מי שללמוד תורה גורם לו צער האם מותר לו ללמוד בתשעה באב

[איש הגבעה]

צ"ע הרי כל מה שנאסר ללמוד תורה בת"ב מצד פיקודי ה' משמחי לב, מה יהיה באחד שלא זכה שהתורה משמחת אותו וכל פעם שיושב ללמוד מרגיש צער וקושי גדול, האם מותר לו ללמוד הכל או שנאסר ולא פלוג. וכנ"ל מי שהלימוד במסכת עירובין ויבמות גורם לו סבל ממש, האם מותר לו ללמוד בת"ב במסכתות אלו.
וכן יש להסתפק מי שקריאת המדרשים של החורבן גורם לו הנאה, האם זה נאסר לו או לא?

[עובדיה חן]

שאלה קצת מוזרה, הרי אין חיוב ללמוד ואין חיוב לצער עצמו אז למה לו ללמוד תורה. ובעיקר העניין קשה להבין שאדם שקורא כמה פסוקים או שורות בגמרא זה סבל בשבילו ולפיכך גם ללא הבנה הרי מצות תלמוד תורה ישנו בזה וא"כ בוודאי שקיום המצוה משמחת אותו.

[איש הגבעה]

שאלה קצת מוזרה, הרי אין חיוב ללמוד ואין חיוב לצער עצמו אז למה לו ללמוד תורה. ובעיקר העניין קשה להבין שאדם שקורא כמה פסוקים או שורות בגמרא זה סבל בשבילו ולפיכך גם ללא הבנה הרי מצות תלמוד תורה ישנו בזה וא"כ בוודאי שקיום המצוה משמחת אותו.

מה שיש לו הנאה מזה שקיים את המצוה, לא נחשב הנאה שאוסרת, שא"כ היה אסור לקיים את כל המצוות בתורה שהרי נהנה, אלא יש משהו מיוחד בכך שפיקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא לא זכה לכך והלימוד גורם לו סבל, וזה הספק האם א"כ יהיה מותר לו ללמוד

[כדכד]

זה שהוא מרגיש צער כשהוא לומד למרות שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב אינו משום שלא זכה שפקודי ה' משמחים אותו אלא שלא זכה להרגיש שהם משמחים אותו ושמחה אסורה בתשעה באב אף אם אינה מורגשת

[אלכסנדרוס]

מי שאכילת בשר ושתיית יין מצערות אותו, הן מותרות לו בת"ב?
ייתכן שהעיקרון הכללי אכן נקבע לפי הכלל. תמיד יהיה יוצא מן הכלל, אך בטלה דעתו אצל כל אדם, או מטעם לא פלוג.

[צופה_ומביט]

זה שהוא מרגיש צער כשהוא לומד למרות שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב אינו משום שלא זכה שפקודי ה' משמחים אותו אלא שלא זכה להרגיש שהם משמחים אותו ושמחה אסורה בתשעה באב אף אם אינה מורגשת

אם לדין יש תשובה: פקודי ה' משמחי לב כשהם ישרים. לכאורה הוא לומד בצורה שאינה ישרה [או בכלל, או עבורו].

וכעין דברי הגמרא בתענית ח, א:

אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו.

ועל זה ידוו כל הדווים כל השנה, לא רק בת"ב, וקנצי למילין.
ומן הסתם הוא חלק מאבלות החורבן, שגם זה בכללה ומחמתה.
ואולי אף יותר, שהרי "העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת", ואצלו גם היא לא נשתיירה.
וטוב יעשה אותו תלמיד אם יקונן בתשעה באב על הא גופא שהתורה [לימודה או מצוותיה] מצערת אותו, שאין לך חורבן וגלות השכינה גדול מזה.

[גימפעל]

יש שיטה כזו בגמרא בתענית דף ל ע"א,
אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וברש"י דכיון דלא ידע אית ליה צערא,

[כדכד]

זה שהוא מרגיש צער כשהוא לומד למרות שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב אינו משום שלא זכה שפקודי ה' משמחים אותו אלא שלא זכה להרגיש שהם משמחים אותו ושמחה אסורה בתשעה באב אף אם אינה מורגשת

אם לדין יש תשובה: פקודי ה' משמחי לב כשהם ישרים. לכאורה הוא לומד בצורה שאינה ישרה [או בכלל, או עבורו].

וכעין דברי הגמרא בתענית ח, א:

אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו.

ועל זה ידוו כל הדווים כל השנה, לא רק בת"ב, וקנצי למילין.
ומן הסתם הוא חלק מאבלות החורבן, שגם זה בכללה ומחמתה.
ואולי אף יותר, שהרי "העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת", ואצלו גם היא לא נשתיירה.
וטוב יעשה אותו תלמיד אם יקונן בתשעה באב על הא גופא שהתורה [לימודה או מצוותיה] מצערת אותו, שאין לך חורבן וגלות השכינה גדול מזה.

