מניין נוצר המנהג שרק מסבבין את הכפרות?

[תולעת ספרים07]

לאחרונה התפשט המנהג שמסבבין תרנגול אצל ארגון צדקה מסוים ומשאירים שם את התרנגול עד אשר יחזירו אותו למשק.
ולכאו' מנהג זה לא מבואר בשום מקום שהרי מעיקר הדין צריך לשחוט תרנגול על כל בן זכר וכו' וכפי המבואר בשו"ע סימן תר"ה ואם חוששים לטריפות וכדו' הרי עליו לסבב על ראשו במעות ומניין הפשרה הזאת לסבב בתרנגול ואת שוויו לתת לצדקה ואין שוחטים את התרנגול כלל ועיקר.

[חיים]

הם מודיעים בשער בת רבים שכך הם נוהגים, אלא שבמחשך עושים הם את מעשיהם.
אם מדובר ברמאות בעלמא, אזי מקור המנהג הוא לבן הארמי...

[תולעת ספרים07]

חיים:
הם אפילו לא מודיעים שהם שוחטים את זה - גם אין מצב שמוסד כל שהוא ישחוט לעצמו אלפי טונות של עופות.
יש כאן לדעתי איזה אי הבנה בצבור, כאילו שיש עניין לסבב תרנגול, ולא היא, עיקר העניין הוא לשחוט את התרנגול ולסובב אותו, או לחילופין לתת מעות לצדקה ולסובב את המעות וכפי המבואר במ"ב.

[תולעת ספרים07]

עד כמה שחפשתי לא מצאתי כל מקור למנהג משונה זה לסובב בתרנגול ותו לא. - כאשר בכל מקום מבואר שהעניין הוא לשחוט עליו תרנגול וסמוך לשחיטה לסובב אותו, או לחילופין לעשות כך עם מעות אשמח מאוד אם מישהו יפנה אותי למקור כל שהוא.

[אדג]

[הערת אגב: כפרות ברבים, כפרה ביחיד, ודוק].

[נאשער]

תולעת:
מענין לענין, ידוע מה שאמר כמדומני הרה"ק ר"מ מפרימישלאן זי"ע על אלו המסבבין עם הכפרות מעל ראשם וחושבים שבזה הם מוחקים כל עוונותיהם וחסל ואין יודעים שהעיקר הוא התשובה, [כידוע שצריכים בשעת שחיטת הגבר לחשוב על כל דבר שזה היו צריכים לעשות אתו רק הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו המירו על התרנגול],
וכך המליץ - [אגב, ביאור מילה זו מתבאר באשכול ע"ד הלצה] - הרה"ק עם הפסוק הראשון בפ"ג של מגילת איכה:
אני הגבר - אני התרנגול, ראה עני - מלשון ויענונו - סבל, בשבט עברתו - עם זה שהחוטא עבר עבירות וצריך כפרה על זה, אותי נהג ויולך חושך ולא אור - אותי נוהג - מוליך האדם כשעוד חושך בחוץ ולא אור דהיינו לפנות בוקר, אך בי ישוב - אם חושב הוא האדם שבי - [ע"י שהוא עושה אתי כפרות] הוא ישוב בתשובה ואין עליו לעשות כבר מאומה מלבד זה, יהפוך ידו כל היום - יכול הוא להפוך ולסובב אתי כפרות כל היום ולא יועיל לו מאומה, כי העיקר הוא התשובה, ודפח"ח.

לגופו של ענין, [בדרך הלצה על כל המשתמע], יש מכאן רמז שמסובבין עם הכפרה על הראש...

[זקן ששכח]

המנהג הלזה יסודתו מקדמת דנא, מאז הבינו שאפשר לסבב לאנשים את הראש ולסבב עם הכפרות בכל העיר.
העירני ידיד ולא בדקתי עד כמה נכונה אמרתו, שמוסד א' מפרסם שאצלו הכפרות ביום א', משנהו מודיע שאצלו אפשר לבצע כפרות ביום ב', וכן הלאה, והטעם מובן לכל קורא.
יה"ר ונזכה כולנו לכפרה שלמה וגמח"ט.

