בקריאת הפרשה השבוע התעוררתי (ואולי הדברים פשוטים ומ"מ אני רושם למזכרת) שאם מפרשים שיחה במובן של תפילה מרווחים עוד שני קשיים העולים בפשטי אותה פרשה.
וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃ וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃ וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃
המפרשים עמדו למה שאלה רבקה, מי האיש הלזה?, וכי על כל איש שהיא רואה היא שואלת את שמו ? (עי' רשב"ם) ועוד, למה נפלה לפני איש שלא ידעה את זהותו ולא ידעה מה הוא לה?! הראב"ע לא מצא שום פתרון אלא לסרס המקראות (וגם לערבבם כמו שהעיר עליו רמב"ן), שקודם שאלה מי האיש ורק כשהתברר לה זהותו, נפלה. (וגם לפי"ז לא נפתרה סיבת שאלתה מי האיש הלזה).
והנה חז"ל בב"ר אמרו
בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס סימן יד-טו
ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב אין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וכן הוא אומר (שם /תהלים/ נה) ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו'. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק, א"ר הונא צפת שידו שטוחה בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו, ותפול מעל הגמל, איתרכינת, היך מה דאת אמר (תהלים לז) כי יפול לא יוטל, ותאמר אל העבד, ר' חייא אמר ראתה אותו הדור ותוהא מפניו, המד"א הנה בעל החלומות הלזה בא, רבנן אמרי הוא ופלסונו, הלזה, אלון זה, ויאמר העבד הוא אדוני, שתים הם שנתכסו בצעיף וילדו תאומים, רבקה ותמר, רבקה, ותקח הצעיף, תמר, ותכס בצעיף ותתעלף, ויספר העבד ליצחק, אמר רבי אלעזר כללה של תורה מרובים מפרטיה שאלו בא לכתוב שנים וג' דפין היה כותב, ורבנן אמרי דברי שבח גלה לו, מה שקפצה הארץ לפניו.
הרי שאם מפרשים שיחה מלשון תפילה, ניתן לבאר ע"ד פשט את המשך הדברים:
יצחק יצא להתפלל, תפילתו עשתה רושם מיוחד על רבקה (שלא ראתה כדבר הזה בבית אביה), ולכך הפילה עצמה דרך כבוד.