ב"ק יז ע"ב: סברא פשוטה לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו

[ארזי ביתר]

"דאמר רבה, זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, פטור (השני), דאמרינן ליה מנא תבירא תבר".

בענין זה יש לסדר תחילה שני עקרונות ברורים, ומהם נבוא אל הנושא העיקרי שרציתי לדון בו.
1. דינא דצרורות: הלכה למשה מסיני שצרורות משלם ח"נ, בין אי מיירי בצרורות דרגל או דשן או דכל מזיק אחר.
2. מנא תבירא תבר - משמעותו הפשוטה לכאורה דאזלינן בתר מעיקרא ולא בתר תבר מנא.

והנה, בתוספות שם כתבו לחלק בין זורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל שפטור השובר במקל, לבין הזורק אבן או חץ על הכלי ובא אחר ושברו במקל שחייב השובר במקל. והכריחו כן משום דאל"ה לא משכחת צרורות ח"נ. ובסיום דבריהם כתבו ש"סברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו".

והאריכו באחרונים בכמה גווני לבאר מאי האי סברא פשוטה. קצר המצע מהשתרע, רק נזכיר כאן בקצירת האומר ממש ביאור הגר"ש שקאפ, שבזורק כלי מראש הגג דאמרינן דמנא תבירא תבר, היינו שבשעת זריקת הכלי הכניס בו כוח השבירה. ויש בזה כמה וכמה נפק"מ. הן לגבי טעם חיוב הראשון אף שבסופו של דבר נשבר ע"י השני, והוא משום שהשני שבר כלי שאין לו ערך בשוק - כיון שיש בו כוח השבירה, ועוד פרטים.

והנה בנימוק"י האריך לבאר לגבי זורק חץ להכריח שיש לחייבו בתר מעיקרא. דהנה, למ"ד אשו משום חציו, אילו נימא דהזורק חץ מחויב בתר תבר מנא (-לבסוף) א"כ היכא שרי להדליק נרות שבת, והא בתר לבסוף אזלינן וכאילו הוא מדליק והולך בשבת עצמו, ועובר ב"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". וסברתו מתיישבת היטב בדעת, אחר שמוכרח שאין לחלק בין אש המזיק לבין אש של נרות שבת, וממילא אילו נימא דהזורק חץ מחויב בתר תבר מנא ולא בתרא מעיקרא, יעלה בידינו למ"ד אשו משום חציו, שבאש המזיק אזלינן בתר לבסוף ויהיה איסור להדליק נרות שבת.

עוד הכריח הנימוק"י דבזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא ולא בתר תבר מנא, מסברא. דאי נימא דהזורק חץ מחויב בתר תבר מנא, אם כן יוכל לבוא ולומר שאחר שזרק החץ קודם שהזיק, נתיישב בדעתו והתחרט על מעשהו אך כבר היה אנוס ולא היה בידו להשיב את החץ אחור. וכעי"ז בהדליק אש ברשותו ונתפשטה לרשות אחר, ומת המדליק בינתיים, דאילו ניזיל בתר תבר מנא, הרי כבר אין האדם בעולם, וברור ונהיר שיחוייבו היורשים לשלם. וממילא מוכרח דאזלינן בתר מעיקרא.


ולכאורה נראה דאיפליג אדברי התוס', דאילו בתוס' משמע שבזורק אבן או חץ אזלינן בתר תבר מנא, מדמחייב את אותו שבא ושברו במקל. וצ"ע כיצד תתיישב הלכתא דהדלקת נרות שבת עם דעת התוס'.
ואדעת הנימוק"י יש להקשות בפשיטות. דהנה בגמרא נסתפקו אי בחץ אזלינן בתר מעיקרא או בתר תבר מנא, ואפילו אי נימא דלהלכתא פסקינן כדעתו דאזלינן בתר מעיקרא, מ"מ אינו יכול להפריך הצד השני דאזלינן בתר תבר מנא.


ולכן, נראה לחדש דיש שלושה מצבים בכלי. המצב הרגיל - כלי שלם. המצב אחר הנזק - כלי שבור. מצב ביניים - כלי שעומד להישבר. הסברא הפשוטה אודות "בתר מעיקרא" היא שמחייבים אותו על המצב הראשון, כאשר הכלי עודו שלם. אך האמת היא שגם כאשר מחייבים "בתר מעיקרא" אין הכוונה לזמן שהכלי עודו במצבו הראשון, אלא שברגע שהשליך את הכלי נכנס הכלי למצב הביניים - כלי שעומד להישבר, והחיוב הוא על כך שהפך את הכלי מכלי שלם לכלי שעומד להישבר, שהרי כלי שעומד להישבר מאבד את שוויותו לחלוטין. ואפשר לומר שהגדר של "מנא תבירא" הוא לא כלי שבור, אלא כלי שעומד להישבר.

מצב הביניים הזה קיים גם בזורק חץ. יש את השלב שהחץ עדיין לא נזרק, יש את השלב שהחץ כבר פגע, ויש את שלב הביניים שהחץ נזרק אבל טרם פגע.

אך בכל זאת יש לחלק בין מצב הביניים בזורק כלי למצב הביניים בזורק חץ. מצב הביניים של זורק כלי הוא מצב שהכלי כבר איבד את כל ערכו משום שהפך להיות כלי שעומד להישבר. ולכן גם אם בא אחר ושברו במקל הוא פטור, כיון שהכלי כבר היה במצב של הפסד מוחלט והשובר במקל שבר "מנא תבירא" דהיינו כלי שעומד להישבר שאין לו כל ערך. אבל בזורק חץ, שהחץ עכשיו הוא במצב של עומד להזיק אבל עדיין לא הזיק, אם יבוא אחר וישבר את הכלי, הרי הוא משבר כלי שלם ממש. וזו היא ה"סברא פשוטה" של התוס' לחלק בין זורק אבן לזורק חץ.

ועדיין פש לן לברורי דעת הנימוק"י, ולענ"ד עולים הדברים כפתור ופרח. הזורק חץ, באותו רגע שזרק את החץ נכנס לחיוב אפשרי אם החץ יפגע, אבל אינו מחויב אא"כ החץ אכן יפגע, אמנם כאשר החץ פוגע בפועל בכלי ושובר אותו - הרי הוא מחויב מרגע זריקת החץ. ולכן, אם בא אחר ושברו במקל, הוברר למפרע שאין לחיוב על מה לחול כיון שהכלי לא נשתנה מאומה ועודנו שלם לגמרי במצבו הראשון. ולענין הדלקת נר שבת למ"ד אשו משום חציו, וכן לענין הדליק אש ומת ואחר מיתתו הזיקה האש, הרי שוב מתברר למפרע שהחיוב וה'חלות' הדלקה היה ברגע הראשון.



אשמח לבקורת, הערות, שאלות, פרכות. וגם... הסכמות...

[HaimL]

הסברא הפשוטה היא שבדרסה ונתגלגל ונשבר, כמו בהזורק כלי מראש הגג, בתרוויהו נזרק הכלי למקום שנשבר שם. ואילו בצרורות דעלמא, כמו בהזורק חץ או אבן בכלי, נזרק דבר השובר על הכלי הנח במקומו. והתוספות ז"ל הכריחו מדאתאי הלכתא לדין צרורות, דכל דבר הנזרק על הכלי הנח בתר תבר מנא אזלינן, ואילו כל דבר הזורק את הכלי למקום שיישבר בתר מעיקרא אזלינן, וא"צ לחילוקא דרבנן.