כלל ופרט / מיעוט וריבוי

[עושה חדשות]

מצינו בגמ' "מר דריש כללי ופרטי ומר דריש ריבויי ומיעוטי",
נפק"מ בין כלל ופרט וכלל לריבוי מיעוט וריבוי, האם ריבה הכל או רק כעין הפרט.

רצוני להבין, מה יסוד הפלוג' בזה, ואיך זה נתפס בלש' של "כלל ופרט" לעומת "ריבוי ומיעוט".

[פלתי]

רש״י סוכה נ ב
ד״ה והכא במילף מנורה

[עושה חדשות]

תודה רבה!

יש שדורשין את התורה בכלל ופרט ויש שדורשין אותה במדת רבוי ומיעוט הדורשה בכלל ופרט משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל הלכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו דברים הדומין לפרט אין נדונין עמו לפי שהוא פירושו מהו כלל הכלול למעלה זה שאני אומר לך עכשיו ולא יותר וכי אתי כלל שני אחר הפרט בא להוסיף עליו ודייך אם תוסיף עליו את הדומים לו הלכך אי אתה דן על ידי כלל האחרון אלא דברים הדומין לפרט שלא נתרבו מתחילה והדורשה בריבוי ומיעוט לא משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט אלא משום דבכלל קמא נתרבה הכל במשמע אתי פרטא בתראה למעוטי ממשמעותיה וכי הדר אתי ריבוי אחריני בהדיה אהני לרבויי כל מילי דאלו דברים שהן כעין הפרט לא איצטריך דלא אימעיטו להו ממיעוטא והכי אמר בהדיא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי משמע ליה בריבוי ומיעוט לחודיה בלא ריבוי אחרון כל הדומין לפרט

[דודי צח]

תוספות נזיר לה ב' ד"ה איכא

[עושה חדשות]

בגמ' שבועות כו.
א"ר יוחנן ר' ישמעאל ששימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט.

ואף בתוספתא שם איתא
שר' עקיבא לא היה דורש כלל ופרט וכלל היה דורש רבויין ומיעוטין שכך למד מנחם איש גם זו.

-

האם יש ב'ספרים' איזה ביאור והרחבה מהי שיטתו של נחום איש גם זו בדרשות התורה, ומה השייכות בין שיטתו זו להא דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטובה.

[ישבב הסופר]

יש להרש"ר הירש ביאור נרחב בזה נגד גרץ

[תלמיד חברים]

כבר הובא לעיל שהעניין מבואר היטב בדברי רש"י בסוכה דף נ:
יש להוסיף מש"כ התוס' בנזיר (לה: ד"ה איכא): והר"ף נ"ע היה נותן טעם לדבר כמו שרגיל רש"י לפרש בכל מקום, דהיכא דאיכא כלל ופרט, הוי פרט פירושו של כלל, וסותר ומבטל הכלל לגמרי, כאילו לא היה. אבל ריבה ומיעט, דאין מיעוט פירושו ריבוי לבטל [ריבה] לגמרי, כאילו לא היה, אלא ריבה קצת ומיעט קצת. וכו'. עכ"ל.

[פלוריש]

בתנאים זה תמיד מוצג כמחלוקת חזיתית. דבי רי"ש סוברים רק כדעתם ודבי ר"ע רק כדעתם.
אבל בגמרא לא נראה שחשו צורך להכריע במחלוקת, אלא לפעמים מסתמכים על ריבוי ומיעוט ולפעמים על כלל ופרט. מדוע לא ראו בזה סתירה?