מצוות תלמוד תורה במי שלא מצליח לחדש לאמיתה של תורה

[ש. ספראי]

מנסה להבין את גדרי מצוות ת"ת ולימוד תורה במי שלומד דברי תורה שאינם נכונים, האם מקיים מצוות ת"ת, האם זה תורה.
בגדרי המצוה ולא בחלק המוסרי/דרוש וכו'.

למשל: המעיין בשטיקל תורה של בחור מישיבה קטנה, שבגלל קטנות שכלו ואי ידיעותיו וחסרון הבנתו, כותב דברים לא נכונים בהבנת הסוגיא.
הוא עצמו ודאי מקיים מ"ע דת"ת. זאת דרך גדילתו, ובס"ד יעלה מעלה. אך לגבי, אני יודע שדבריו הם דברי בוסר. הם אני מקיים בעיון בדבריו מ"ע דת"ת?

ניקח דוגמה קיצונית יותר. אם יש אחד כתב מערכה עיונית עמוקה עם אלפי סתירות לבין סוגיית פנים חדשות בשבע ברכות, לבין סוגיית סנדל שנפסק ופנים חדשות באו לכאן, והוא התייגע עליה לשמה בעיון נמרץ כדרכו, אז זה הופך את הבדיחה העצובה שלו לתורה??

מנגד יש דברים שצריכים הבנה בזה.
למשל, לפעמים יש בגמרא קטעים שצ"ב למה רב אשי השאיר אותם
קטעי גמרא כאלו שאין שום דין שיוצא מהם, זה גם אל סיפור או מימרא, זה כאילו "טעות" שהגמרא מיד מתקנת את עצמה
למשל
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לט/ב
שוטה וקטן שנגח רבי יעקב משלם ח"נ ר' יעקב מאי עבידתיה? אלא אימא רבי יעקב אומר משלם ח"נ
יש ע"ז ביאורים פלאיים על דרך הסוד. אך בפשט הדברים. מדוע זה נחשב תורה? כי כך היתה הו"א למישהו?

הגרש"מ דיסקין זצ"ל אמר לי פעם: "זה פשוט לי ש'זה וזה דברי אלוקים חיים' לא נאמר על ויכוח למדני ביני ובינך. אבל אינני יודע מתי זה נגמר, בראשונים? בגדולי האחרונים?".

לעיתים יש תשובות באחרונים שאין ספק שנתעלמה מהם גמרא מפורשת, ואם כן, לכאו' הכל לא מתחיל. ברור לכאו' שאסור ללמוד תשובה זו בת"ב. אם כן, מה גדר הדברים?

מנסה למצוא מקורות לימודיים, לא מוסריים או מחשבתיים, להגדרת הענין.

[צופה_ומביט]

תפארת ישראל למהר"ל בריש ההקדמה:

"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד, מד). הכתוב הזה רוצה לומר, כי התורה חפץ מונח, כל הרוצה לזכות בה - יזכה בה. ולכך לא אמר 'אשר שם לבני ישראל', רק "לפני בני ישראל". כמו דבר המונח לפני[הם], כל הרוצה לזכות זוכה בה. ולא יאמר האדם כי התורה לא נתנה רק אל גדולי החכמים, שהם רחוקים מן הטעות, אבל התורה נתנה לכל. ולא יאמר גם כן אולי אשגה בתורה. ודבר זה פירשו במדרש (שיהש"ר ב, ד), "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (שיה"ש ב, ד), רבי יונה אמר, שני חברים העוסקים בהלכה, זה אומר בית תב של הלכה, וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אומר הקב"ה "ודגלו עלי אהבה". אמר רב אחא, עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון "ואהבת" (דברים ו, ה) 'ואיבת', אמר הקב"ה "ודגלו עלי אהבה", עד כאן. פירוש 'בית אב של הלכה', שרש הלכה וטעמה.

ומפני זה נראה כי הברכה על למוד התורה 'לעסוק בדברי תורה', ואין מברכין 'ללמוד תורה'. ועם שיש לפרש שלכך אנו מברכין 'לעסוק בדברי תורה', מפני שהברכה הזאת היא ברכת המצות, שחייב לברך על כל מצות עשה. ואין מצות עשה רק בדבר שיש בו מעשה, שהרי נקרא 'מצות עשה', שחייב לעשות. ולכך יש לברך 'לעסוק', דהיינו למוד תורה במעשה. וזה כאשר הוא מוציא הדבור, זה נקרא עסק בתורה, שהדבור נחשב מעשה. אבל 'למוד' נקרא הבנת הדבר מה שלמד, ואין הברכה רק על מעשה המצוה. ואם למד בעיון לבד, אין לו לברך 'לעסוק בדברי תורה', שזה נאמר על המעשה.

אמנם נראה לומר כמו שאמרנו, כי לכך מברכין 'לעסוק בדברי תורה', כי 'ללמוד תורה' לא שייך רק על מי שלמד תורה ומכוין ההלכה לאמתתה, שבזה שייך למוד תורה. אבל מי שאינו מכוין ההלכה על אמיתתה, אין זה למוד. לכך מברכין 'לעסוק בדברי תורה', בין שהוא מכוין ההלכה, או שאינו מכוין ההלכה, רק שיכוין ללמוד האמת, אף על גב שהוא שוגג*. הרי כי למוד התורה לעצמו נקל מאד, ואין צריך לחוש לשום דבר.