[כרם]

אם במנהג כפרות עסקינן.
הנה בימים בהם הנהיגו אבותינו הק' מנהג זה, היה התרנגול מצוי כמעט בכל בית. בכל יומא דשוקא, כשמכרו תוצרת חקלאית נמכרו פירות וירקות יחד עם עופות חיים. בכל כפר ועירה ועיר היו שוחטים, שהבע"ב היו מביאים עופותיהם לשחיטה. גם השחיטה, המריטה והמליחה היו מעשים שבכל יום בכל בית יהודי, בפרט לכבוד סעודות ערב יום כיפור, כך שמנהג סיבוב הכפרות היה כמו תוספת-מעשה לדבר ההווה והרגיל.
בימינו לא פסחה המהפכה התעשייתית גם על שיווק מוצרים מן החי, המובלים קפואים מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובעלי הכנף הביתיים מגודלים במקומות מיוחדים, גם שחיטתם, מריטתם ומליחתם נעשות במקומות מיוחדים, ואינם חלק מהווי החיים היום יומי. בפרט לא בערב יום כפור.
אמנם הצבור חפץ להמשיך במנהג אבותיו, לעשות כפרות עם תרנגול כמימים ימימה. והיה מי שגילה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בזה, והרי הוא מביא תרנגולים ולוקח אותם, ושכרו בצדו.
הצבור מצידו למעשה, עושה היום מה שעשה בעבר, להוסיף סבוב עם התרנגול ואמירת מה שאומרים, ואינם חוקרים לא מה לפנים ולא מה לאחור.

[אדג]

העולה מכל הנ"ל, דהכל מודים דיסודו של מנהג הוא למעשה מצוות הצדקה, אשר עם היות שאין היא חלק ממצות התשובה ממש, הרי כבר אמר דניאל לנבוכדנאצר "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין הן תהוא ארכה לשלותך", ועתה, כשיש חשש שאין מתמלא הייעוד בקיום מנהג זה יש:
א. להקפיד ליתן לצדקה שווי התרנגול.
ב. במקום הצורך, יש סברא להעדיף ליתן מעות דייקא ולא תרנגול.
ג. יש לחזר אחר מקום כזה שידוע שייתנו את התרנגול לצדקה ולא ישחטהו סתם.

והנראה לענ"ד כתבתי.

[יאיר]

עד כמה שחפשתי לא מצאתי כל מקור למנהג משונה זה לסובב בתרנגול ותו לא. - כאשר בכל מקום מבואר שהעניין הוא לשחוט עליו תרנגול וסמוך לשחיטה לסובב אותו, או לחילופין לעשות כך עם מעות אשמח מאוד אם מישהו יפנה אותי למקור כל שהוא.

הנה המקור:
שו"ע סימן תרה:

"מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפור, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג.
הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו. ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין.
ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב"י בשם תשב"ץ). ולוקחין למעוברת שני תרנגולים, אולי תלד זכר.
ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א, יח).
ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי"ל).
ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה. והכל מנהג יפה".

[תולעת ספרים07]

רבינו יאיר:
לפדותן בממון לעניים אינו קשור כלל לעניין.
ומה בכך שאמרו לתת לעניים את שווי הכפרות לאחר השחיטה.
הגע בעצמך ותווכח לדעת שאין זה נוגע למה ששאלתי.

[צונאמי]

אם במנהג כפרות עסקינן.
הנה בימים בהם הנהיגו אבותינו הק' מנהג זה, היה התרנגול מצוי כמעט בכל בית. בכל יומא דשוקא, כשמכרו תוצרת חקלאית נמכרו פירות וירקות יחד עם עופות חיים. בכל כפר ועירה ועיר היו שוחטים, שהבע"ב היו מביאים עופותיהם לשחיטה. גם השחיטה, המריטה והמליחה היו מעשים שבכל יום בכל בית יהודי, בפרט לכבוד סעודות ערב יום כיפור, כך שמנהג סיבוב הכפרות היה כמו תוספת-מעשה לדבר ההווה והרגיל.
בימינו לא פסחה המהפכה התעשייתית גם על שיווק מוצרים מן החי, המובלים קפואים מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובעלי הכנף הביתיים מגודלים במקומות מיוחדים, גם שחיטתם, מריטתם ומליחתם נעשות במקומות מיוחדים, ואינם חלק מהווי החיים היום יומי. בפרט לא בערב יום כפור.
אמנם הצבור חפץ להמשיך במנהג אבותיו, לעשות כפרות עם תרנגול כמימים ימימה. והיה מי שגילה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון בזה, והרי הוא מביא תרנגולים ולוקח אותם, ושכרו בצדו.
הצבור מצידו למעשה, עושה היום מה שעשה בעבר, להוסיף סבוב עם התרנגול ואמירת מה שאומרים, ואינם חוקרים לא מה לפנים ולא מה לאחור.

כלומר, היות ולא רואים את השחיטה, אין טעם בסיבוב?
מלבד צער בע"ח שבהבאת התרנגולים לחום אימים שעות רבות.

