חד ברנש כתב:לא הבנתי מה בדיוק אתה מחפש, ועי' סנהדרין מו ע"א: ומעשה באחד וכו'.
ארזי הלבנון כתב:חד ברנש כתב:לא הבנתי מה בדיוק אתה מחפש, ועי' סנהדרין מו ע"א: ומעשה באחד וכו'.
הדוגמא שהבאת מסנהדרין זה הכיוון אך לא מספיק. אני צריך מקור לכך שראוי היה לעונש ונענש, ולא די בכך שהשעה צריכה לכך.
תניא אמר רבי יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם ואין לוקין עד שיזומו שניהם מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד...
"שמעון בן שטח היו ידיו חמומות אתא סיעת ליצנין, אמרי: הבו עיצה, ניסהוד על בריה וניקטליניה. אסהידו עלוי, ונגמר דינו ליהרג. מי נפק למיתקטלא אמרי ליה: מרי שיקרין אנן. בעא אבוי מחזרתיה. אמר ליה: אבא, אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה".
חד ברנש כתב:גם המקושש והמקלל נהרגו בבית דין.
(או שאתה מחפש רק מקורות מחז"ל)
עזריאל ברגר כתב:ועוד שתי נשים בנות כהנים ששרפום בחבילי זמורות - אחת במשנה (או ברייתא) ואחת בגמרא סנהדרין.
איש_ספר כתב:בסנהדרין ס' ובתוס' שם ובתוס' שהובא במהרי"ק סי' ק' שדנו את רבשקה למיתה כשימצאוהו.
ועוד מסנהדרין, ר' יונתן שישב על קברו של בסו"מ
ארזי הלבנון כתב:איש_ספר כתב:בסנהדרין ס' ובתוס' שם ובתוס' שהובא במהרי"ק סי' ק' שדנו את רבשקה למיתה כשימצאוהו.
ועוד מסנהדרין, ר' יונתן שישב על קברו של בסו"מ
תודה!
מקדש מלך כתב:ארזי הלבנון כתב:איש_ספר כתב:בסנהדרין ס' ובתוס' שם ובתוס' שהובא במהרי"ק סי' ק' שדנו את רבשקה למיתה כשימצאוהו.
ועוד מסנהדרין, ר' יונתן שישב על קברו של בסו"מ
תודה!
לא עיינתי כלל.
אבל בן סורר ומורה שנוי במחלוקת, כי יש סוברים שלא היה מעולם.
דרומי כתב:אבל למה הוצרכו להזהיר את בית הדין שלא ידון בחופזה ואמרו שמי שדן למיתה פעם בשבעים שנה זה כן בסדר?
לבי במערב כתב:לפי פשוטו - לאו אזהרה היא, כ"א ציון עובדה.
וידע כבודו כי זק[ן] זקיני ירחמם אינ[ו הי]תה ידו תקיפה בספרד ולהגיד מעלותיו בין בתו בין בדבר אחר בל נוכל. והוא קיים ד' מיתות באספמיא מה שלא יתכן לזולתו בחוץ לארץ. ולשום שהיה שוט להלקאת הרשעים קראוהו שוט אנש. ודבר זה לשבח היה בפני צור ויצור
עדיאל ברויאר כתב:מפרופ' שמחה עמנואל למדתי שר' יוסף אבן אביתור (שחי בזמנם של רב שרירא ורב האיי) כותב באגרתו לר' שמואל הכהן, גאון ישיבת א"י:וידע כבודו כי זק[ן] זקיני ירחמם אינ[ו הי]תה ידו תקיפה בספרד ולהגיד מעלותיו בין בתו בין בדבר אחר בל נוכל. והוא קיים ד' מיתות באספמיא מה שלא יתכן לזולתו בחוץ לארץ. ולשום שהיה שוט להלקאת הרשעים קראוהו שוט אנש. ודבר זה לשבח היה בפני צור ויצור
(לאגרת כולה ראה: י' מאן, 'עניינים שונים לחקר תקופת הגאונים', תרביץ, ו [תרצ"ה], עמ' 88-84)
דומני שיש חוקר שעסק בנושא של ענישת מוות בספרד בתקופת הראשונים (גם לקראת סוף התקופה).
