הערות קצרות בלשון הרמב"ם

[דרומי]

אשכול זה לטובת אלו הלומדים רמב"ם לבקיאות, על הסדר, ומתעורר להם איזה דיוק בדרך לימודם בלשון הרמב"ם המדוייקת להפליא כידוע.

לא מיועד לדיונים עמוקים ופלפולים ארוכים אלא רק להערות קצרות בלשונות וכיו"ב.

[דרומי]

הל' דעות פ"ז ה"ב.

"איזהו רכיל? זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני ..

אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי".

לכאורה, ההבדל בין רכיל סתם לבין בעל לשון הרע הוא שהראשון אין כוונתו לגנאי אלא סתם מרבה דברים, והשני כוונתו לגנאי דוקא.

אמנם השאלה היא למה לגבי בעל לשון הרע מדייק הרמב"ם שהוא "יושב ואומר" כו', בשעה שהרכיל "הולך מזה לזה כו'"? ישיבה זו מה ענינה?

[נוריאל עזרא]

ייש"כ על פתיחת אשכול זה.

כדבריך בעניין שרכיל אע"פ שאין בו גנאי ובעל לשון הרע שיש בו כן הוא בכסף משנה.
ודקדק בהבדל שבין הולך ליושב.
שרכיל זה שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות.

ולעניין בעל לשון הרע כתב שיש עוד תנאי בנוסף לזה שיהיו בדבריו גנות וזה שלא יהיה במקרה אלא בדרך קבע כי אם קרה שדיבר במקרה לא יקרא "בעל לשון הרע" אבל מי שמורגל תמיד לספר לשון הרע ההוא יקרא "בעל לשון הרע". וזהו שכתב שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, כלומר שהוא קבוע ומורגל לדבר דברים אלו.

וסיים נמצא שפרט כאן ארבע שמות, רכיל, מספר לשון הרע, מוציא שם רע, ובעל לשון הרע.

[הגהמ]

כך מדוייק גם בהמשך לשון הרמב"ם: "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם".

ולהוסיף שאצל רכיל נקט הרמב"ם לישנא דקרא "לא תלך רכיל בעמך".

[נוריאל עזרא]

כך מדוייק גם בהמשך לשון הרמב"ם: "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם".

ולהוסיף שאצל רכיל נקט הרמב"ם לישנא דקרא "לא תלך רכיל בעמך".

ייש"כ! דפח"ח.

[דרומי]

בהקדמת ספר היד.

הרמב"ם מפרט את תוכן כל ספר מי"ד הספרים, וכותב "ספר שמיני - אכלול בו מצוות שהן בבנין מקדש וקרבנות ציבור התמידין".

ולא הבנתי פשר תיבת 'התמידין', והרי בספר זה יש 'הלכות תמידין ומוספין'.

[י. אברהם]

'קרבנות ציבור התמידין' כנראה ר"ל שקבוע להם זמן להוציא פר העלם דבר ושעירי ע"ז

[דרומי]

הל' ת"ת פ"ג ה"י.

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת".

צ"ב בלשון מיוחדת ונדירה זו, "וכיבה מאור הדת", שכמדומה לא מצינו כמותה.

ובכלל, המלה "דת" לכאורה אין משמעה דוקא ענין של טוב וקדושה דוקא (וכמו "והדת ניתנה בשושן הבירה"), ובאמת במקומות אחרים (כגון בהל' חגיגה פרק ג לענין 'הקהל') כתב הרמב"ם "דת האמת", ומזה משמע להדיא שיש דת שאינה של אמת כו', וצ"ע מה שכאן סתם "מאור הדת" ולא פירש איזה דת כו'.

[ראיתי מציינים שלקמן פ"ה ה"ד כתב הרמב"ם לענין אחר "מכבים נרה של תורה", ולכאורה זו לשון יותר שכיחה ומובנת].

וה' יאיר עינינו במאור הדת ובנרה של תורה.

[דרומי]

הל' ע"ז פ"א בסופו.

"ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצוות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד ...

עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה.

וכמעט קט היה והעיקר ששתל אברהם נעקר וחזרו בני יעקב לטעות העמים ותעייתם. ומאהבת ה' אותנו, ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו ורבן של כל הנביאים ושלחו. כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' בישראל לנחלה הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה". עכ"ל.

ויש להעיר בזה, האם יש קשר ישיר בין זה ש"עשה משה רבינו" ליחודו של שבט לוי?

כלומר, הרמב"ם בתחילה מדבר במעלתו של שבט לוי שהוא זה שמונה על ידי יעקב אבינו להיות אחראי על הנחלת האמונה והמסורת כו'. ולכאורה משמע שלא היה זה כציווי משמיא, אלא שכך החליט יעקב אבינו על דעת עצמו למנות את שבט לוי כאחראי.