[גימפעל]

השאלה היא על כל מנהג שאין אנו יכולים לקיים אותה כפי שקנוה מפני סיבות טכניות וממשיכים בה,
כגון הכפרות שהוזכר כאן,
וכן תשליך שהמנהג היה לצאת לנהר וכו' ולנו נשאר רק זכר לתשליך עם גיגית מים.

[משיב]

עד כמה שחפשתי לא מצאתי כל מקור למנהג משונה זה לסובב בתרנגול ותו לא. - כאשר בכל מקום מבואר שהעניין הוא לשחוט עליו תרנגול וסמוך לשחיטה לסובב אותו, או לחילופין לעשות כך עם מעות אשמח מאוד אם מישהו יפנה אותי למקור כל שהוא.

הנה המקור:
שו"ע סימן תרה:

"מה שנוהגים לעשות כפרות בערב יום כיפור, לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג.
הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו. ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין.
ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב"י בשם תשב"ץ). ולוקחין למעוברת שני תרנגולים, אולי תלד זכר.
ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א, יח).
ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי"ל).
ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה. והכל מנהג יפה".

הכוונה לאחר שחיטה, או שיתן התרנגול לעניים או שיקח התרנגול לעצמו ויתן את שוויו לעניים, אבל ברור שצריך לשחטו, וזה גם הנוסח: זה התרנגול ילך למיתה.
לתומי חשבתי שאותם ארגונים שוחטים את התרנגולים עבור מוסדותיהם.
אם מחזירין אותם למשק אין זה המנהג, ולכאורה יש לעשות בכסף, ולתיתו לצדקה.

[עקביה]

מקור קדום למנהג הכפרות ישנו כאן:

רש"י מסכת שבת דף פא עמוד ב
האי פרפיסא - עציץ נקוב שזרעו בו, ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר.

וכאן:

תשובות רב נטרונאי גאון - ברודי (אופק) תשובות פרשניות סימנים שצה-שצו
[וחתיכה מאותן חותלות קורין או]תה חיבוצא. וכעשרים יום או כחמשה עשר יום קודם ראש השנה [קולעין חותלות הרבה ועושין חותלת] אחת על שם כל קטן וקטנה שבבית וממלין א[ו]תן עפר [וזבל בהמה וזורעין בהן זרעונין של ח]טין ושעורין ופול המצרי או מיני קטניות וקורין אותן פ[רפיסא... וצומחי]ן אות[ן ז]רעונין כטפח כשני טפחים, וכל אחד ואחד מאותן תינוקות [לוקח את החותלת ומסבבה] על ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי, זה תמורתי, זה חליפ{ת}י, ומשלי[כה לנהר].

מדברי שניהם משמע שעיקר העניין הוא אמירת זה חליפתי וכו' והסיבוב מעל הראש. נתינת הכפרות לצדקה זו תוספת יפה שהגיעה מאוחר יותר (ראה טור או"ח סי' תרה), אך אינה עיקר עניין הכפרות.

מרש"י משמע שכל אחד היה עושה לעצמו כפרה שכזו, אך מדברי רב נטרונאי גאון משמע שרק התינוקות היו עושים זאת. עוד משמע מרש"י שהוא עצמו לא הכיר את מנהג הכפרות, כי אם ממה שמצא בתשובת הגאונים.

והנה מקום אתי לשאול, מה מקום וטעם יש למנהג הכפרות. היכן מצינו שאם ח"ו נגזרה גזירה רעה על אדם, יוכל להעבירה, לא על ידי תשובה או תפילה או צדקה, אלא ע"י הכרזה שהתרנגול הוא חליפתו ותמורתו?

[ברזלים]

בהרבה מהעניינים של ראש השנה ועשי"ת יש את המושג סימנא מילתא היא ודו"ק.

[עקביה]

לא מיבעיא לדברי המאירי viewtopic.php?f=30&t=29316 שאין בכך טעם, אלא גם אם נסביר אחרת את 'סימנא מילתא היא', עדיין מדובר במעשה שיש בו סימן, כאן זו אמירה שלכאורה אין בה טעם, וממילא גם לא סימן.

[עקביה]

מדברי שניהם משמע שעיקר העניין הוא אמירת זה חליפתי וכו' והסיבוב מעל הראש. נתינת הכפרות לצדקה זו תוספת יפה שהגיעה מאוחר יותר (ראה טור או"ח סי' תרה), אך אינה עיקר עניין הכפרות.

אם כנים דבריי, כי אז מנהג כפרות בכסף אין בו טעם, ואפשר לתת את הכסף ישירות לצדקה, ללא סיבובו מעל הראש ואמירת הנוסח ושאר פסוקים.