תפוזי כתב:וחשבתי לומר, שדיני ההתראה אינם מהדינים שהתקבלו במסורת ממשה, אלא הם התחדשו באחד הדורות ע"י בי"ד הגדול שבאותו הדור, כמבואר בהקדמת הרמב"ם למשנה שיש הלכות שלא התקבלו במסורת אלא התחדשו בסברה. ולפני כן באמת לא הצריכו דקדוקים כאלה בעניין ההתראה.
רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו [בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם] וכו': היכי הוו עבדי רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו ראיתם טריפה הרג שלם הרג אמר רב אשי אם תמצא לומר שלם הוה דלמא במקום סייף נקב הוה בבועל את הערוה היכי הוו עבדי אביי ורבא דאמרי תרוייהו ראיתם כמכחול בשפופרת ורבנן היכי דיינו כשמואל דאמר שמואל במנאפים משיראו כמנאפים:
רש"י (שם) כתב:אם תמצא לומר שלם הרג. שיאמרו בדקנוהו לאחר מיתתו מכל שמונה עשרה טריפות:
ראיתם כמכחול בשפופרת. ואין עדים מסתכלין בכך שפופרת קנה חלול שנותנין בו כחול לכחול עינים מכחול הוא קיסם דק שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה:
ורבנן. דמחייבי מיתה על הערוה היכי דייני באיזו עדות הם הורגים הואיל ולאו הכי בדקי:
משיראו כמנאפים. משינהגו ענין ניאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים כדרך תשמיש:
תפוזי כתב:בהמשך לקושייתו של "מקדש מלך", ג"א התקשיתי בדבר זה. שהרי לפי הכללים שהתבארו בהלכה מופרך כמעט לחלוטין שידונו אי פעם דין מיתת בי"ד "כהלכתה" (אם לא למגדר מילתא). ומנגד יש כמה מקורות שזה אירע בפועל.
וחשבתי לומר, שדיני ההתראה אינם מהדינים שהתקבלו במסורת ממשה, אלא הם התחדשו באחד הדורות ע"י בי"ד הגדול שבאותו הדור, כמבואר בהקדמת הרמב"ם למשנה שיש הלכות שלא התקבלו במסורת אלא התחדשו בסברה. ולפני כן באמת לא הצריכו דקדוקים כאלה בעניין ההתראה.
מה דעת החכמים דכאן?
לענין כתב:תפוזי כתב:בהמשך לקושייתו של "מקדש מלך", ג"א התקשיתי בדבר זה. שהרי לפי הכללים שהתבארו בהלכה מופרך כמעט לחלוטין שידונו אי פעם דין מיתת בי"ד "כהלכתה" (אם לא למגדר מילתא). ומנגד יש כמה מקורות שזה אירע בפועל.
וחשבתי לומר, שדיני ההתראה אינם מהדינים שהתקבלו במסורת ממשה, אלא הם התחדשו באחד הדורות ע"י בי"ד הגדול שבאותו הדור, כמבואר בהקדמת הרמב"ם למשנה שיש הלכות שלא התקבלו במסורת אלא התחדשו בסברה. ולפני כן באמת לא הצריכו דקדוקים כאלה בעניין ההתראה.
מה דעת החכמים דכאן?
רבש"ע!
והלא ממקושש ילפינן לה.
[כעת חלפתי שנית בין בתרי האשכול דנן, והבחנתי כי לא השבתי על דברי כת"ר:]עזריאל ברגר כתב:נראה שהרמב"ם לא למד כך, הן בהביאו דברים אלו להלכה, תוך הסתייגות וכו'.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 80 אורחים