חלקים א + ב.
על הכלא והכליאה ביהדות.
לכתחילה / בדיעבד. מהתורה / מדרבנן. כעונש / כמשמר. מועיל / מזיק.
כלא אינו כלול בעונשי התורה.ובכל זאת- היא מופיעה בתורה מספר פעמים:
א. כלא בתנך.
1. בראשית לט, כ.
וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֨הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר ...
2. בראשית מ, ג
וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֛ית שַׂ֥ר הַטַּבָּחִ֖ים אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֑הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יוֹסֵ֖ף אָס֥וּר שָֽׁם׃
3. בראשית מב, יט
אִם־כֵּנִ֣ים אַתֶּ֔ם אֲחִיכֶ֣ם אֶחָ֔ד יֵאָסֵ֖ר בְּבֵ֣ית מִשְׁמַרְכֶ֑ם ע"י יוסף , עיכוב- כדי לאלצם להביא את בנימין.
4. ויקרא כד, יב
.. יַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י השם [ המקלל]׃
5. במדבר יא, בהעלותך.
וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃ במדבר יא. [אלדד ומידד]
6. במדבר טו, לד, שלח.
וַיַּנִּ֥יחוּ אֹת֖וֹ בַּמִּשְׁמָ֑ר כִּ֚י לֹ֣א פֹרַ֔שׁ מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ [המקושש]
7. שופטים טז, כא
וַיֹּאחֲז֣וּהוּ פְלִשְׁתִּ֔ים.. וַיַּאַסְר֨וּהוּ֙ בַּֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם וַיְהִ֥י טוֹחֵ֖ן בְּבֵ֥ית (האסירים) [הָאֲסוּרִֽים] (שמשון)׃
8. מלכים א כב, כז
וְאָמַרְתָּ֗ כֹּ֚ה אָמַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ שִׂ֥ימוּ אֶת־זֶ֖ה [מיכיהו] בֵּ֣ית הַכֶּ֑לֶא וְהַֽאֲכִלֻ֨הוּ לֶ֤חֶם לַ֨חַץ֙ וּמַ֣יִם לַ֔חַץ עַ֖ד בֹּאִ֥י בְשָׁלֽוֹם׃ -עד בואי -לעכבו .
9. מלכים ב יז, ד
וַיִּמְצָא֩ מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֨וּר בְּהוֹשֵׁ֜עַ קֶ֗שֶׁר .. וַֽיַּעַצְרֵ֨הוּ֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וַיַּאַסְרֵ֖הוּ בֵּ֥ית כֶּֽלֶא׃
10. מלכים ב כה, כז
... נָשָׂ֡א אֱוִ֣יל מְרֹדַךְ֩ מֶ֨לֶךְ בָּבֶ֜ל בִּשְׁנַ֣ת מׇלְכ֗וֹ אֶת־רֹ֛אשׁ יְהוֹיָכִ֥ין מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה מִבֵּ֥ית כֶּֽלֶא׃
11. ירמיהו לב, ב
וְאָ֗ז חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל צָרִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְיִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא הָיָ֤ה כָלוּא֙ בַּחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בֵּֽית־מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃
כדי שלא "כִּֽי־עַל־כֵּ֡ן הֽוּא־מְרַפֵּ֡א אֶת־יְדֵי֩ אַנְשֵׁ֨י הַמִּלְחָמָ֜ה הַֽנִּשְׁאָרִ֣ים ׀ בָּעִ֣יר הַזֹּ֗את .."
מהנל עולה שאחד עשר מקומות בתנך בהם נכלאו אנשים ,מהם בחמישה הכולאים אינם יהודים- אלא גויים.
ובשישה הנוספים - בדוגמאות 3,4,5,6, שבתורה - על ידי ישראל.
ובדוגמאת 9 ,11 בנך ע"י מלכים מישראל.
ב.
עזרא מאיים באיסורין.