[אוצר החכמה]

למה אתה מתכוון באמרך אם כנים דברי?

אם לזה

מדברי שניהם משמע שעיקר העניין הוא אמירת זה חליפתי וכו' והסיבוב מעל הראש. נתינת הכפרות לצדקה זו תוספת יפה שהגיעה מאוחר יותר (ראה טור או"ח סי' תרה), אך אינה עיקר עניין הכפרות.

זה לא נראה שאתה צודק. גם מנהג הגאונים שהבאת לא העיקר הוא רק הסיבוב אלא מה שמשליכים לנהר והוא כעין השחיטה בתרנגולים. ונתינת הכסף לצדקה הוא מעין אותו עניין שנותן את כספו ועדיפא מיניה שנותנו לעניים ואינו משליכו בעלמא.

[אוצר החכמה]

הנה מקום אתי לשאול, מה מקום וטעם יש למנהג הכפרות. היכן מצינו שאם ח"ו נגזרה גזירה רעה על אדם, יוכל להעבירה, לא על ידי תשובה או תפילה או צדקה, אלא ע"י הכרזה שהתרנגול הוא חליפתו ותמורתו?

רק שוטה חושב שדי בהכרזה ובזה ניצל. מדובר בסימן להתעורר על עניין התשובה.

[עקביה]

מדברי שניהם משמע שעיקר העניין הוא אמירת זה חליפתי וכו' והסיבוב מעל הראש. נתינת הכפרות לצדקה זו תוספת יפה שהגיעה מאוחר יותר (ראה טור או"ח סי' תרה), אך אינה עיקר עניין הכפרות.

זה לא נראה שאתה צודק. גם מנהג הגאונים שהבאת לא העיקר הוא רק הסיבוב אלא מה שמשליכים לנהר והוא כעין השחיטה בתרנגולים. ונתינת הכסף לצדקה הוא מעין אותו עניין שנותן את כספו ועדיפא מיניה שנותנו לעניים ואינו משליכו בעלמא.

אמת שהייתי צריך לומר גם שחלק מהעניין זו ההשלכה לנהר. אבל כמובן שהשלכה זו אין בה עניין כי אם לאחר אמירת זה חליפתי. והעניין הוא שמה שנגזר עלי (אם נגזרה גזירה רעה ח"ו) יתקיים בחליפתי. אם ע"י השלכה לנהר ואם ע"י שחיטת התרנגול.
מה לזה ולנתינת הכסף לצדקה?

[עקביה]

הנה מקום אתי לשאול, מה מקום וטעם יש למנהג הכפרות. היכן מצינו שאם ח"ו נגזרה גזירה רעה על אדם, יוכל להעבירה, לא על ידי תשובה או תפילה או צדקה, אלא ע"י הכרזה שהתרנגול הוא חליפתו ותמורתו?

רק שוטה חושב שדי בהכרזה ובזה ניצל. מדובר בסימן להתעורר על עניין התשובה.

חושבני שפשוט כביעתא בכותחא שלא זה העניין. עכ"פ לא כפי שזה מובא ברש"י ובגאונים. העניין הוא העברת הגזירה מהאדם לעציץ או לתרנגול.

מצאתי ראיתי גם את זה:

שו"ת מהר"י ווייל סימן קצא
הג"ה במיימונ"י בעי"כ =בערב יום כפורים= יעשה כפרות ויאמר חת"כ ר"ת חליפתי תמורתי כפרתי זהו שם החותך חיים לכל חי. ויחשוב בלבו שהוא חייב מיתה כמו זה. והיינו טעם הקרבנות. זורקו לארץ כעין סקילה שוחטו הרג תופסו בידו בצואר הבהמה היינו חנק שורפו היינו שריפה. היינו דכתיב צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו וכתוב פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. כיון שיצא המשחית אינו משיב אא"כ צריך לחול על שום דבר והיינו טעמא דעגלה ערופה.

שו"ת מהר"י ווייל סימן קצב
הכפרות משום דאם נגזר מיתה על האדם כשיבטל הגזירה צריך ליתן למלאך המות כופרו הה"ד פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. וכתוב צדיק מצרה נחלץ וגו' והיינו איל של יצחק והיינו סוד הקרבנות.

מדבריו נראה שכורך יחד את שני העניינים. תשובה (וזו נראית תוספת מאוחרת על המנהג המקורי) והעברת הגזירה (המקבלת משמעות חדשה, אין הדבר מועיל לבדו, אלא אחר שעשה תשובה ורוצים להעביר מעליו את רוע הגזירה, צריך לתת למשחית משהו אחר שעליו תחול הגזירה. וצ"ע א"כ מה שייך עניין זה בעובר, שלא חטא וגם אינו יכול לעשות תשובה). ועדיין משמע שאין זה שייך בכסף.