ומסיים הרמב"ם בעשיית הקב"ה - "עשה משה רבינו .. ושלחו":

ובכן, האם זה שעשה הקב"ה את משה רבינו דוקא, שייך להיותו משבט לוי והוא כמו 'אישור' משמים למינוי יעקב שמינה אחראי את שבט לוי לענין האמונה?

ומלשון הרמב"ם נראה שלא קישר בין הדברים, ולא הדגיש כלל את זה שמשה היה משבט לוי.

אמנם י"ל שלא הוצרך להדגיש זאת מחמת פשיטות הדבר והיותו ידוע לכל.

[י. אברהם]

הל' ע"ז פ"א בסופו.

יפה כתבת "מלשון רבינו נראה שלא קישר בין הדברים" ותל"מ.

[פלוריש]

הלכות שבועות יב, ח
לשון הגמרא בסוכה היא: "אמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר'".
אבל לשון הרמב"ם (הלכות שבועות יב, ח): "צריך להיזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להישבע תמיד כגוים" (וכ"כ בסמ"ג לא תעשה רמא). ובמאירי שם כתב: "ולעולם אל יבטיח אדם לקטן ליתן לו כלום ואינו מקיים לו. שמא מתוך מה שיראה במידתו, ירגיל עצמו לשקר".

[שמואל דוד]

ביצה טז: כזית בין לאחד בין למאה

רמב״ם פ"ו מהל' יו"ט הלכה ג: כזית בין לאחד בין לאלפים

כמדומני שמצינו כמה פעמים ברמב״ם שנקט אלף שלא כלשון הגמרא. האם יש טעם לזה?

[באמונתו]

הל' דעות פ"ז ה"ב.

"איזהו רכיל? זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני ..

אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי".

לכאורה, ההבדל בין רכיל סתם לבין בעל לשון הרע הוא שהראשון אין כוונתו לגנאי אלא סתם מרבה דברים, והשני כוונתו לגנאי דוקא.

אמנם השאלה היא למה לגבי בעל לשון הרע מדייק הרמב"ם שהוא "יושב ואומר" כו', בשעה שהרכיל "הולך מזה לזה כו'"? ישיבה זו מה ענינה?

כך מדוייק גם בהמשך לשון הרמב"ם: "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם".

ולהוסיף שאצל רכיל נקט הרמב"ם לישנא דקרא "לא תלך רכיל בעמך".

להוסיף, כי כיו"ב, גם אצל בעל לשון הרע, לישנא דקרא - ישיבה היא, בתהלים פרק נ פסוק יט - כ:

פִּ֭יךָ שָׁלַ֣חְתָּ בְרָעָ֑ה וּ֝לְשׁוֹנְךָ֗ תַּצְמִ֥יד מִרְמָֽה: תֵּ֭שֵׁב בְּאָחִ֣יךָ תְדַבֵּ֑ר בְּבֶֽן־אִ֝מְּךָ֗ תִּתֶּן־דֹּֽפִי:

ירושלמי - מסכת פאה פרק א הלכה א:

רבי יסא בשם רבי יוחנן זה שהוא אומר לשון הרע... אמר רבי יהושע בן לוי, תשב באחיך תדבר - בבן אמך תתן דופי...

[באמונתו]

הל' ע"ז פ"א בסופו.

"ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצוות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד ...

עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן, חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה.

וכמעט קט היה והעיקר ששתל אברהם נעקר וחזרו בני יעקב לטעות העמים ותעייתם. ומאהבת ה' אותנו, ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו ורבן של כל הנביאים ושלחו. כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' בישראל לנחלה הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה". עכ"ל.

ויש להעיר בזה, האם יש קשר ישיר בין זה ש"עשה משה רבינו" ליחודו של שבט לוי?

כלומר, הרמב"ם בתחילה מדבר במעלתו של שבט לוי שהוא זה שמונה על ידי יעקב אבינו להיות אחראי על הנחלת האמונה והמסורת כו'. ולכאורה משמע שלא היה זה כציווי משמיא, אלא שכך החליט יעקב אבינו על דעת עצמו למנות את שבט לוי כאחראי.

ומסיים הרמב"ם בעשיית הקב"ה - "עשה משה רבינו .. ושלחו":

ובכן, האם זה שעשה הקב"ה את משה רבינו דוקא, שייך להיותו משבט לוי והוא כמו 'אישור' משמים למינוי יעקב שמינה אחראי את שבט לוי לענין האמונה?

ומלשון הרמב"ם נראה שלא קישר בין הדברים, ולא הדגיש כלל את זה שמשה היה משבט לוי.

אמנם י"ל שלא הוצרך להדגיש זאת מחמת פשיטות הדבר והיותו ידוע לכל.

לענ"ד, הקשר ברור ומוכח בהחלט, בלשונו:

ויעקוב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', ולשמור מצוות אברהם; וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד... ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו...

בשלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, הכוונה ודאי אל קהת בן לוי, עמרם בן קהת, משה בן עמרם.
אף פשוטו של מקרא בפרשת וארא בראשו, בה נרשם ונמנה הייחוס של שבטי ישראל עד לוי, קהת, עמרם, משה ואהרן, הינו מורה ודאי כשיטה הזאת.

[באמונתו]

הלכות שבועות יב, ח
לשון הגמרא בסוכה היא: "אמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר'".
אבל לשון הרמב"ם (הלכות שבועות יב, ח): "צריך להיזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להישבע תמיד כגוים" (וכ"כ בסמ"ג לא תעשה רמא). ובמאירי שם כתב: "ולעולם אל יבטיח אדם לקטן ליתן לו כלום ואינו מקיים לו. שמא מתוך מה שיראה במידתו, ירגיל עצמו לשקר".

ביבמות סג, א:

רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי - עבדא ליה חימצי, חימצי - עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר העוה וגו'.

וברדב"ז שם לעיל:

אף על פי שאינם חייבין וכו'. כל זה מדברי הגאונים, שלא יקלו ראש בשבועות ובנדרים... צריך להזהר בקטנים וכו'. גם זה מבואר בדברי הגאונים, ודברים שהשכל מורה עליהם:

באמת, כלל גדול בלשון הרמב"ם, אשר דיבורים סתומים רבים בו, מוצא מקורם בכתבי הגאונים, בעת שרבים מהם אבדו ונעלמו מעמנו, ומקצתם מלכתחילה נכתבו בערבית. רק שרידים מהם נמצאו בגניזה הקהירית.

[דרומי]

הל' מכירה פי"ד הי"ב, לענין איסור הוניית דברים:

"היו חלאים ויסורין באין עליו, או שהיה מקבר את בניו - לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו של איוב 'הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד'".

עכ"ל.

ולא זכיתי להבין את האריכות "היו חלאים ויסורין באין עליו, או שהיה מקבר את בניו" -

ומשמע מלשונו שיש כאן שלוש אפשרויות: (א) חלאים (ב) יסורין (ג) מקבר את בניו (ר"ל) -

ולכאורה הרי הכל אותו ענין, והיה צריך לומר 'היו יסורין באין עליו' והיה הכל נכלל בזה.

ובפרט קשה ה'או', כאילו מתחיל כאן איזה ענין חדש ואינו בכלל 'יסורין'.

ומסיימים בטוב - רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה.

[נוריאל עזרא]

הל' מכירה פי"ד (הי"ב)[הי"ג]כצ"ל, לענין איסור הוניית דברים:

ייש"כ שאלה יפה אך לא על הרמב"ם שרק כתב כפי שהוא בגמרא(בבא מציע נ"ע ע"ב):

...אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב (איוב ד, ו) הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד.

אולי הוא כדרך שכתוב בהליכות עולם בעניין אחר(אינו לפני כעת) שנאמר כך בבית מדרש אחד ואחרת בבית מדרש אחר והוקבעו העניינים ביחד בגמרא.

[באמונתו]

לענ"ד להוסיף, כי הלא בגמרא אף ברמב"ם ממשיכים ואומרים: אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב וכו' ובאיוב מפורש שלשתם: ייסורים באו עליו באיבוד כל ממונו ורכושו, וחלאים באו עליו בכל גופו, וקבר כל בניו. בשורות טובות.

[נוריאל עזרא]

ייש"כ.
נב. א"כ דברי שלאחר ציטוט הגמרא בטלים.

[באמונתו]

ביצה טז: כזית בין לאחד בין למאה
רמב״ם פ"ו מהל' יו"ט הלכה ג: כזית בין לאחד בין לאלפים
כמדומני שמצינו כמה פעמים ברמב״ם שנקט אלף שלא כלשון הגמרא. האם יש טעם לזה?

וכיו"ב בהלכות סנהדרין פרק כ:

אל תאמר שכל אלו הדברים, בדין שיש בו הוצאת ממון הרבה מזה ונתינתו לזה--לעולם יהי דין אלף מנה ודין פרוטה אחת, שווין בעיניך לכל דבר.

כסף משנה:

אל תאמר וכו'. בפ"ק דסנהדרין... אמר ריש לקיש יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, למאי הלכתא, אילימא לעיוני ביה ומפסקיה פשיטא, הרי בהדיא שדין אלף מנה ודין פרוטה שוין:

לענ"ד, הביאור בפשטות, שעניין ההפלגה, והכוונה להתבטאוֹת שאין לדבר שיעור כלל, שייך ללשון בני אדם דווקא, ר"ל כיצד האנשים תופסים ומבינים אותה הגדה, ומה הם בעצמם רגילים לומר ברצונם להקצין.