אמנם, מצאנו בספר עזרא (ז, כו)
וְכָל דִּי לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לשרשו
הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִי .
בדעת סופרים כתב: שהעונשים שהוזכרו בפסוק זה אינם העונשים האמורים בדיני התורה, אלא דינים הנעשים על פי דינא דמלכותא. וכן במלבים :ויש כח בידם לעשות דין להעובר על דת ה' ודת המלך,".
ואחרים פירשו כי קבל רשות ממלך פרס לשים בבית סוהר מי מהאזרחים המיפר את ציוויו. ועוד אפשר שהיה חשוב לפרסם איום זה כדי להרתיע, אבל עזרא לא הפעיל אותו בפועל.
אמנם רשי שם פירש שהכוונה "ולאסורין" - או לייסרו בייסורין ".
אך הגמרא במוע"ק טז,א. לומדת: ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה? דכתיב (עזרא ז, כו) הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין .
ןממנו פסק הרמבם בשופטים עונשין כד ט פסק:
"וכן יש לו לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האסורים ולדחוף ולסחוב על הארץ שנאמר הן למות הן לשרושי
הן לענש נכסין ולאסורין."
ג. אין לו חפץ בתורה.
למרות תיאורי המאסר - לאורך כל התקופות בתנך - אין התורה חפצה בענשי מאסר . ואינה רואה בכך גמול ועונש ראוי - לעבירה.
וכיום עם האינפלצייה במאסרים [ המדינה בה מספר האסורים הוא הגבוה ביותר היא ארצות הברית - יותר מ-2.5 מיליון אסירים. על אף שאוכלוסיית ארצות הברית מהווה רק 5% מאוכלוסיית העולם,הם מהווים 25% מהאסירים בעולם]. בכירי המומחים לקרימנולוגיה ולמשפט ברחבי העולם קוראים לצמצמם \לבטל את עונשי המאסר. ראה להלן.
נכון שקשה לנו לתאר את מערכת הענישה הפלילית בימינו ללא עונש המאסר. השינויים התרבותיים במאות האחרונות הפכו את בית הסוהר למודל הענישה המרכזי בעולם המערבי. וזהו העונש המרכזי כיום, שהחליף את ההוצאות להורג / העינויים והתעללויות הפומביות לקהל צמא דם.
בכל מדינות המלך..
וכיום בכל מדינה יש בתי כלא; החל מהמדינות המפותחות ביותר וכלה במדינות עולם שלישי. גם במדינת ישראל ישנם שלושים ושניים מתקני כליאה ברמות שונות. וכיום יש אף עונשים שהם מאסר או תשלום קנס תמורתו.
אך יש לזכור שהשימוש בעונש זה (בהבדל ממעצר) בהיקפים גדולים הוא חדש יחסית – בן כמאתיים שנים בלבד ! הכוונה לעונש של המדינה כמוסד מסדרי השלטון. שכן לפני כן הכלא היה מוסד פרטי של המלך השליט הפריץ וכדומה .
ג.
בתורה- למשמר - ולא כעונש.
ומה עם כל התיאורים שציטטנו לעיל , אין בתורה ציווי מהשם לעונש כזה, יש מלקות קנס כספי וארבע מיתות בי"ד -
אך לא עונש מאסר .כי התורה שוללת מאסר כעונש מתאים .
יש בתורה מאסר בפרשיית המקלל ובפרשיית המקושש - אך לא כעונש אלא להמתנה עד שיבורר מה דינו =
מעצר עד תום ההליכים .
ובמתנבאים שיהושע ביקש - כלאם.
למפרשים רבים אין הכוונה למאסר בכלא עיי"ש, ואפשר שגם לדעה שהכוונה היא לכלא =מאסר, הרי לא בהכרח כעונש הוא בא - אלא כדי שנבואתם לא תפורסם . שכן בפרסום הנבואה מקור הבעייה.
