הנצי"ב בהעמק דבר גבי עיר הנידחת מפרש את המושג של תל עולם כך וז"ל : דמקום ששלט בה כח הטומאה בחוזק הוא מסוכן לעולם, ע"כ אותו מקום חרם הוא ושרוי בו כח עבודת כוכבים.
מצד שני רואים שהדברים לא כזה שחור לבן : לדוג', האישה אחרי נידתה וטהרתה מטומאתה מותרת לבעלה ומאותו מקום טומאה נוצר ולד שיופח בו חלק אלקה ממעל ממש, א שטיק געטליכקייט כלשון חסידים...
הרבה ניגוני או"ה במשך הדורות אומצו ע"י קהילות ישראל בתפוצות, הרבי מליובאוויטש אימץ לחן ההימנון הצרפתי (היוון של המודרנה) להאדרת והאמונה, לפעמים גדו"י משתמשים באיצטדיון (בית תרתטיאות) לכנס את כרם בית ישראל, הפוך רואים שאפשר להפך את הטומאה לקדושה...
מהו הגדר המדוייק של דברי הנצי"ב ? מתי צריך להגיד בזה לא נוגעים ?