לכן, המסתבר, שבזמן חז"ל, נחשב מספר "מאה" למניין גדול, שרוצה לומר בלי הגבלה וקצבה, ואילו בימי הרמב"ם ובמקומו, רק "אלף" ביטאה המשמעות של אין סוף (יש ספר סיפורים מארצות מזרח, המבוסס על מניין האלף כמספר מופלג).

גם (להבדיל) בלשון המקרא, מצאנו המספר אלף כלשון הפלגה.

[דרומי]

למיטב זכרוני יש בזוהר מחלוקת לגבי הברכה שהתברך צאן לבן בזכות יעקב, האם היתה במספר 'מאה' או במספר 'אלף'. ודוק.

[י. אברהם]

הל' קרבן פסח פ"א ה"ד

שחיטת הפסח אחר חצות ואם שחטו קודם חצות פסול וכו'.
יש לדקדק דהו"ל למימר זמן שחיטת פסח אחר חצות, או שוחטין את הפסח אחר חצות.
וי"ל דכיון דאין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים לא א"ש למינקט לשון זמן, דזמנו אינו מחצות ואילך (וגם משך זמן התמיד אינו קבוע).

ומאחר שהרמב"ם דקדק לא לתחום התחלת זמנו, יש לדחות מה שהביאו אחרונים ראיה מדבריו דלא כמנ"ח מצוה ה אות ו (מבלי לדון בגוף דברי המנ"ח).

[דרומי]

בהקדמת הרמב"ם לספרו מבאר בקיצור סדר השתלשלות קבלת התורה מדור לדור.

המעיין בשטחיות יראה שיש דורות שבהם הוא מרחיב ומפרט הרבה, ויש דורות שבהם הוא כמעט ולא מזכיר אף אחד. לדוגמא, כל שנות קיום משכן שילה שהם (לפי הרמב"ם בתחילת הל' ביהב"ח) קרוב לארבע מאות שנה! יש לנו רק את יהושע, הזקנים ופינחס, ומפינחס לעלי הכהן שעמד בסוף משכן שילה, ומעלי לשמואל.

לעומת זאת בזמן הקצר יחסית של שלהי תקופת בית ראשון, לאחר ישעיהו הנביא, מונה הרמב"ם רשימה של רבים רבים.

אחד הדברים הכי בולטים ומענינים הוא התיאור של הרמב"ם על אחיה השילוני, שהרמב"ם אומר שהוא היה מיוצאי מצרים ועוד שמע את משה רבינו, ואעפ"כ הוא נחשב 'מקבל' מדוד המלך ובית דינו! והוא העביר את התורה מדוד ובית דינו לאליהו ובית דינו.

עכ"פ ברצוני להעיר ולשאול אם העירו בזה,

הרמב"ם לא הזכיר כלל את שלמה המלך בין מקבלי התורה ומעתיקי השמועה. אלא דילג ישר מדוד המלך לאחיה השילוני.

ולכאורה מלבד הפלא בדבר כשלעצמו (ובמקורותינו תמיד מזכירים "דוד ושלמה בנו" ביחד, ואכמ"ל),

הרי הרמב"ם עצמו בהל' עירובין מדבר על מצוה שלימה מדרבנן שתיקן אותה שלמה המלך ובית דינו!

וא"כ פלא שבהקדמת הרמב"ם אינו מזכיר כלל את שלמה.

[באמונתו]

ראה המצורף בכל העניין.
לגבי שלמה, נלע"ד כי ההסבר ברור, שאין הרמב"ם מונה ומחשב כ"א "חוליות" שבשלשלת הקבלה דווקא, זאת אומרת, אישים אשר קיבלו ממי שלפניהם, ומהם בעצמם קיבלו הבאים אחריהם בשלשלת.
ממילא, שלמה למשל, אכן קיבל מדוד, רק ש"הבא בתור" בשלשלת, לא משלמה קיבל, אשר בכן לא שייך למנות שלמה המלך כ"חוליה".
הוי אומר שישנם "מקבלים", וישנם "חוליות". כל מי שהוא "חוליה", הינו "מקבל" בהכרח, אך כל מי ש"מקבל", לא בהכרח "חוליה" הוא.
לדוגמא, רבן יוחנן בן זכאי, הקטן מתלמידי הלל הזקן היה, הוי אומר קטן ה"מקבלים" ממנו.
יונתן בן עוזיאל מאידך, גדול ה"מקבלים" ממנו היה.
ובכ"ז, דווקא רבן יוחנן בן זכאי "חוליה" היה, לא יונתן בן עוזיאל, כפי היוצא מן הרמב"ם ברשימה הזו בעצמה.

[עזריאל ברגר]

שלמה המלך - היה קטן במות דוד אביו (כדכתיב "הנני הולך בדרך כל הארץ, וחזקת והיית לאיש"), ולא יכול לקבל ממנו. ואחיה השילוני האריך ימים יותר משלמה - כפי שראינו שהוא מוזכר בימי מלכות ירבעם.

