־ע), "הֻצַּג" (ללא ניקוד הוצג, שורש י־צ־ג), "הֻצַּת" (ללא ניקוד הוצת, שורש י־צ־ת).

כאשר ההברה סגורה, התחילית של בניין הופעל יכולה להיות מנוקדת הן בקובוץ והן בקמץ קטן: "יָכְנַס".‏[19] בכתיב חסר ניקוד ייכתב בכל מקרה: יוכנס, הן בהגיית שורוק והן בהגיית קמץ קטן.
[עריכה] גזרת הכפולים

קובוץ מופיע בצורות נטויות אחדות של פעלים בגזרת הכפולים בפ' הפועל, כי ע' הפועל ול' הפועל מתלכדות לאות אחת דגושה שסוגרת הברה. רוב הצורות האלה נדירות בלשון, למשל בשורש ס־ב־ב בעתיד של בניין קל: "אֲסֻבֵּךְ" (עם כינוי חבור), "תְּסֻבֶּינָה" (נסתרות).
[עריכה] שימוש בקובוץ ובשורוק בתקופות הקודמות

השימוש בקובוץ ובשורוק במקרא ובטקסטים עבריים ישנים אינו עקבי.‏[20] בירמיהו ב' יט, למשל, מופיע הקובוץ במילים "וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" – וזאת אף־על־פי ששורש המילה הראשונה הוא "ש־ו־ב" והצליל /u/ מופיע בה בהברה פתוחה, ובמילה השנייה ההברה מוטעמת והאות וי"ו אמורה להופיע בסיומת כסימן נפוץ לפועל ברבים. ולהפך – שורוק יכול להופיע בהברה סגורה לא מוטעמת, למשל "כּוּלָּם" בירמיהו ל"א לג (הניקוד התקני כיום הוא כֻּלָּם). הבלשן אבא בנדויד מביא במאמרו "שתי תשובות למורי ניקוד וכתיב"‏[21] עשרות דוגמאות של כתיב לא עקבי של קובוץ ושורוק, ואומר שאין הקובוץ אלא "סימן של דחק" שנקדני התנ"ך השתמשו בו כאשר רצו לסמן צליל /u/ ושהאות ו' לא הופיעה במקרא כפי שהם קיבלו אותו, ולפיכך הפציר במורים לאפשר לתלמידים לכתוב את הצליל /u/ תמיד בשורוק.

המילה "נְאֻם" (נאום) מופיעה במקרא תמיד בקובוץ. במסמכים ישנים בעברית היה מקובל לרשום אותה בתור חתימה, למשל "נאם יוסף לוי", אך שימוש כזה נדיר בימינו.

מקובל לכתוב לעתים שמות פרטיים אחדים בלא וי"ו. למשל, נהוג לכתוב "יְהוֹשֻׁעַ", אך יש הכותבים "יְהוֹשׁוּעַ".

בטקסטים לא מנוקדים מתקופת ההשכלה ומראשית תקופת תחיית הלשון העברית לא היה מקובל להוסיף וי"ו למילים הנכתבות בקובוץ בכתיב מנוקד. למשל, המילה "מרבה" הייתה יכולה להיקרא גם ""מְרֻבָּה"" וגם ""מַרְבֶּה"", אך אין זה מקובל בימינו.
[עריכה] צליל

לא ברור אם היה הבדל כלשהו בין השורוק לבין הקובוץ עבור מנקדי המקרא, או שמא הם השתמשו בקובוץ כאשר בטקסט הלא־מנוקד לא הופיעה האות וי"ו, ובשורוק כאשר היא הופיעה.‏[22]‏[21] ייתכן כי היה מדובר בשתי תנועות אחוריות שונות, אולי אחת מהן מעוגלת והשנייה לא מעוגלת,‏[23] ואולי הקובוץ ייצג תנועה מעוגלת קצרה והשורוק ייצג תנועה מעוגלת ארוכה.‏[24]

השורוק הוא השתקפות של התנועה הפרוטו־שמית המשוחזרת הארוכה /ū/, אם כי במקרא היא כתובה לעתים כקובוץ כאשר האות וי"ו לא הופיעה בכתב היד. הקובוץ הוא אחת מההשתקפויות של התנועה הפרוטו־שמית המשוחזרת הארוכה /u/. קמץ קטן נמצא בתפוצה משלימה עם קובוץ במשקלים דומים.‏[25]