וְנִקָּה הַמַּכֶּה
מקרה נוסף בו החכמים לומדים מהתורה על שֹימת אדם במאסר. הוא בפרשת "משפטים" (שמות כא, יח-יט):
וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְ.. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.
. . .הגמרא (סנהדרין עח, ב) לומדת מהמילים "וְנִקָּה הַמַּכֶּה" שיש לחבוש את המכה עד שיתברר מצבו של המוכה. בלשון רש"י (שם, ד"ה "ורבנן"): "חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו… – החשש שמא המכה יברח ולא יישא בעונשו לבסוף. מפורש דמותר לאסור אדם כדי למנוע בריחה או שיבוש הליכי חקירה ומשפט,
. . .גם כשיש ספק בעצם ביצוע העבירה מבורר בירושלמי בסנהדרין (פ"ז ה"ח) " פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש יהא תפוס עד שיבואו עדיו" ובפני משה ביאר - חובשין את הנאשם עד אשר יעידו העדים ויחקרו ויקום דבר או יפול.
הצדקות למאסר בתורה
היוצא מהנל שמוסד "בית סוהר" (ע"פ מקורותינו בתורה) הוא רק לשם שמירה שהאסיר לא יברח לפני שנספיק לשפוט אותו, או לברר מה סוג עונשו, לאמת את אשמתו, להיווכח על תוצאות מעשיו, או כדי לאלץ אותו לקיים מעשה שבית הדין מצוה עליו לעשות. אבל אינו משמש כאמצעי של עונש בעצמו.
ד.
והדברים מבוארים אצל הרש"ר הירש (שמות, שם)
"הפסוקים בתורה מראים את כוונתה שבדין המקורי:
עונשי מאסר, על כל אובדן התקוה והשחתת המוסר השוכנים אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטַפּוֹ של האסיר – אין להם מקום בתורת ה'. לא יכירם מקומן של מצודות הכלא העלובות של הפשע – בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא מעצר חקירה, וגם זה לא יכול היה להיות אלא מעצר לתקופה קצרה בלבד…
הנציב -הגנה על העבריין !
גישה שונה לחלוטין מצאנו בנצי"ב המפרש שבמחרף המדובר במאסר להגנתו של האסיר:
"ויניחוהו בשלימות בלי שום חסרון אבר או בבריאות. ומחמת שעלה על רצונם של השומעים [את החירוף וגידוף נגד הקב"ה] להכות ולהזיקו על כל פנים, גם טרם הגיעו לידי בית דין. משום כך הניחוהו בשלימות במשמר, ולא נגעו בו לרעה עד בוא דבר השם" ("העמק דבר", ויקרא כד, יב).
ה.
ובחזל מצאנו מאסר כעונש -
במשנה יש את ענין המאסר כעונש, ולא רק כאמצעי ביניים שלא יברח וישתמט מלעמוד בדין או מחשש שמא ישבש הליכי משפט, בסנהדרין (פ"א ע"ב) ובשלש אופנים מצינו עונש זה, א' במי שלקה ושנה ב' ההורג את הנפש שלא בעדים,, ג' שם בברייתא במי שהתרו בו ג' פעמים כונסין אותו לכיפה, ובכולם לכאורה המאסר הוא העונש ולא כאמצעי זמני בלבד. אך באמת גם בכל אלה אפשר לומר שאין המאסר עצם העונש אלא אמצעי להביא למות העבריין.
על עצם תקפו של הדין יש מחלוקת האם הוא "הלכה למשה מסיני" – או שהוא מתקנת חכמים.
מתי / והמטרה.
במקור נוסף בגמרא שבו מצויין מאסר הוא לגבי מינוי על קרבן פסח לאסיר,
הנה בדין קרבן פסח (פסחים צא ע"א) מצאנו. ברש"י, ד"ה בית האסורין של ישראל: "כגון לכופו להוציא אשה פסולה, או לשלם ממון" וכו'.