[באמונתו]

למלוך ביום מות דוד על כל עם ישראל כן, לקבל תורה הימנו לא?!

[עזריאל ברגר]

מלך קטן - מצאנו גם במלכים אחרים "בן שבע שנים יהואש במלכו", וכך נפסק להלכה שממליכים מלך קטן וכו'.
לקבל תורה - ברור שהוא קיבל הרבה תורה מאביו וכו', אבל לא יכלו למנות אותו נשיא-סנהדרין במקום אביו מיד עם מותו, כי הוא היה עדיין פסול לדין, ומינו את אחי', ולאחר מות אחי' - כבר לא הי' שלמה בין החיים...

[באמונתו]

אבל מצאנו בפירוש "שלמה ובית דינו", "בית דינו של שלמה", ותקנות שונות אשר מיוחסות אליו.

[עזריאל ברגר]

אולי הוא היה אב"ד - כסגנו של אחיה השילוני נשיא הסנהדרין?
או שהוא היה ראש של בית-דין אחר - כגון הסנהדרין שעל פתח העזרה?

[באמונתו]

דווקא "אחיה השילוני ובית דינו" אינו מוזכר בחז"ל, אבל מדוע להידחק אחר ביאורנו המרווח הנ"ל.

[עזריאל ברגר]

איני רואה מחלוקת בינינו.
ביארתי את הסיבה מדוע שלמה לא היה יכול להיות "חוליה" בשרשרת מסירת התורה.

[באמונתו]

לדבריך, לא רק "חוליה", אלא גם "מקבל" לא היה שלמה, ולענ"ד דבר זה לא ייתכן, להיות ראש ב"ד, כלשונם שלמה וב"ד, ולתקן תקנות נודעות עד היום בישראל, בלא לקבל מבית דין הקודם לו, היינו דוד וב"ד.

[עזריאל ברגר]

לדבריך, לא רק "חוליה", אלא גם "מקבל" לא היה שלמה, ולענ"ד דבר זה לא ייתכן, להיות ראש ב"ד, כלשונם שלמה וב"ד, ולתקן תקנות נודעות עד היום בישראל, בלא לקבל מבית דין הקודם לו, היינו דוד וב"ד.

מי לחשך לומר שלא קיבל מאחיה?
ובוודאי למד תורה גם מדוד אביו, אבל ייתכן שלא קיבל ממנו הכל, וכדחזינן שמיד בפטירת דוד - שלמה הוצרך לשלוח שאלות לבית המדרש (כמבואר בשבת דף ל).

[הבאר ההיא]

ראה המצורף בכל העניין.
לגבי שלמה, נלע"ד כי ההסבר ברור, שאין הרמב"ם מונה ומחשב כ"א "חוליות" שבשלשלת הקבלה דווקא, זאת אומרת, אישים אשר קיבלו ממי שלפניהם, ומהם בעצמם קיבלו הבאים אחריהם בשלשלת.
ממילא, שלמה למשל, אכן קיבל מדוד, רק ש"הבא בתור" בשלשלת, לא משלמה קיבל, אשר בכן לא שייך למנות שלמה המלך כ"חוליה".
הוי אומר שישנם "מקבלים", וישנם "חוליות". כל מי שהוא "חוליה", הינו "מקבל" בהכרח, אך כל מי ש"מקבל", לא בהכרח "חוליה" הוא.
לדוגמא, רבן יוחנן בן זכאי, הקטן מתלמידי הלל הזקן היה, הוי אומר קטן ה"מקבלים" ממנו.
יונתן בן עוזיאל מאידך, גדול ה"מקבלים" ממנו היה.
ובכ"ז, דווקא רבן יוחנן בן זכאי "חוליה" היה, לא יונתן בן עוזיאל, כפי היוצא מן הרמב"ם ברשימה הזו בעצמה.

כל רשימת הנביאים שהרמב"ם מונה מי קיבל ממי עמוס ישעיה מיכה וכו' מנין לרמב"ם שהם קיבלו זה מזה וכי לא היו בישראל עוד חכמים, לכן חשבתי פעם שהרמב"ם לא מתכוון בדוקא שפלוני קיבל מפלוני, רק כוונתו להראות אמיתות הקבלה ודי בכך שהוא מראה שהיה בישראל רצף של חכמים גדולים דור אחרי דור בלי הפסק ובלא ספק זה מראה על אמיתות הקבלה.
קצת קשה לומר דבר כזה נגד לשונו המפורשת של הרמב"ם, ואשמח לשמוע תירוצים אחרים.


בכל מקרה ניתן לומר שכשהיה לרמב"ם אפשרות להביא כאלו שבידוע לו שקיבלו זה מזה העדיף להביא אותם, אם כי גם אין מקור שאחיה קיבל מדוד וא"כ מאי אולמיה דהאי מהאי.

