מצות הסליחה בין אדם למקום או לחבירו?

[איש_ספר]

ראובן ציער את שמעון. שלח ראובן לשמעון אגרת פיוס.
אומר שמעון בינו לבינו: אע"פ שפיוסו של ראובן אינו מספק, אני אתגבר על עצמי ואנסה לעקור מליבי כל הקפדה עליו, ואף אבקש מהמקום שלא יענש בסיבתי. אבל לומר לו שמחלתי לו ?! לתת לו 'תענוג' זה ?! איני מחויב !

מה דעתכם?

האם יש לשמעון איזה חובה לראובן להודיע לו שנתפייס לו?

יש כאן כמה נקודות לדיון.

א. יתכן שאם הפיוס לא מספק, אינו חייב כלל להסיר את ההקפדה מליבו.
ב. אם ממשיך בנתק איתו, אולי הוא כמחזיק במחלוקת.

ועוד


אבל אני מבקש להבין את שורש מצות המחילה.

הלשון לא יהא אכזר מלמחול, משמע קצת שהוא כלפי ראובן ולא כלפי שמיא.

[הרועה]

הגע בעצמך. בשו"ע מביא מדברי הגמרא ביומא שמותר לו לנפגע שלא למחול כאשר מכוון לטובת המבקש מחילה. אך למעשה, למה מותר לו שלא למחול, שימחל בלבו ויאמר לו שהוא לא מוחל לו?...

https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=15&id=729
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=1888
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=26459
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=62203
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=30014
ויש עוד תוצאות...

[דרומי]

הרמב"ם כתב חיוב זה של מחילה שלוש פעמים:

פעם אחת בהלכות דיעות, פעם שניה בהלכות תשובה, ופעם שלישית בהלכות חובל ומזיק.

השווה בין לשונותיו בשלושת המקומות, ותמצא נפלאות.

[מה שנכון נכון]

ראה מ"ב תרו, ט ושעה"צ י, ומשמע רק בכה"ג דהתם יכול לשמור המחילה בלבו.

[חברא]

ראובן ציער את שמעון. שלח ראובן לשמעון אגרת פיוס.
אומר שמעון בינו לבינו: אע"פ שפיוסו של ראובן אינו מספק, אני אתגבר על עצמי ואנסה לעקור מליבי כל הקפדה עליו, ואף אבקש מהמקום שלא יענש בסיבתי. אבל לומר לו שמחלתי לו ?! לתת לו 'תענוג' זה ?! איני מחויב !

מה דעתכם?

האם יש לשמעון איזה חובה לראובן להודיע לו שנתפייס לו?

יש כאן כמה נקודות לדיון.

א. יתכן שאם הפיוס לא מספק, אינו חייב כלל להסיר את ההקפדה מליבו.
ב. אם ממשיך בנתק איתו, אולי הוא כמחזיק במחלוקת.

ועוד


אבל אני מבקש להבין את שורש מצות המחילה.

הלשון לא יהא אכזר מלמחול, משמע קצת שהוא כלפי ראובן ולא כלפי שמיא.

מתוך המאמר כאן:

בשו"ת רש"י (סימן רמה) מסופר על "שנים שנתקוטטו זה עם זה והכה האחד את חבירו. לאחר זמן בא ואמר [המכה לחברו] אני מקבל כל רידוי וקנס שיאמר לי בית דין, ותמחול לי על מה שהעויתי. קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית. וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו". ונשאל על כך רש"י: "אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את המצוה... ולא חיילא שבועה, או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא שבועה. ואם תימצי לומר דחיילא שבועה, [האם] יכול הוא לנשקו ולדבר עמו באהבה ובחיבה הואיל ואינו מוצא מחילה מפיו, או לאו". והשיב רש"י:

אין לדונו משום שבועה לבטל המצוה... ולחבקו ולנשקו אין לך מחילה גדולה מזו, שהרי כתוב וישב אבשלום בירושלים שנתיים ימים ופני המלך לא ראה, וזה היה מחמת אמנון אחיו שהרג, ובשעת המחילה כתיב ויבא יואב אל המלך ויגיד לו ויקרא אל אבשלום ויבוא אל המלך וישתחו לו אפים לפני המלך וישק המלך לאבשלום, ומדאשתיק קרא ולא אמר הריני מוחל מכלל דנשיקה מחילה מעליותא היא...

מכלל הדברים עולה שבשעה שהשאלה הופנתה לרש"י, המוכה כבר היה מרוצה ומפויס, שהרי הוא היה מעוניין למחול למכה, ורק השבועה עיכבה בידו. לא זו בלבד, הוא מוכן היה אפילו לחבק ולנשק את המכה ולהביע בזה את אהבתו אליו, משמע שהסיר לגמרי את הקפידא מלבו. ואם נניח ש'מחילה' היא רק התרצות והתפייסות, מה שייך לדון האם הוא רשאי למחול, הלא כיוון שהמכה ביקש מחילה והנפגע התרצה והתפייס והסיר הקפידא מלבו, כבר קיים המכה חובתו, ואין יותר שום דבר שמעכב כפרתו. גם צ"ע מה המשמעות של האמירה "נשבעתי שלא למחול ואיני יודע מה לעשות". הלא בזה שהוא אומר "איני יודע מה לעשות" מוכח שהוא מרוצה ומפויס ומבחינתו אין דבר שמעכב השבת היחסים לתקנם, נמצא שהוא כבר מחל! גם מה הצורך לכנס עשרה אנשים שיכריזו 'מחול לך' כאשר הנפגע כבר מחל?

מכל זה מוכח שמחילה אינה רק התפייסות אלא זו פעולה משפטית (שעניינה המדויק יבואר להלן אות ח), וגם אם המכה ביקש מחילה, והנפגע כבר מרוצה ומפויס, כל עוד הנפגע אינו מוחל להדיא עדיין לא יתכפר לפוגע. לפי זה מובן מדוע קטן אינו יכול למחול, כי אף שלהתפייס ולהתרצות הוא יכול, לפעולה פעולות משפטיות הוא אינו יכול.

[עושה חדשות]

ראה מ"ב תרו, ט ושעה"צ י, ומשמע רק בכה"ג דהתם יכול לשמור המחילה בלבו.

וא"כ יוצא שיש כאן שני חובות; למחול בלב, ולגלות לחבירו המחילה.

[הרועה]

יתכן לומר כי גם עניין זה נכלל במחלוקת הח"ח ור' ישראל סלנטר בשאלת מי שדיבר לשון הרע נגד חברו, וחברו אינו יודע מהלשון הרע שדיבר נגדו, האם הוא מחויב להגיד לחברו שדיבר עליו לשון הרע כדי לבקש מחילה.
סברת רי"ס (נגד הראשונים) היתה כי אם אין זה אלא עניין של בין אדם לחברו, איך יפגע בחברו יותר בגלל הצורך שלו לבקש מחילה.