הגמרא בתענית ח' אינה אומרת שהתלמיד שמשנתו אינה סדורה עליו ולכן לימודו קשה עליו כברזל אין הלימוד משמח אותו.
יש הבדל בין קושי לבין צער ואף שתלמיד לומד דבר שקשה לו הוא אמור לשמוח בזה.
ודילוגו עלי אהבה.

[צופה_ומביט]

לא אמרתי שכל מי שלימודו קשה עליו כברזל זה מצער אותו, אבל מי שהלימוד מצער אותו אני מניח שזה כי לימודו קשה עליו כברזל.
מה ש"אמור" להיות לא משנה את העובדה שבפועל אצל אותו אחד.

החידוש שלכם לגבי "שמחה שאינה מורגשת" אלא היא "שמחה בעצם" אף שבפועל יש "צער" - צ"ע.

[משה פרץ]

לא אמרתי שכל מי שלימודו קשה עליו כברזל זה מצער אותו, אבל מי שהלימוד מצער אותו אני מניח שזה כי לימודו קשה עליו כברזל.
מה ש"אמור" להיות לא משנה את העובדה שבפועל אצל אותו אחד.

החידוש שלכם לגבי "שמחה שאינה מורגשת" אלא היא "שמחה בעצם" אף שבפועל יש "צער" - צ"ע.

להלן דוגמאות של לימוד מתוך צער:

בס' מראש אמנה למהרא"מ שך ז"ל (ר"פ בחוקותי) כ' בשם מהר"ד מקארלין ז"ל (מח"ס פסקי הלכות) שהיה ממשיל את היסורים של חיבוט הקבר לצער של לימוד סוגיא מסובכת במסכת עירובין בליל שבת ללא אור. דימוי זה הוא נכון למי שעמל ויגע בתורה. לאדם כזה אין צער יותר גדול מאשר חוסר האפשרות להגיע לתכלית האמת בעיונו בדברי תורה. וכמו כן לצד ההפוך, אין לו ללומד תורה תענוג יותר גדול מאשר לימוד התורה. הבנת הסוגיא שהוא לומד לאשורה, הסבר נכון ברמב"ם או תירוץ קושיא גורמת לו סיפוק עילאי שאין כמוהו בנמצא בשאר תענוגות עולם. ע"כ. וכיו"ב כתב בספר ישמח חיים (דף קפא סע"ב), ובספרו ישרי לב (דף כט ע"ב). ע"ש.

כ' בס' עולם הישיבה (עמ׳ קפז) בשם מהר״ח קניבסקי ז"ל בס׳ אורחות יושר (פכ״ט) וס׳ פניני רבינו יחזקאל (ריש [כצ״ל] ח״ב) שכשהאדם מחליט ללמוד תורה, בתחילה הלימוד הוא קשה ומר ורק לאחר מכן יומתק לו. ע"ש. וכבר אמרו כן בדברים רבה (פ"ז סימן נ): התורה נמשלה בשמן, מה השמן הזה תחילתו מר וסופו מתוק, כך הן דברי תורה, אדם מצטער בהן בתחילה ועושה בהן אחרית טובה וכו'. וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון שבועות תשע"ז המסונף לגליון רו, עמוד ה ד"ה ופעם), ובמש"כ בס"ד בחי' ברכות (יא ע"א) ובחי' שבת (פח ע"א) ובחי' פר' ויקהל (לו ה).

כ' הרב לקוטי שיחות ברשימותיו (ח"ה עמ' קכו ד"ה הי' לומד) שמהרש"ב מליובאוויטש ז"ל אמר שחושן משפט הוא לומד בעונג, ואורח חיים יורה דעה ואבן העזר בדרך קבלת עול. ויש לבאר הענין דאף שאמרו בע"ז (יט ע"א) אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, שבו מתענג [וכמו שביאר האדמו"ר מליובאוויטש ז"ל בס' תורת מנחם (שנת תשי"ט ח"ג עמ' קע)] והיינו גם לענין תוכן הלימוד, וכמ"ש מוהרש"א ז"ל בח"א שם. וע"ע בקובץ הערות התמימים ואנ"ש (גליון קלב עמ' יא). מ"מ יש גם חיוב לדעת כל התורה, וכמ"ש בשו"ע הגר"ז (הל' תלמוד תורה פ"א ס"ד והלאה). ולכן יש לו ללמוד גם מה שאינו מתענג בו. וי"ל דלכן לא תיקנו ברכת הנהנין על לימוד התורה, שכן יש פעמים שאינו נהנה מלימודו. ועי' בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפח דף ז ע"א).