ובדרך אגב יש לתמוה הרי נבואת עמוס קדמה לנבואת ישעיה בשנתיים בלבד, ואיזו סיבה יש לומר (ככל שאין מקור) שהוא היה תלמידו ולא ששניהם תלמידים של אותו רב.

[באמונתו]

לדבריך, לא רק "חוליה", אלא גם "מקבל" לא היה שלמה, ולענ"ד דבר זה לא ייתכן, להיות ראש ב"ד, כלשונם שלמה וב"ד, ולתקן תקנות נודעות עד היום בישראל, בלא לקבל מבית דין הקודם לו, היינו דוד וב"ד.

מי לחשך לומר שלא קיבל מאחיה?
ובוודאי למד תורה גם מדוד אביו, אבל ייתכן שלא קיבל ממנו הכל, וכדחזינן שמיד בפטירת דוד - שלמה הוצרך לשלוח שאלות לבית המדרש (כמבואר בשבת דף ל).

גם דוד הנה נצרך לשאול, בבא קמא ס, ב, ברכות ד, א.
אך לדבריכם, שלמה המלך קיבל מאחיה, ודווקא אחיה וב"ד לא מוזכר בחז"ל כלל, כ"א שלמה וב"ד.
מ"מ, לא הבנתי מה נ"מ ממי שלמה קיבל, עדיין קשה למה הרמב"ם אינו מונהו, והתשובה היא מצד הדור והמקבל שבא אחריו, ז"א שכן קיבל, רק "חוליה" הוא לא, ממילא אין נ"מ בהיות שלמה קטן, היות ועכ"פ ודאי קיבל מבי"ד כ"ש, אלא רק כי הבאים אח"כ קיבלו מאחיה ולא ממנו, ואין נ"מ בקטנות שנות שלמה.

[באמונתו]

ראה המצורף בכל העניין.
לגבי שלמה, נלע"ד כי ההסבר ברור, שאין הרמב"ם מונה ומחשב כ"א "חוליות" שבשלשלת הקבלה דווקא, זאת אומרת, אישים אשר קיבלו ממי שלפניהם, ומהם בעצמם קיבלו הבאים אחריהם בשלשלת.
ממילא, שלמה למשל, אכן קיבל מדוד, רק ש"הבא בתור" בשלשלת, לא משלמה קיבל, אשר בכן לא שייך למנות שלמה המלך כ"חוליה".
הוי אומר שישנם "מקבלים", וישנם "חוליות". כל מי שהוא "חוליה", הינו "מקבל" בהכרח, אך כל מי ש"מקבל", לא בהכרח "חוליה" הוא.
לדוגמא, רבן יוחנן בן זכאי, הקטן מתלמידי הלל הזקן היה, הוי אומר קטן ה"מקבלים" ממנו.
יונתן בן עוזיאל מאידך, גדול ה"מקבלים" ממנו היה.
ובכ"ז, דווקא רבן יוחנן בן זכאי "חוליה" היה, לא יונתן בן עוזיאל, כפי היוצא מן הרמב"ם ברשימה הזו בעצמה.

כל רשימת הנביאים שהרמב"ם מונה מי קיבל ממי עמוס ישעיה מיכה וכו' מנין לרמב"ם שהם קיבלו זה מזה וכי לא היו בישראל עוד חכמים, לכן חשבתי פעם שהרמב"ם לא מתכוון בדוקא שפלוני קיבל מפלוני, רק כוונתו להראות אמיתות הקבלה ודי בכך שהוא מראה שהיה בישראל רצף של חכמים גדולים דור אחרי דור בלי הפסק ובלא ספק זה מראה על אמיתות הקבלה.
קצת קשה לומר דבר כזה נגד לשונו המפורשת של הרמב"ם, ואשמח לשמוע תירוצים אחרים.
בכל מקרה ניתן לומר שכשהיה לרמב"ם אפשרות להביא כאלו שבידוע לו שקיבלו זה מזה העדיף להביא אותם, אם כי גם אין מקור שאחיה קיבל מדוד וא"כ מאי אולמיה דהאי מהאי.
ובדרך אגב יש לתמוה הרי נבואת עמוס קדמה לנבואת ישעיה בשנתיים בלבד, ואיזו סיבה יש לומר (ככל שאין מקור) שהוא היה תלמידו ולא ששניהם תלמידים של אותו רב.

באמת, דברי הרמב"ם בשלשלת ה"קבלה", הינם מבוססים על דברי "קבלה", היינו רשימות קדומות מימי הגאונים, לדוגמא, בקרית מלך על הקדמת הרמב"ם:

ושמע ממשה, והי' קטן בימי משה, והוא קבל מדוד וב"ד, ריש ס' תאגי, אחיתופל מסר לאחי' השלוני, ואחיתופל הי' ראש סנהדרין בב"ד של דוד, כדאי' בשו"ט פמ"ט, ובתרגום תהלים פק"מ, וזה מקור דברי רבנו, ועי' ראב"ד וכ"מ.