[מנין]

מנהג כפרות בכסף אין בו טעם, ואפשר לתת את הכסף ישירות לצדקה, ללא סיבובו מעל הראש ואמירת הנוסח ושאר פסוקים.

נכון מאוד. הרעיון של כפרות בכסף נכתב בספר חיי אדם עבור עמי הארץ שחושבים את הכפרות מצוה גדולה מהצום ביו"כ, כדי שלא יעברו על איסור נבלה
.

חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קמד

מכל מקום מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכפורים תולה בזה, וכמעט שכפרות ואכילת מצה נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכפורים אם לא בתרנגול, ועל ידי זה באים לידי איסור נבלה חס וחלילה, שדוחקין זה את זה בקהלות גדולות והשוחטים ניעורים כל הלילה בפנים זעופים ואינם מרגישים בסכין. ואי לדידי צייתי ואינם רוצים לבטל מנהג זה, טוב יותר היה להם לסבב על ראשיהם במעות, כמו שכבר נשרש בלב עמי הארץ שאם אי אפשר להם להשיג תרנגול, אזי מסבבין במעות, שבאמת כן מצינו במנהג קדמונים שהיו מסבבים בזרעים (כמש"כ המ"א בשם רש"י בשבת פ"א), ותחשב להם לצדקה, ושלא יהיו נכשלים באיסור נבלה חס וחלילה.

[עקביה]

יפה.

[אוצר החכמה]

זה פירוש לא נכון בדברי החיי אדם. מה שהוא כתב שנשרש בלב עמי הארץ לא בא לומר שאינו נכון אלא שכיוון שהבעייה היא עם ההמון, אם לא היה נשרש בלבם לא היתה תועלת לציין את זה ולכן כותב שזה דבר שהם מקבלים וז"פ.

[סגי נהור]

הנה מקום אתי לשאול, מה מקום וטעם יש למנהג הכפרות. היכן מצינו שאם ח"ו נגזרה גזירה רעה על אדם, יוכל להעבירה, לא על ידי תשובה או תפילה או צדקה, אלא ע"י הכרזה שהתרנגול הוא חליפתו ותמורתו?

רק שוטה חושב שדי בהכרזה ובזה ניצל. מדובר בסימן להתעורר על עניין התשובה.

חושבני שפשוט כביעתא בכותחא שלא זה העניין. עכ"פ לא כפי שזה מובא ברש"י ובגאונים. העניין הוא העברת הגזירה מהאדם לעציץ או לתרנגול.

ראה גם פרי עץ חיים שער יום הכפורים בתחילתו, "מנהג מורי זללה"ה", שמשם ברור שענין הכפרות הוא להכניע ולהמתיק את הדינים, ולא לעורר את האדם לתשובה.

[באופן כללי, השיטה הזו שכל הסימנים והפעולות ה"סמליות" כו' נועדו לאדם, היא שיטת הרמב"ם, שראשונים ואחרונים נחלקו עליה].

[חוקר ודורש]

ישנם כאלו שהעופות הולכים לבני ישיבה כדוגמת ישיבת גאון יעקב בבני ברק
ועוד מקומות כך שמי שרוצה שהעוף יאכלנו גרונם של ת"ח יש לו אפשרות

[עקביה]

על אף כל האמור נ"ל שעדיף מנהג הכפרות בכסף (משום שבתרנגולים הוא סיוע לצעב"ח בקנה מידה עצום). וכך אני הקטן נוהג.

[סגי נהור]

על אף כל האמור נ"ל שעדיף מנהג הכפרות בכסף (משום שבתרנגולים הוא סיוע לצעב"ח בקנה מידה עצום). וכך אני הקטן נוהג.

מבלי להכנס לסוגיית צעב"ח, רק להעיר שכל המעלות שבמנהג כפרות ע"פ הסוד (המבוארים בפע"ח שם) אינם לא בכסף ולא בדג אלא בתרנגול בלבד.

[עקביה]

על אף כל האמור נ"ל שעדיף מנהג הכפרות בכסף (משום שבתרנגולים הוא סיוע לצעב"ח בקנה מידה עצום). וכך אני הקטן נוהג.

מבלי להכנס לסוגיית צעב"ח, רק להעיר שכל המעלות שבמנהג כפרות ע"פ הסוד (המבוארים בפע"ח שם) אינם לא בכסף ולא בדג אלא בתרנגול בלבד.

