סיפור טרי משבוע שעבר.
חתן עומד תחת חופתו. מקדש את זוגתו לעתיד בטבעת זהב. אומר בקולו : הרי את מקודשת לי וכו'
א' העדים מעיר: לא שמעתי היטב את כל הנוסח.
אדמו"ר המסדר קידושין שמבין בטיב גיטין וקידושין [שהתעטר בכתר האדמורות, לא לקח סידור קידושין עד שלמד היטב את כל ההלכות. בנוסף לרב שמתלווה לכל חופה. חוץ מכך, הוא נוהג להניח בכיסו ב' טבעות לעת מחסור ובעיות. ובדיוק אז, שכח לקחת טבעות...]
שואל אם יש כאן למישהו שטר כסף? על אתר המחותן מוציא מכיסו שטר כחול של מאתיים. ונותן במתנה לאדמו"ר. האדמו"ר מקנה זאת לחתן. הוא מגביה כנהוג. ונותן שוב לכלתו באמירת 'הרי את מקודשת לי וכו'. ותודה לקל, ה'עֵד' הקשיב ושמע.
נשאלת השאלה, מדוע לא לקדש שוב בטבעת? היו שאמרו, כי הכלה קנתה זאת. אך מאידך טוענים: שכל הקנין של הטבעת היה על דעת שתתקדש, ואם לא התקדשה, זה לא שלה.
מה אומרים החברים?