[עליך עיננו]

צ"ע הרי כל מה שנאסר ללמוד תורה בת"ב מצד פיקודי ה' משמחי לב, מה יהיה באחד שלא זכה שהתורה משמחת אותו וכל פעם שיושב ללמוד מרגיש צער וקושי גדול, האם מותר לו ללמוד הכל או שנאסר ולא פלוג. וכנ"ל מי שהלימוד במסכת עירובין ויבמות גורם לו סבל ממש, האם מותר לו ללמוד בת"ב במסכתות אלו.
וכן יש להסתפק מי שקריאת המדרשים של החורבן גורם לו הנאה, האם זה נאסר לו או לא?

ז"ל הערוך השולחן סי' תקנד'
ולכן נראה לעניות דעתי דהעניין כן הוא: דוודאי גם בלימוד התורה יש שמחה, וגם צער ביגיעת התורה, אף להיותר גדול. כי אין סוף לעומק תורתנו הקדושה.

אמנם עיקר עסק התורה משמח את הנפש הישראלי, אף שיש לו צער ויגיעה בשעת מעשה. ורבי מאיר סבירא ליה דדבר חדש, וכן תינוקות ומלמדיהן, כיון שיש להם בשעת מעשה קצת צער – מותרים ללמוד. ורבי יהודה סבירא ליה דאין הצער שוה בעיקר שמחת הנפש כשלומדת תורת ה', אף על פי שאינו שמח שמחת הגוף בפועל, מכל מקום הנפש הישראלי שמח מזה.

וזהו כמו שהסביר הרמב"ם ז"ל בפרק שני מגירושין, בעניין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני": מפני שכל נפש מישראל רוצה באמת לעשות רצון קונו, אף שאין הגוף רוצה, עיין שם.

האמנם בדברים הרעים מותר ללמוד, מפני שגם לנפש יש צער מצרות ישראל. ולכן אף גם שבדברים הרעים הוי תורה ושמחה, מכל מקום הצער מבטל השמחה, ולכן מותר. אבל צער של הלימוד עצמו – אינו מבטל שמחת הנפש מלימוד התורה.

[כדכד]

לא אמרתי שכל מי שלימודו קשה עליו כברזל זה מצער אותו, אבל מי שהלימוד מצער אותו אני מניח שזה כי לימודו קשה עליו כברזל.
מה ש"אמור" להיות לא משנה את העובדה שבפועל אצל אותו אחד.

החידוש שלכם לגבי "שמחה שאינה מורגשת" אלא היא "שמחה בעצם" אף שבפועל יש "צער" - צ"ע.

לא חידוש שלי ולא צריך עיון
הרי בהלכה נאסר על כל אחד ללמוד בתשעה באב ולא נפסק כדעה שקורא במקום שאינו רגיל וסיבת האיסור היא משום שפיקודי ה' ישרים משמחי לב.
מעתה האיסור לאדם ללמוד במקום שאינו מרגיש שמשמח אותו הוא משום שהתורה משמחת.
איך יתכן שהתורה משמחת אם אינו מרגיש בשמחה?
שתי תשובות אפשריות:
א. לא פלוג ואסרו לכ"א גם אם אינה משמחת אותו אז.
ב. התורה משמחת גם אם אינו מרגיש בשמחה ולכן נאסר.
לפי איך שכתבתי נראה לי שהתשובה השניה אינה מחודשת יותר מהראשונה ולכן אין זה חידוש כלל לומר שאף מי שאינו מרגיש שהתורה משמחת אותו אסור ללמוד כי פיקודי ה' ישרים משמחי לב
ומ"ש כת"ר "מה ש"אמור" להיות לא משנה את העובדה שבפועל - אין הכי נמי כל שאני טוען הוא שאין הולכים אחר הרגשתו בפועל אלא אחר האמת שהיא כמו ש"אמור" להיות.

[צופה_ומביט]

בט"ז בסימן תקנ"ד סק"ב כתוב אחרת מדבריכם.

בגמ' פליגי ר"מ ס"ל דקורא ושונה בכ"מ במקום שאינו רגיל מפני שצער הוא לו ור"י אוסר אף בזה והלכתא כוותיה וצריך לתת טעם באמת למה אוסר ר"י שהרי יש לו צער, ונראה טעמו מפני סוף הלימוד דאחר שיטריח עצמו ויבין הפשט יהיה לו שמחה ואזלינן בתר סופה דמילתא.

מפורש שהבין הט"ז שמוכרח להיות שמחה בפועל כדי לאסור את הלימוד, ולא שמיע ליה הטעם ש"התורה משמחת בעצם אף אם הוא לא מרגיש".
ולכן אומר שאחר העיון יבין מה שלומד ותהיה לו שמחה.
והיינו שמעתה כל לומד הוא בספק שמא יתיישבו ויתבארו לו הדברים וישמח, וא"א לגדור עצמו ומחשבתו בדווקא לא להבין, ומאן מפיס, לכן אסור מעיקרא ללמוד במקום שאינו רגיל.