חולין פ"ק גבי עובדא דגינאי חלוק מימך. נראה דכבר כתב רמב"ן, דכל הפלאים שנתהוו בלא נבואה הקודמת לא נזכרו בפרשה, כמו נס דיוכבד, שיתכן ליחס זה אל מפעל זר מזרות הטבע. והנה בטעם שמשה היה השי"ת מדבר עמו פא"פ ולא אבד אנושיותו כשאר הנביאים יתכן עוד, דהיה מפני שאם היה הנביא אומר על העתיד ויקויים, אז היו ההמון מפליגים אותו ומיחסים אותו לאלקי, והיו בגדר עובדי האדם, יהיה הקלקול גדול מהתיקון, לכן היה בעת בוא אליו הרוח כמשתגע נופל ערום (כשמואל י"ט), שידעו שאנוש הוא חלוש ההרכבה, רק רוח אלקים צלחה עליו, אמנם משה, הלא כל ישראל עמדו במעמד הר סיני וראו כבוד השי"ת פב"פ דיבר עמהם, לכן כל זמן שדורו היה חי לא היו עתידים להטעות במשה, ולחשבו לאלקי, כי המה ידעו סוד הנבואה ואיכותה הנוכחית בראות כבוד ד' ואת גדלו, אמנם לאחר מות הדור הזה לא היה יכול משה לחיות, כי חשש השי"ת שמא יטעו בו ויחשבוהו לאלקי, וזה דרוש עמוק, וכיון שכן זה שא"ל גינאי אתה ספק עושה רצון קונך, ושמא לא יעלה בידך לפדות השבויים, או מהעדר היכולת, או מהבחירה החפשית ויחשבוהו לענין אלקי, שגזר על נהר שיבש בלא תועלת פדיון שבויים, ויהא הקלקול גדול, וא"ל אם אתה חולק מוטב וא"ל אני גוזר עליך שלא יעברו בך מים לעולם וא"כ לא יחשבו זה העולם לפלא רק לענין טבעי, כי יאמרו שזה מקרה זר בטבע, כיון שנתיבש שלא לצורך ולא יטעו בי להקדישני לענין אלקי. ודו"ק.