וידוי או תודה.
א.
דברים פרק כו, יב-טו. כי תבוא.
יג " ואמרת” לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ:
בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה
כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.
מה נאמר כאן "ואמרת " . אבל היכן יש כאן בתוכן וידוי ?
במילים "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה"
יש דיווח על מילוי חובותיו, לא על חטאים. הפוך הוידוי - הוא דיווח משמח - על קיום המצוות.
ובקטע "הַשְׁקִיפָה... וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל"! אין וידוי. מה שיש זה בקשה ותפילה.
ואין כאן שום וידוי .
ב.
ואמנם בלשון חזל כן מצאנו במצווה זו לשון וידוי: "בַּמִּנְחָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן
הָיוּ מִתְוַדִּין".כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי?" [מע"ש ,ה,י].
ובתנך יש מהשורש יד"ה ('להתוודות'), אחת עשרה פעמים במקרא במשמעות: לגלות חטאים לפני ה', ובתפילה לתשובה ולכפרה.
ומשם מן הפועל הזה חזל גזרו את השם 'וידוי' לַדברים שאותם אומר המתוודה על חטאיו לפני ה'.
וה 'ווידוי' הזה עומד במרכז עבודת יום הכיפורים, הן במקדש שבו מתוודה הכהן הגדול כמה פעמים במהלך היום, והן בבית הכנסת שבו הווידוי חוזר בכל תפילות היום.
בנוסף מצאנו בחזל פסוקים אלו גם בלשון "הודיה" .
יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵֹר. [מע"ש,ה,ח]
אבל הקושיא רק נכפלת שכן אין בפסוקים לעיל שום וידוי, ושום הודייה. דיווח ובקשה זה מה שמפורט בהם.
ג.
ובכלל מדוע נצטווינו בווידוי זה. ולמה הוא מכונה וידוי ?
ויש שהוסיפו להקשות - ממתי עלינו להתפאר במעשינו ?
כך - בעל עקדת יצחק:
"מה שציוה לומר בוידוי מעשר כל פרטי המעשים אשר עשה ואשר לא עשה, כי כאשר יעשה האדם המצוה כהוגן – מה הצורך שיאמר בפיו מה שעשה ממנה ומה שמנע מעשות היפוכה ? ".
וביתר חריפות - באברבנאל:
מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה?
ד. תשובות הפוכות ומנוגדות.
1. וידוי על החטאים :
משנה (מאוד) ומחליף.
הספורנו מסביר שרק בעקבות חטא העגל נבחרו הכהנים והלוויים לעבודה בו, כשהכוונה הראשונית של הקבה הייתה שהעבודה\ והמתנות שייכים לבכורות.
(יג) "בערתי הקדש מן הבית" – בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות, אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאמרוֹ (יחזקאל כ, כו) "וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם, בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם". וזהו 'וידוי מעשר' שהזכירו רבותינו ז"ל.
כלומר 'ביערתי הקדש מן הבית' הוא החטא -ולא המצווה !- שעליו אנו מתוודים.ושבגללם עלינו להוציא את התרומות והמעשרות (-'הקדש') מן הבית. במקום לתיתם לבכורות בבתיהם הם.
וכך הספורנו גם בהמשך:
ד"ה וגם נתתיו ללוי: טעם "גם" כטעם "אף על פי",..אמר אם כן: "מודה אני כי גדול עוני, שגרמתי לבער הקודש מן הבית ואף על פי שנתתי ללוי וזולתו כמצותך, אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום השקפה לרעה הראויה בעווני.
כלומר 'ביערתי הקדש מן הבית' הוא וידוי על חטאינו, שגרמו להוציא את התרומות והמעשרות (-'הקדש') מן הבית שבו היו אמורים להישאר ולהינתן לבכורות.
2. ועוד חטאים שדורשים וידוי.
ויש שכתבו, שוידוי מעשר אף הוא בגדר של וידוי עוונות, שמתוודה על שהשהה המעשרות אצלו עד סוף שלש שנים.
היינו - 'הוידוי' הוא למי שהשהה המתנות אצלו ולא הפרישן, או הפרישן ולא נתנן לבעליהן מייד, ומעשר שני וביכורים – שלא העלן לבית הבחירה.
4.
כשם שמתוודין ..על הרע ועל הטוב.
צוכן בהון עשיר במשנה - , שוידוי זה אינו וידוי על עוונות, אלא ש"כל מי שמודה מה שעשה,
[b][u]הן טוב והן רע נקרא וידוי".
וגם המלבים בתורה, כתב כך: שכשהאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצות ה', והן שעשה כמצות ה', נקרא בשם וידוי.
5. וידוי - על.. מצוות ומעשים טובים..
...אלא שכך ציונו הקדוש ברוך הוא להתוודות לפניו בהוצאת משפטי המעשרות והתרומות ולהתנקות מהם גם במאמר כמו שאנחנו נקיים מהחזיק בהם בפועל (ספר המצות עשה קלא);
היינו הוצאת המעשרות היא המעשה טוב - ועל כך מתוודה.
6. שבחים - בלחש.
תניא רשב"י אומר אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם שבחו בקול נמוך מן וידוי המעשר גנותו בקול רם ממקרא ביכורים..
וברשי: שבחו - לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כו) היינו שבח עצמו:
בקול נמוך - מדלא כתיב ביה ענייה:
וגנותו - כגון ארמי אובד אבי ...[ סוטה לב ב,]
היינו מעשים טובים עשה ומתוודה עליהם. והם "שלא עברתי.."
6. דברי חיזוק.