בעברית החדשה מציינים שני הסימנים את התנועה האחורית הסגורה והמעוגלת /u/. בהגיות המסורתיות (למשל בהגייה החסידית) יש לשורוק ולקובוץ לעתים צליל אחר.
[עריכה] הערות שוליים

1 ^ 1.0 1.1 ר' למשל Gesenius' Hebrew Grammar, §8d.
2 ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8e.
3 ^ למשל בחוברת החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.3 ג, ד.
4 ^ 4.0 4.1 Gesenius' Hebrew Grammar, §12a, הערת שוליים.
5 ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8m, הערת שוליים.
6 ^ Unicode Character 'HEBREW POINT DAGESH OR MAPIQ', באתר FileFormat.info
7 ^ Unicode Character 'HEBREW POINT QUBUTS', באתר FileFormat.info
8 ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, מבוא לפרק 1.
9 ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 5.2.
10 ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §26a, §104e
11 ^ הגדרה שקולה להברה סגורה היא הברה המסתיימת בעיצור או במספר עיצורים. במקרה של הברה שאחריה אות דגושה בדגש חזק, הדגש מכפיל את האות, למשל טּ = טְט, והשווא בט׳ הראשונה הוא למעשה שווא נח.
12 ^ לפי רשימת המשקלים במילון אבן־שושן.
13 ^ במקרא מנוקדת בקובוץ, אך בלא דגש בל' הפועל, לדוגמה: קְבֻצַת כֶּסֶף, יחזקאל כב כ.
14 ^ הסגול משתנה לפתח עקב הימצאות האות הגרונית עי"ן.
15 ^ צורת היסוד של המילה הזאת נכתבת בווי"ו בכתיב חסר ניקוד תקני, אך צורת הנסמך הנפוצה נכתבת ללא וי"ו: "כל האנשים" לעומת "הוא יודע הכול".
16 ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.3 א'.
17 ^ החלטות האקדמיה בדקדוק, סע' 1.3 ד'.
18 ^ דורון יעקב, שתי החלטות בדקדוק קובץ PDF‏ אקדם – ידיעון האקדמיה ללשון העברית, גיליון 40, שבט תש"ע
19 ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §53b
20 ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8i והלאה.
21 ^ 21.0 21.1 אבא בנדויד, "שתי תשובות למורי ניקוד וכתיב". לשוננו לעם י' עמ׳ 235.
22 ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §8, הקדמה
23 ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §9o
24 ^ Gesenius' Hebrew Grammar, §9n
25 ^ חיים רבין, "התנועות הקטנות בעברית הטברנית", חקרי לשון, ירושלים, האקדמיה ללשון העברית ומוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 176–208. (פורסם לראשונה ב"ספר טור־סיני", ירושלים: החברה לחקר המקרא, תש"ך, עמ' 169–206.)

[אוצר החכמה]

לא קראתי את כל האריכות של ויקי אבל הדבר ברור שאצל האשכנזים היה מנהג לקרא לשלש נקודות תחת המילה שורק ול ו עם נקודה בתוכה מלאפום שהוא לשון מלא פום בארמית כלומר נאמר בפה מלא, והיום שינו לקרא קובוץ ושורוק כפי המורגל, (יכול להיות שה ע"פ מנהג של מדקדקים אחרים ואלי מנהג ספרדים)

[עשוי לנחת]

מתי השתנה שם הניקוד הזה: וּ ממלאפום לשורוק?

מעניין שבט"ז עה"ת (שמות יד יב) כתב "ואילו היה נקוד מלאפו"ם דהיינו חול"ם ... ועכשיו שנקוד בשור"ק ... והשור"ק הוא שאנו קורין מלאפו"ם כמו קומי שובי".
משמע שבמקור זה שורוק אלא שאנו קורין אותו מלאפום כמו שבמקור קראו לחולם.

שו"ר שאח"כ (טו ה) כתב "ופירוש מלאפו"ם מה שאנו קורים חול"ם כמו תבלעמו תביאמו ותטעמו".
קצת בלבל אותי...