ספר תאגי, הינו מזמן הגאונים לפחות. שם:

ובסדר תנאים ואמוראים (שחברו הגאונים, ונדפס במשניות וילנא, בריש פי' מחזור ויטרי על אבות, וע"ש במגי' שמביא ג"כ מס' הקנה) מצאתי כל' רבנו, וז"ל ליהוידע. לזכרי' בנו. להושע. לעמוס. לישעיהו. למיכה המורשתי. ליואל. לנחום (כגי' ס' הקנה) לחבקוק. לצפני'. לירמי' עכ"ל וכו'

ממילא, אין להרהר אחר קבלת רבותינו הגאונים, ולא לשאול מניין להם, מפני שמסורת כן היא בידם.
אמנם, דווקא לגבי שלמה, הנה נמצא עוד דרך, כי הרי הרשימה הראשונה המונה ומחשבת שלשלת הקבלה ואחרי המקרא, זוהי משנת אבות:

משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו'

מפורש שבזמן הנבואה, הנביאים דווקא מנויים בשלשלת.
מעכשיו, השאלה היא, אם שלמה נחשב בין הנביאים. ברבינו חננאל מגילה יד, א:

ואלו הן מ"ח נביאים. משה. ואהרן. ואסיר. ואלקנה. ואביאסף בני קרח נתנבאו במדבר. יהושע פינחס. אלקנה. גד החוזה. נתן הנביא. אסף. הימן. ידותון. שמואל. דוד. אחיה. וכו'

ושם בהגהה נמצא:

אולי צ"ל כאן שלמה.

וגם בראשונים אחרים מצאתי שלמה, ובמכתם חסר שלמה. הלא אם לרמב"ם אין נחשב שלמה נביא, מובן העדר שמו מרשימה הזו.

[עזריאל ברגר]

הרמב"ם במורה נבוכים מזכיר את שלמה כנביא.
(כך ראיתי לפני כמה שנים, כשעסקתי בשאלה זו)

[הבאר ההיא]

כל רשימת הנביאים שהרמב"ם מונה מי קיבל ממי עמוס ישעיה מיכה וכו' מנין לרמב"ם שהם קיבלו זה מזה וכי לא היו בישראל עוד חכמים, לכן חשבתי פעם שהרמב"ם לא מתכוון בדוקא שפלוני קיבל מפלוני, רק כוונתו להראות אמיתות הקבלה ודי בכך שהוא מראה שהיה בישראל רצף של חכמים גדולים דור אחרי דור בלי הפסק ובלא ספק זה מראה על אמיתות הקבלה.
קצת קשה לומר דבר כזה נגד לשונו המפורשת של הרמב"ם, ואשמח לשמוע תירוצים אחרים.
בכל מקרה ניתן לומר שכשהיה לרמב"ם אפשרות להביא כאלו שבידוע לו שקיבלו זה מזה העדיף להביא אותם, אם כי גם אין מקור שאחיה קיבל מדוד וא"כ מאי אולמיה דהאי מהאי.
ובדרך אגב יש לתמוה הרי נבואת עמוס קדמה לנבואת ישעיה בשנתיים בלבד, ואיזו סיבה יש לומר (ככל שאין מקור) שהוא היה תלמידו ולא ששניהם תלמידים של אותו רב.

באמת, דברי הרמב"ם בשלשלת ה"קבלה", הינם מבוססים על דברי "קבלה", היינו רשימות קדומות מימי הגאונים, לדוגמא, בקרית מלך על הקדמת הרמב"ם:

ושמע ממשה, והי' קטן בימי משה, והוא קבל מדוד וב"ד, ריש ס' תאגי, אחיתופל מסר לאחי' השלוני, ואחיתופל הי' ראש סנהדרין בב"ד של דוד, כדאי' בשו"ט פמ"ט, ובתרגום תהלים פק"מ, וזה מקור דברי רבנו, ועי' ראב"ד וכ"מ.

ספר תאגי, הינו מזמן הגאונים לפחות. שם:

ובסדר תנאים ואמוראים (שחברו הגאונים, ונדפס במשניות וילנא, בריש פי' מחזור ויטרי על אבות, וע"ש במגי' שמביא ג"כ מס' הקנה) מצאתי כל' רבנו, וז"ל ליהוידע. לזכרי' בנו. להושע. לעמוס. לישעיהו. למיכה המורשתי. ליואל. לנחום (כגי' ס' הקנה) לחבקוק. לצפני'. לירמי' עכ"ל וכו'

ממילא, אין להרהר אחר קבלת רבותינו הגאונים, ולא לשאול מניין להם, מפני שמסורת כן היא בידם.