רש"י בא להוציא מדעת בני דורו, שמא יעלה על דעת מי שהוא ששמים בן אדם בבית סוהר לשם עונש, כמנהג הגוים ביניהם גר רשי . ולכן רשי מדגיש בשביל מה כן כשר הדבר לשים בבית סוהר, כלומר לשם השגת מעשה מסויים, וממילא הוא לזמן קצר וקצוב. אבל לא שמים אדם בבית סוהר לזמן ארוך, בתור עונש.
ו.
בראשונים- מחלוקת .
כבר בימי הגאונים היו שנהגו לעצור עבריינים כדי שלא יברחו וכבר מצאנו בשו"ת הגאונים שערי תשובה (סי' קפ"ב), שנחלקו ר' שרירא גאון ור' פלטוי גאון אם מותר לעצור אדם בשבת מחשש שמא יברח. אך עדיין במידה מצוצמת.
הרמב"ם-
קובע ב"משנה תורה" הסדר מפורש בעניין מאסרו של הלווה
דין תורה שבזמן שיתבע המלווה את חובו, אם נמצאו ללווה נכסים מסדרין לו ונותנין לבעל חובו את השאר... ואם לא נמצא ללווה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד, ילך הלווה לדרכו, ואין אוסרין אותו,
תקנת הפוסקים / השוק.
השוי בגדול חל במאה הי"ד. אז אירע מפנה ששורשיו במשבר אמון חמור שפקד את העולם העסקי והכלכלי באותם ימים, כשחייבים החלו לנקוט אמצעים שונים של הברחת נכסים והשתמטות מתשלום חובם.
נסיון לצמצם - הריב"ש
ןמספר ע"כ הרשב"א בשו"ת (ח"א סי' אלף ס"ט) דאסור לכלוא אדם על אי תשלום חוב. וכ"כ הרא"ש בשו"ת (כלל ס"ח סי' י').
ובשו"ת הריב"ש (סי' תפ"ד) הוא מתאר שניסה להעמיד את הדין על עיקרו ולמנועמעצר על חוב – אך היו קהילות שבהם תיקנו לעצור מי שיש לו ואינו משלם חוב, והבהירו לו שאי אפשר בלי זאת...ובלשונו-
"והאמת, כי בעירנו זאת נוהגין הדיינין לתפוש הלוה בגופו, כשנתחייב כן, והוא מצד תקנת הקהל… ואני רציתי למחות בידם… ואמרו לי: כי זו תקנת השוק מפני הרמאין, ושלא לנעול דלת בפני לווין. והנחתים על מנהגם."
ז.
באחרונים
מחלוקת זו הגיעה עד לפסק השו"ע והרמ"א (חו"מ צז, טו):
"אבל כשהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, וזה אינו רוצה לפורעו, והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחם… ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה… ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל…
הגה: ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו, ואינו רוצה לשלם, ב"ד חובשין אותו והיו מכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם.
היינו שהב"י התיר להכות ולמשכֵּן (רק כשיש לו ממה להחזיר!) אבל לא התיר שום שיעבוד הגוף שלו.
והרמ"א סובר שהתנאי לא יועיל אלא כשאין לו – אבל אם יש לו ניתן אפילו לאוסרו (אפילו כשלא התנה).
וגם בתומים (ס"ק י"ג) כתב דבזמנו פשט המנהג לעצור לוה שאינו משלם ואין מוחה עי"ש, ומוכח מכל זה שגם בדורות האחרונים היה נפוץ בקהילות ישראל לעצור בנ"א על עבירות שונות אף שלא דנו דיני נפשות כלל.
מכאן שלצרכים של מניעה-אלימות ונזקים או לגרימה של תשלום וגט וכדומה הפוסקים הכירו והתירו את המאסר על סוגיו השונים וחכמים שבכל דור ודור ראו לתקן תקנות ולגזור גזרות – הכל לפי השעה והמקום ויש לו מקום בהלכה,
ןעם כל זה - מאסר עצמו כעונש כפי שנהוג היום לכאורה לא הותר.
המשך יבוא בעזהי.