[מורה צדק]

אני אף פעם לא שמעתי את המילה מלופום עד שהבן שלי חזר עם זה הביתה, ואפילו שלמדתי אצל חסידים וליטאים, ושאלתי גם קרובי משפחה ירושלמים וותיקים שאף פעם לא שמעו על זה.

[עשוי לנחת]

אני אף פעם לא שמעתי את המילה מלופום עד שהבן שלי חזר עם זה הביתה, ואפילו שלמדתי אצל חסידים וליטאים, ושאלתי גם קרובי משפחה ירושלמים וותיקים שאף פעם לא שמעו על זה.

אכן גם בזמני 'בגדול' לא היינו שומעים מילה זו אלא ממלמדים זקנים.

[יאיר]

המילה מופיעה בסידור "תפילת כל פה" בסוף ברכת המזון. (לגבי ה-ר' במילה "יראו").

[ס''ק]

החולם ה"ייקי" מכונה בראשונים מלאפום שכן פיו מלא ממנה כפשוטו, והיות ובמשך הדורות נשתנה מנהג אוסטרייך ופוילין בזה ובמקום הצירוף של קמץ-שורק עברו לצירוף של קמץ-חירק, ואז אין הפה מלא כלל, לכך העבירו את הכינוי הזה לת"ג של השורק, שעד אז לא היה לו כלל שני שמות במנהגם. ואז גם נשתנתה קריאת הברת השורק ונדמתה לחירק, וכמ"ש הלבוש [האורה] בפ' בשלח והמהר"ל התפא"י פ' ס"ו ועוד. וכ"ה מנהג פרשבורג וזקני אונגארן עד היום, אלא שאין מחלקים בין ת"ג לת"ק. והמלאפום נלמד עד היום אצל כל לומדי "המסורת" של רבי משה חיים חשין זצ"ל מעץ חיים הישן זצ"ל.

[זאב ערבות]

בפירוש רש"י חולם נקרא מלאפו"ם.
כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם, כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה בשו"א בחט"ף, הראשונה נקודה בשור"ק... [שמות טו ב].
כל תיבה שנקודתה מלאפו"ם, כשהיא סמוכה במקף, משתנה הנקוד לחט"ף קמ"ץ [שמות יט כד].
כל תיבה שפועל שלה בכפל האות האחרונה, כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפו"ם [שמות כג כז].
ניצוץ - ת"י ופועלו ועובד ידיהון, ואין זה אחר לשון העברית, שאם כן היה לו לינקד ופעלו חטף קמ"ץ ויהא נבאר לשון פעול, עכשיו שהוא נקוד מלאפו"ם (ר"ל חולם - כך במ"ג המאור) נבאר לשון פועל [ישע' א לא].

[לבי במערב]

. . קצת בלבל אותי...

מה גרם לבלבול?!
כמדומה, ששפתי הט"ז ז"ל ברור מללו: המלאפו"ם דהאידנא הוא-הוא השורו"ק הקדמון, והמלאפו"ם הקדמון הינו חול"ם דידן.

[גם זה יעבור]

הועבר

[פלגינן]

viewtopic.php?f=7&t=7888

[חגי פאהן]

בזהר וכתבי האריז"ל אנו רואים שהניקוד הזה וּ נקרא בשם 'שורוק'.
(דוגמה - תיקוני זהר דף קד ע"ב: ת"ח ג' נקודין אינון, חירק חלם שרק, חלם, קוצא די' לעילא איהו חלם, קוצא דאת י' לתתא איהי חירק, גו אמצעיתא איהו שורק).

היום בימינו אצל האשכנזים הרבה קוראים לו 'מלאפום', (לא להתבלבל עם ה'מלאפום' של רש"י ועוד ראשונים, שזה מה שאנו מכנים היום 'חולם').
(דוגמה - ספר אוהב ישראל, פרשת בראשית: וזהו בחי' מלאפום ו שהנקודה היא באמצע האות)
ממתי ואיך נהיה השינוי הזה?

בזוהר וכתבי האריז"ל מלאפום הוא וּ
כך הראו לי.

[גם זה יעבור]

הועבר

[גם זה יעבור]

הועבר