גם צעב"ח אינו אלא בתרנגול בלבד. גם מי שרוצה לחשוש לשיטת הרמב"ן והרשב"א והב"י (או"ח תרה) שאסרו את המנהג בכלל, ממעיט את הבעיה אם עושה בכסף.

[אוצר החכמה]

ראה גם פרי עץ חיים שער יום הכפורים בתחילתו, "מנהג מורי זללה"ה", שמשם ברור שענין הכפרות הוא להכניע ולהמתיק את הדינים, ולא לעורר את האדם לתשובה.

[באופן כללי, השיטה הזו שכל הסימנים והפעולות ה"סמליות" כו' נועדו לאדם, היא שיטת הרמב"ם, שראשונים ואחרונים נחלקו עליה].

להכניע ולהמתיק את הדינים ולעורר את האדם לתשובה זה היינו הך. זה מצד הפשט וזה מצד הסוד של אותו עניין.
ובאופן כללי איני יודע למה אתה מתכוון אבל אצלי במשנה ברורה כתוב על מנהג כפרות ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה היה ראוי לבא עליו וע"י תשובתו הקב"ה מסלק הגזירה מעליו. (וכן כתבו הראשונים גבי קרבן הבא על שוגג כמו שהביא שם, אבל ברור שיש הבדל בין דין דאורייתא ששם הוא רק טעם לבין מנהג)

[סגי נהור]

ראה גם פרי עץ חיים שער יום הכפורים בתחילתו, "מנהג מורי זללה"ה", שמשם ברור שענין הכפרות הוא להכניע ולהמתיק את הדינים, ולא לעורר את האדם לתשובה.

[באופן כללי, השיטה הזו שכל הסימנים והפעולות ה"סמליות" כו' נועדו לאדם, היא שיטת הרמב"ם, שראשונים ואחרונים נחלקו עליה].

להכניע ולהמתיק את הדינים ולעורר את האדם לתשובה זה היינו הך. זה מצד הפשט וזה מצד הסוד של אותו עניין.
ובאופן כללי איני יודע למה אתה מתכוון אבל אצלי במשנה ברורה כתוב על מנהג כפרות ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה היה ראוי לבא עליו וע"י תשובתו הקב"ה מסלק הגזירה מעליו. (וכן כתבו הראשונים גבי קרבן הבא על שוגג כמו שהביא שם, אבל ברור שיש הבדל בין דין דאורייתא ששם הוא רק טעם לבין מנהג)

אם המטרה היא רק לעורר את האדם לתשובה, זה צריך להיות מכוון ע"פ פסיכולוגיה ולא ע"פ הסוד - איזו בחינה עליונה מסמל התרנגול ומה מסמלת השחיטה ומה מסמלת אשמורת הבוקר, כפי שמבואר בפע"ח שם, שמכל זה מובן שעצם מעשה הכפרות הוא גם פעולת רוחנית, ולא רק מעשה פסיכולוגי לעורר את האדם לתשובה. וכל זה בנוסף למקורות שציין עקביא לעיל, וכמו שכתבו להדיא הראשונים דלא כהרמב"ם לענין סימנים בראש השנה וכו', שאין זה רק לעורר ולהזכיר את האדם אלא יש בזה גם פעולה רוחנית מצד עצמה. וכל זה פשוט וברור.

[אוצר החכמה]

אני לא יודע מה פסיכולגיה קשור לעניין.
תשובה זה דבר רוחני ולא פסיכולוגי.

[סגי נהור]

בקיצור אתה אומר שיש כאן דבר שפועל באופן סגולי, רק שהסגולה (לא גורמת ישירות כפרה וביטול גזירות בשמים, אלא) מעוררת את האדם לעשות תשובה.

אגב, בפע"ח שם מדמה את זה לשעיר המשתלח ולא לקרבן הבא על השוגג. והחילוק ברור לכאורה.

[אוצר החכמה]

אני אומר שבכל התורה כולה יש גם הסבר לפי פשט וגם ע"פ סוד והם מקבילים ולא אחד דווקא סיבה לשני.

עיקר עניין הכפרות ע"פ פשט הוא התשובה. וע"פ סוד יש עניין בפרטים כמו תרנגול וסיבוב וכולי. ופרטי הסוד וההקפדה עליהם תלויים כ"א לפי עניינו.

כל זה להבדיל מדינים גמורים כמו מצוות דאורייתא או דרבנן לדוגמה תקיעת שופר בר"ה ששם העיקר ע"פ פשט הוא עצם המעשה והפרטים, והכוונה הפנימית (אני לא מתכוון למצוות צריכות כוונה) הם רק לתוספת.