על המקור מספר תאגי ידעתי אך רשימתו שונה מרשימת הרמב"ם ולא ממנה העתיק, יתכן כמובן שהיו לרמב"ם מקורות אחרים שכתבו בסדר שהוא אומר אך יתכן גם שלא.

לגבי סדר תנאים ואמוראים גם הוא שונה מאוד מהרמב"ם, ומה שכתבתי בדעת הרמב"ם נראה עוד יותר נכון לגביו, הרשימה שם ארוכה הרבה יותר (למשל שמואל נתן גד שמעיה עדו אחיה במקום אצל הרמב"ם שמואל דוד אחיה) אין בזה שום הגיון אולי זה דברי קבלה ואולי כמו שכתבתי הלשון פלוני קיבל מפלוני רק באה להראות את רצף התורה בכל הדורות שלא היה דור שמם מתורה שתתקלקל בו המסורת, ולא איכפת לנו אם קיבל ממנו או מחכם אחר בדור שלפניו.

[לבי במערב]

הרמב"ם במורה נבוכים מזכיר את שלמה כנביא. (כך ראיתי לפני כמה שנים, כשעסקתי בשאלה זו)

ח"ב פמ"ה?

[צופה_ומביט]

הרמב"ם במורה נבוכים מזכיר את שלמה כנביא. (כך ראיתי לפני כמה שנים, כשעסקתי בשאלה זו)

ח"ב פמ"ה?

שם הרמב"ם דוקא שולל את היות שלמה [ודוד] נביא.
אבל בשמונה פרקים פ"ז מביא את שניהם כדוגמה לנביאים, עיי"ש.
כמובן ישנה גם הגמרא בסוטה מח, ב "מאן נביאים הראשונים? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה".
גם בריש קהלת רבה משווה את שלמה לעמוס וירמיה ואומר "שלושה נביאים על ידי שהיה נבואתן דברי קנתרין" וכו' ואלו הן: דברי קהלת, דברי עמוס, דברי ירמיה ועיי"ש. [אמנם באותו קטע עצמו ממשיך ואומר "בן דוד - מלך בן מלך חכם בן חכם" וכו' ולא אומר גם "נביא בן נביא". ובמדרש זוטא וילקו"ש שם כן גרסו גם "נביא בן נביא"].
כמו"כ דברי רש"י במגילה יד, א שמונה את דוד ושלמה בין מ"ח נביאים מקורם בברייתא דסדר עולם.

ראה גם בגמרא ראש השנה ד, א שמביא פסוק מתהלים ואומר: "אלא מעתה דכתיב (תהלים מה, י) בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר ואי שגל כלבתא היא מאי קא מבשר להו נביא לישראל? הכי קאמר" וכו', הרי שקורא לדוד נביא. אמנם שם באמת קשה, שלא אומר רק שדוד היה נביא, אלא אומר שספר תהלים נחשב נבואה ולא רק ברוה"ק, ועמד בזה מהרצ"ה חיות שם ונשאר בצע"ג. ובאמת שכך עולה מהסדר עולם שהביא רש"י במגילה יד, א [ומהרצ"ה חיות שולח לשם] כי הרי מ"ח נביאים הם רק מי שנכתבה נבואתם לדורות, ומונה ביניהם את דוד, והיכן נבואתו לדורות אם לא בתהלים. [וכן בגמרא מגילה ג, א שחגי זכריה ומלאכי נביאים ודניאל לאו נביא, ומסביר רש"י: דאינהו נביאי - שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה. משמע שדוד נקרא נביא - היכן שנקרא - משום שנשתלח לישראל בנבואה, והיכן אם לא בתהלים. אמנם בזה יש לפלפל ואכ"מ].
ומאידך לגבי שבע נביאות במגילה שם מפורש בחלק מהן הלשון "רוח הקודש" ולא "נבואה", הרי שלפעמים לשון זה מתחלף בחז"ל, וגם לרוח הקודש [סכתה ברוח הקודש, לבשתה רוח הקודש] קוראים נבואה [שבע נביאות]. וא"כ קשה להוכיח מלשונות שמצינו בזה בחז"ל.
ועוד מנוי בין המ"ח נביאים מרדכי, ולא שמענו לו שום נבואה חוץ ממגילת אסתר ו"ידע את כל אשר נעשה" שאומרת הגמרא במגילה שמכאן שאסתר ברוח הקודש נאמרה, וידע ברוח הקודש.
ומתחילה היה גם דניאל ברשימה, אבל רש"י מוציא אותו משום הגמרא בריש המסכת איהו לאו נביא [הגם שהיה אפשר לומר שכאן מדברים מדרגת הנבואה ולא האם נשתלח לישראל, שבזה עוסקת הגמרא לעיל, אבל הלשון הוא מ"ח נביאים נתנבאו להם לישראל]


[גילוי נאות: כתבתי בחופזי, ולא עברתי על כל מה שהובא לעיל].