הצעת תיקון בר"ן נדרים מו, ב

[י. אברהם]

נדרים מה, ב - השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ר"א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו
מו, ב - אמר רבה אמר זעירי מחלוקת שיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה דברי הכל מותר

וכתב הר"ן:

רן מו.PNG (165.52 KiB) נצפה 311 פעמים

נדצ"ל: "דשמא יבואו לְחַלקו", וכמו שכתב להלן (בד"ה אבל יש) "דשמא האחד יכוף את חבירו לחלקו", וכן משמע ממה שכתב כאן "שכל עוד שלא יחלקו אותה", וממה שכתב להלן (בד"ה אבל אין) "והדבר ידוע שלעולם תעמוד בשותפות".

[בן ראובן]

למה להניח שיש כאן טעות? ובפרט שעליך לתקן גם "לחלקה" במקום "לחלקו".

ונוסף לזה, תיקונך אינו עולה יפה, שהרי גם אם יבואו לחלקה, עדיין אפשר שיהיה חלק זה שלו, וא"כ צריך בכל מקרה להוסיף "ושמא לא יבוא לחלקו".

[י. אברהם]

לחלקו לחלקה, דבר קל כשיודעים כמות הטעויות שיש בר"ן.

אם תלמד את כל דברי הר"ן שציינתי אליהם בפנים תראה שנקודת הענין אינו אם "אפשר שיהיה חלק זה שלו".

[בן ראובן]

עכ"פ אינני רואה סיבה לחשוב שיש כאן טעות (משולשת!) כשהדברים עולים יפה כמו שהם לפנינו.

ועוד, שלפי דבריך "בחלק זה" מאן דכר שמיה, והול"ל "לא הוברר שיהא רשאי זה להשתמש בגוף החצר" או כיו"ב (כלשונו בתחילת הדיבור).

[י. אברהם]

אה"נ מדברי הר"ן "לא הוברר שיהא רשאי זה להשתמש בחלק זה" יש לדחות דברי וחוזרני בי.

א] מה שאינני מבין כעת היא, שהרי במשנה פי' הר"ן אליבא דרבנן, לפי המסקנא דמיירי באין בה דין חלוקה, דכל חד מהנך שותפין יש לו בחצר קנין הגוף דהיינו חלקו וקנין שעבוד בחלקו של חברו, ויכול לאסור משום דקונמות מפקיעין מידי שעבוד. למה אינו יכול לפרש כך גם אליבא דמ"ד דמיירי ביש בה דין חלוקה, דיש לו בחצר קנין הגוף בחלקו, אף שאינו יודע איזה היא, וקנין שעבוד בחלקו של חבירו.

ב] ועוד למה לא אמר בקיצור כמש"כ לקמן דכיון שחצר זו לחלוקה עומדת א"א לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו, דשמא האחד יכוף חברו.

ג] למה מדבר הר"ן על "חלק" מן החצר, הרי מותר לכל א' להשתמש בכל החצר אלא דלרבנן בשעת תשמישו לא חשיב קנוי לו (כמש"כ לעיל) וממילא אסור במודר הנאה. והרי לא בא הר"ן אלא לומר דלא אמרינן כר' אליעזר דכל גוף החצר קנוי לתשמיש כל אחד מהם ומה שייך כאן "חלק". (וזה גורם לי עדיין להרהר שמה שהצעתי לתקן נכון, ולדחוק דמש"כ "בחלק זה" ר"ל בחלקו של חבירו)

שוב ראיתי די"ל
א] לעיל פי' הר"ן כן משום דקשיא לי' האיך יכול לאסור על חבירו הרי אינו יכול לכופו לחלוק, לכן ביאר שיש שעבוד על החצי השני וקונמות מפקיעין מידי שעבוד, אבל ביש בו דין חלוקה דיכול לכוף אין צריך להגיע לזה.
ב] זה אמר אליבא דר"א וכאן אליבא דרבנן
אבל עדיין קשה לי מש"כ באות ג'

[י. אברהם]

שוב ראיתי דזה דומה מאוד למש"כ לעיל במתניתין

"וכן נמי האחין שחלקו, כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה בחלק זה כלל, נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה, וכל כיוצא בזה אין ברירה"

ואין צורך לתקן