כך שבכפרות אם אחד יעשה בתרנגול ולבו בל עמו ולא מתעורר כלום לתשובה ושכנו יעשה בכסף או אפילו רק ישב ויחשוב היטב על העניין, מסתבר שהשני הועיל לו יותר.

אבל בתקיעת שופר הוא להיפך, שאם אחד שמע שופר כדינו וכיוון רק לצאת את המצווה ולא התעורר לתשובה עדיף טפי ממישהו שהתעורר לתשובה אבל לא שמע שופר כדינו.

[אוצר החכמה]

אגב, בפע"ח שם מדמה את זה לשעיר המשתלח ולא לקרבן הבא על השוגג. והחילוק ברור לכאורה.

נכון. אבל הדימוי לקרבן הבא על השוגג אינו שלי אלא של המ"ב.

[סגי נהור]

אני אומר שבכל התורה כולה יש גם הסבר לפי פשט וגם ע"פ סוד והם מקבילים ולא אחד דווקא סיבה לשני.

מה שכתבת לגבי כל התורה כולה לענ"ד לא פשוט כלל, אבל זה נושא לדיון אחר. עכ"פ במקרה זה, הרי לפנינו דברי הראשונים שראו בדבר פעולה רוחנית סגולית וכפי שציין עקביא.
וכמו שהערתי (וכעת בשלישית) מענין דברים הנעשים לסימן טוב, שהרמב"ם כותב שמטרתם רק לעורר את האדם, ואחרים חלקו על כך וכתבו שיש בזה פעולה סגולית.

ודאי שהתשובה היא העיקר ולא הכפרות (ונראה שזה מה שבא המשנ"ב להדגיש ולהוציא מדעת ההמון). אבל אין בזה סתירה לכך שיש בכפרות גם ענין בפ"ע מלבד התשובה. אכן לא עיקר אלא טפל (ביחס לתשובה ושאר מצוות היום), אבל עדיין ענין בפ"ע.

[עושה חדשות]

קיבלתי במייל, (אינני יודע מי הכותב).