כך לרשבם ולחינוך:
(יג) "ואמרת לפני ה' א-להיך" – כך ציוה הקדוש ברוך הוא, כדי שלא יאמר אדם לעכב מעשרותיו, לשקר לפני הקדוש ברוך הוא.
כלומר, שמוטל עליו לומר דברים אלו לפני ה', ובידעו כי יהא מוטל עליו 'להצהיר' לפני ה' כי קיים מצוותו בשלמות, דבר זה עצמו ישמש כזרז לכך שיקיים את המצוה בשלמות.
החינוך' במצוה תרז:
יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסול דיבורם... יותר מלחטוא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול... היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהם... שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש שלא שיקרנו בהם ולא עיכבנו דבר מהם. וכל כך, כדי שניזהר בעניין.
7. הרחק מו היאוש.
בעין איה- מסביר: שהווידוי משמש מטרה כפולה: מצד אחד, צריך האדם להתוודות לפני ה' על כל חטאיו. מצד אחר, זוכה האדם לעתים להתוודות לפני ה' גם על הדברים הטובים שעשה.
כיצד משתלבות שתי פעולות הפוכות אלו באותה המילה?
אלא. שלעתים היצר הרע מסית את האדם לחשוב שיסודו רע, ועל כן אין כל סיכוי שיצליח לתקן את חטאיו. שלעתים המטרה של יצר הרע איננה החטא עצמו, אלא תחושות הייאוש וחוסר האונים הבאות בעקבותיו.
וידוי מעשר הוא מעין תמונת ראי של וידוי עוונות, אך טעמם של שני הווידויים הללו אחד הוא: "כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, יש תועלת גם כן... בוידוי המצוות למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה'".
8. לשם שמיים - בלבד.
בעל עקדת יצחק:
"ואמרת לפני ה' בערתי הקדש..." ירצה, שנתינת המעשרות כבר תהיה תשומה אנושית, שמוה נדיבי עמים, לפרנס ענייהם בקרבם או המלמדים וכיוצא, כי היא מידה טובה מוטבעת במעולים שבאנשים וכבר זכר זה הפילוסוף (=אריסטו) בפרק ט"ו מהמאמר השמיני מספר המידות, אמר, כי הזבחים הקדומים וההקהלות היו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות.
מכל מקום כוונת האל יתברך הוא, שתייחס המעשים כולם אליו ושאין אתה עושה, כי אם ללכת על פי יושר דרכיו והנהגותיו, [ולא דעת הפילוסופים] כמו שקיבלת עליך במאמר (פרקנו, פסוק י"ז) "וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו";
העקידה מסביר שהוידוי אינו על קיום המצווה לכשעצמה. אלא על כך שקיימנוה בלב שלם בכוונה נכונה בשל קבלתו על עצמו עול מלכות שמיים. לא בגלל תכונות טובות כדעת הפילוסופים ולא בשל עושרו הרב שרכש. אלא לקיים. "וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו"; " כי הכול עשה מצד המצווה ,לא באופן אחר."
9. שוחד. נגד הקמצנות - האברבנאל:
לא לשם שמיים! הפוך מהעקידה. דיברה תורה כנגד..
לדבריו בפסוקים אלו הכוונה למעשר עני.
.."ראה שבני אדם במעשר שני להיותו נאכל לבעלים, היו שם שמחים בו ובהליכה אותו לבית המקדש ישמחו ויגילו כי יתפרסמו נדבותם ומתנותיהם,
אבל במעשר עני ירע בעיני האדם, שיתן את יגיע כפיו לזרים ולא יאכל בטובה; וגם לפי שהיה נותן פתו לעניים בשערים ולא היה מוליכו לירושלים להודות לה' ולהתפרסם נדבותיו ומתנותיו,
..והיה תועלת עצום בוידוי הזה, שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים אותה המצוה, כדי שיוכל להתוודות עליה בדברי אמת "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו..." ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים,
כיוון שעתה בעת הוידוי בירושלם ובית ה' יתברך, תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו, ויהללוהו בשערים וכאילו הקריבוהו לפני ה'.
מדהים - הוידוי נועד לחזק את האדם לקיים את מצוות ההפרשה לעני -בדווקא , ולנצל את חיבתו לכבוד לקיום המצווה. שכן הנתינה של מעשר עני היא לזרים - ובאין רואה.
שונה ממעשר שני שבעל הבית אוכל, ושונה מנתינתו לכוהן וללוי שעושים את עבודת המקדש, שם הנתינה היא בפרהסיא והם מעניקים לו פרסום, כבוד, ומעמד חשוב.
ועל ידי כך חפצו יעלה בידו, בביאתו למקדש בהיקהל העם ואמירתו את הוידוי על מעשר העני:
יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי... והנה כך , כולם שומעים רואים ויודעים על מעשי הצדקה שלו.
מי מת ?
ולא נתתי ממנו למת!
גם בפירושו הבא האברבנאל ממשיך לחדש והפעם מפני הרמאים.
...ולא נתתי ממנו למת ואמר זה לפי שהיה מנהג הרמאים בימים ההם כדי שלא יתנו המעשר כלו לעניים, שאומרים לשואלים אותם שכבר נתנוהו לעניים שכבר מתו כדי שלא יודע הדבר,
ומפני זה יאמר המתודה שלא נתן המעשר הזה לאדם שכבר מת שיוכלו בני אדם לחשוב עליו שלא נתנו ושהוא מרמה בפיו כי חיים הם העניים שקבלו ממנו ויגידו צדקתו, וכל זה היה להיותו ירא את י"י במצותיו חפץ מאד..