י. אברהם כתב:בנפש החיים שער א' פ"ג כתב: כן בדמיון זה כביכול ברא הוא ית' את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין מספר ומסרם בידו, שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם עפ"י כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו הן לטוב או להיפך ח"ו וכו'.
והביא ראי': ואמרו ז"ל באיכה רבתי ר' עזריה בשם ר' יהודה ב"ר סימון אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כמה דאת אמרת באלקים נעשה חיל, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב צור ילדך תשי וגו'.
ולא הבנתי הראי',
דהמדרש מיירי בכלל ישראל ולא באדם פרטי. ובשלמא בכלל ישראל שפיר מובן שיש להם דין אחד בכללות, או שנחשבים כלל ישראל עושין רצונו של מקום או להיפך, וממילא או שמוסיפין או שמתישין. אבל לגבי באדם פרטי, הרי אם ראובן עובר עבירה ומתיש כח, כנגדו שמעון עושה מצוה ומוסיף גבורה, ומאי אלימא האי מהאי להוסיף או להתיש.
אם השאלה היא בסתם מה
[הכרח] המקור
[דהיינו מנין ללמוד מ'כלל' ל'יחיד'] - ניחא. אבל אם
[בפשטות מובן שיש כאן בנין אב אלא] הטענה היא
[רק מצד] שיש לחלק
בסברא בין המקור לבין דברי הנפה"ח,
[וסברא זו גופא היא רק] מצד השאלה מאי אולמיה דהאי מהאי - יש ליישב בפשיטות
[מצד מבט המקובלים ויסודו רחב בתנ"ך ובחז"ל שהאדם בעולם להשרות שכינה בעולם, ובמבט המקובלים לפעול ולתקן (ופעולתו היא היא שכרו כמש"כ הנפה"ח, שכר מצוה מצוה), ולא רק עבור עבודתו שלו בבחירה ונסיון כהכ"ת למתן שכר. והרי כל דברי הנפה"ח כאן בנויים על יסוד זה] דלא על חינם בא כל איש פרטי לעולם, וידוע ומפורסם מאד היסוד שמה שבא כל איש פרטי לפעול ולתקן אין ולא היה ולא יהיה שום אחד שיפעל ויתקן במקומו, ובזה ממש נברא כל אדם יחידי וכל העולם אינו אלא לצוות לזה. וממילא פשוטים דברי הנפה"ח, דאת מה שמוסיף או מתיש כל יחיד - אין מי שישלים. ובכל זה אין הכוונה רק לאיזה פרט בעולמות שפלוני ממונה לתקנו, אלא שביחס לכל יחיד - כל העולמות מושפעים ממנו, באותה הבחינה הפרטית שעבורה בא הוא לעולם
[שהיא היא "כל העולמות" מבחינתו, וראה במאמר ראשון מג' מאמרים שבסוף ספר חובת התלמידים].