מעשה נאה עד מאד, אשר נוכחתי בו אצל מו''ר ג''ן נעול זיע''א (ר' גדליה נדל).
באחד מימי הפורים העעל''ט, היינו מסובין בבני ברק על שולחנו של מו''ר נ''ע, ועל ידו ישב שכנו - ידידו, ר' יודל שפירא.
בתוך הדברים, נכנס לבית חתנו של ר' יודל, (א.ה. הלא הוא בעל ה'ערבי נחל' המפורסמים שר' חיים ממליץ עליהם בחום...), והשיח לפי תומו כי הוא שב עתה ממסיבת פדיון הבן בבית החו''ב זללה''ה (ר' חיים גריינימן), וכאשר הכניסו - כנהוג - את הבכור הנפדה על מגש הכסף, המעוטר בעשרות חבילות שי נאות של שן שום וקוביית סוכר, נטל חו''ב את כל חבילות השי והשליכם ארצה, ואמר בזה''ל: נו, דרכי האמורי. עכ''ל.
ויתקומם עד מאד הצ'אלמער השוכן בקרבו של ר' יודל מימי חורפו על הדבר הזה, ויחר אפו, ויזעק זעקה גדולה ומרה על אשר השמיע חתנו הנז'.
ויאמר: הן בעיני ראיתי אצל גדולי ירושלם מקדמת דנא כדברים האלו, הגרי''ח זוננפלד וחבריו, אשר חילקו השום והסוכר בפדיוני בכוריהם, ואיך ייאמר עליהם כי בדרכי אמוריים יילכו? ישתקע הדבר!
חיוך האיר את פניו של מו''ר למראה חרונו של ידידו, ויען ויאמר: נאמן עלי הדיין, צדקו דבריו של ידידנו חו''ב.
וישתומם ר' יודל כשעה חדא, ויאמר לר' גדליה: באר דבריך!
ויען מו''ר ויאמר:
מצינו כי נחלקו עורך השולחן ופורס המפה על עניין הכפרות. כי הרחיקם רבנו יוסף משום דרכי האמורי, ובעיני רבי משה הוטבו, ולא אבה החרימם.
ועתה, הידע מרן כי כך נהגו האמוריים? אם ידע הרמ''א הפכם?
לא כי אלא, ראה מרן כיצד נהגו אנשי מקומו במנהג הכפרות, כי המירו עניין התשובה בסיבוב הגבר מעל לראשם, ובאמירת איזה פסוקים, וחשבו כי בזה קיימו דרכי התשובה, וישליכו עניין תיקון הארחות מאחרי גוום.
והיה כי יראה מי מהם איזה שחרות בנוצת הגבר, יחשוב כי אפסה תקנתו ונדחתה תשובתו, ולזה ייקרא דרכי האמורי, בלא ספק.
ואמנם, לא כך היתה דרכו של רבנו משה, ודרכי תלמידיו שומעי לקחו, כי הגירו דמעות כמים בסבבם העוף מעל לראשם, ובשעת שחיטתו וכיסוי דמו הרהרו בליבם, כי כך ראוי ליעשות באיש אשר המרה פי בוראו, ומה יועיל הון ביום עברה, ומתוך הרהורים אלו באו לידי תשובה שלימה, ולסיקול היוקשים מדרך השם, וליישור אורחותיהם מדרך עקלתון לדרך הישר, כהנה וכהנה יוסיפו בני ישראל לעשות, וזו הדרך ישכון בה אור השם.
ומעניין הכפרות לעניין הפדיונות, השיב מורנו נ''ע, כי מהיכן הגיע נוהג חלוקת השום עם הסוכר בישוע הבן? כי הגדילו המקובלים לשבח עניין סעודת פדיון הבן, ותלו בה רמזים רבים אף רמים, כעניין פ''ד תעניתים ועוד כהנה.
ולגודל המצוה רבים יחפצו ליטול בה חלק, אמנם עניים ומרודים היו בני ירושלים מעולם, ומי זה יוכל לשתף בסעודתו את כל בני היישוב? על כן היו נוטלים דבר קטן כשן השום או קוביית הסוכר, וכל איש ואיש מבאי המשתה היה נוטל אחד מהם לביתו, ומניחו בתבשילו, וכך היו כל בני משפחתו משתתפים בהסעודה הרמה.
אמנם, חייך ר' גדליה ואמר, ידידנו החו''ב, אשר בירכו אלוהיו בעושר רב, הכין אף תיכן סעודה כיד המלך לכל דכפין, וכל משתתפי השמחה היסבו אל שולחנו אל המשתה אשר עשה, ומה טעם יחטפו אל כיסם השום והסוכר? אין זה אלא מנהג חסר פשר, והן הן דרכי האמורי. כה היו דברי מו''ר, דברי חכמים כדרבונות.
וישמחו כל העם עד למאוד על הדברים האלה, וירוננו מטוב לב על ישרותם, ובעיני ר' יודל הוטבו הדברים, עד כי עמד ובדברי צחות ביאר עניין הכפרות, על פי דברי ירמיהו נביא ה' בקינת אני הגבר, וזה אשר אמר:
אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ.
אני הגבר, יאמר התרנגול הנקרא גבר, ראה עני, אין עני אלא בדעת, עני ממצוות שבידו, בשבט עברתו, שאחזו חיל ורעד משבט עברת בוראו.
אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר.
ומיראתו נטלני והוליכני וסיבבני מעל ראשו, בשעת אשמורת הבוקר שבה חושך ולא נראה עדיין אור השחר, כי זמן הכפרות הוא באשמורת.
אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם.
אך אם זאת יחשוב הכסיל, כי רק בי, בתרנגול, ישוב ותהא זאת תשובתו, יהפוך ידו כל היום, יסובבני מעל לראשו כל היום, לא יועיל מאומה, כי אין חפץ בעולות וזבחים, כי שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד.

[עקביה]

סיפור נחמד, אם כי מדברי הרשב"א מבואר שפשוט ראה בזה שטויות והבלים, ולכן ביטל מנהג זה משום דרכי האמורי.

שו"ת הרשב"א חלק א סימן שצה
מונטפשליר. לחכם רבי יעקב בר מכיר. כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערי' בערבי יום הכפורי' ושאסרתי אני. והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה. שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים. והבלי' הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו. ומכל מקום אינו רואה לפסול השחיטה מפני שלא פסלו אלא השוחט לשם דבר הנדר והנדב. ודוקא תמימים אבל בעלי מומין לא. לפי שכל הרואה יודע שאין זה לשם עולה ולשם שלמים דוקא אלא דברי הבאי בעלמא. ולפיכך כתבתי אני בספרי ספר תורת הבית שהשוחט תרנגולין אווזין לשם אחד מכל אלו ששחיטתן כשרה. לפי שהכל יודעין שאין אחד מאלו עולין לקרבן.

נ.ב. על פדיון הבן כפ"ד תעניות כבר דשו רבים ולא נמצא לכך כל מקור.

[לעומקו של דבר]

הביאור על קראי דאני הגבר וכו' ידוע. ישוטטו המחפשים ויגידו האם קדום לעובדה שאולי הייתה זו, או לא.