העתקתי את התשובה מתוך האתר שלהם.
שלום וברכה, קצת לא נעים לי אבל זה חשוב לי מאוד: אני חרדי, למדתי בישיבה חרדית, מעולם לא היו לי ועדיין אין לי ספיקות כלשהן. ברור לי שכל המצוות שנצטווינו בהם הם נכונות ומוצדקות וניתנו משמים והכל. אני חושב שבאמת רואים את זה במצות חסד ופריקה וטעינה וכו', לכן מאוד קשה לי עם המצוה של מחיית עמלק ועם האמרה (לא זוכר בדיוק של מי) שגם אם יש ילד קטן עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני בן שנתיים מחייך צריך להרוג אותו. ואנחנו הרי מאמינים באמונה שלמה שעוד מעט יבוא המשיח ונדע מי זה עמלק ונהיה חייבים להרוג אותם. כלומר יכול להיות שאני אצטרך להרוג חסיד אומות העולם והרבה אנשים שעזרו לנו. אני ממש לא מבין את זה והאמת? די קשה לי עם זה. אני מרגיש כאילו זה רצח עם עיוור על בסיס תורת הגזע ושום הסבר לא יעזור. זה פשוט תירוצים, זה לא נראה טוב, וזה בעצם לא טוב. האם זה אומר שבעצם אנחנו שפוטים לקיים מצוות שמנוגדות להיגיון הישר ושאין הבדל בינינו להיטלר ודאע"ש? (ואנחנו יותר גרועים מדאע"ש, הם לפחות נותנים לך "לחזור בתשובה" ולהיות מוסלמי כמותם. לאדם שהוא עמלקי אין שום ברירה חוץ מלהתאבד…) גם שמעתי על אחד מראשי הישיבות שהחזיק בסלון שלו חרב ענקית עם הכיתוב: תמחה את זכר עמלק" ואם זה לא חינוך לאכזריות אני לא יודע מה כן. מזכיר את הקייטנות של חמאס. אשמח לתשובה כנה ובלתי מתחמקת. בברכה, יוסי.
תשובה
יוסי היקר, שלום וברכה!
ראש לכל, את רגש הרחמים והחמלה הניבט מכל שורה בשאלתך - שמור מכל משמר! הרגשות הנאצלים האלה, הם המכתירים אותך כאדם, העשוי בצלם אלוקיו, וכיהודי, בן לעם סגולה. אל תוותר עליהם בעד כל הון שבעולם, לא כל שכן בעד סיסמאות ואימרות כנף המתבדרים בעולמנו. אם תיאור הריגתו של ילד קטן טהור-עיניים מזעזע את נפשך העדינה, כל שמועות שבעולם לא יניעו אותך מיושרך ואצילותך.
זו חייבת להיות נקודת המוצא. תורתנו הקדושה ניתנה לנו בחסד השם, כדי לזכך את אישיותנו, לעדן אותה ולצרף אותה. אם נמצא מי שתורתנו הקדושה הביאה אותו, חלילה, למידת אכזריות - עליו לבדוק את עצמו, או את תורתו.
את טיבה המדויק של מצות 'תמחה את זכר עמלק' יש לבחון בגדריה ההלכתיים, ולא בתיאורי צבע עתירי-דמיון היוצאים מפיהם של עמי-ארצות. לעניות דעתי, בחינה היסטורית של יחסי עמלק-ישראל, עם השוואתם לנגזרות ההלכתיות שלהם, בצירוף הסקת המשמעות המעשית שנותרה לדורנו - כל אלו יאירו לך את המצוה באור אחר לחלוטין, אורה של תורת אמת שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
אנסה לשרטט לך את תוואי הדרך, ככל יכלתי.
כאשר נכנסו ישראל לארץ, הם נדרשו בצו הא-ל לכבוש אותה מיד יושביה. משמעו המצומצם של הכיבוש הוא נטילת השלטון, הריבונות והבעלות על הארץ, ופעולה כזו אי אפשי לה שתתבצע בלא מלחמה קשה עם יושביה הותיקים.
באורח ייחודי לה, תורת ישראל מתאפיינת בהתייחסותה הישירה גם לצדדיה הפחות-נעימים של המציאות, ואינה מסתפקת רק בהצגת היעדים הנעלים, האוטופיים, שאליה היא מכוונת להגיע עם תיקון העולם. הנה דוגמה נקודתית: התורה חותרת למצב אידאלי שבו לא נותר דבר מבשר הקרבנות, אך מודעת לאפשרות הריאלית שחלק ממנו אכן יוותר, והיא נותנת הוראה מעשית כיצד לנהוג גם במציאות ריאלית זו. כלומר, להלכה יש מה לומר גם כאשר מצב העניינים אינו בדיוק כפי שהיא היתה מעונינת לראותו.
במצב האידאלי - היבם כונס את יבמתו, אם זה לא קורה - יש לחלוץ; במצב האידאלי, את פטר החמור יש לפדות, אם לא - יש לערפו; את האמה העבריה מוטב לייעד, אם לא - יש לפדותה. וכן על זו הדרך.
הוגים רבים מחכמינו ז"ל המשיכו לשרטט את הקו הריאלי של ההלכה גם אל תחום טעמי המצוות. כך, למשל, רבותינו הראשונים ראו במצות כיסוי הדם משום התייחסות הלכתית למצב הריאלי, אך לא אידאלי, של אכילת בשר חיה ועוף; אחרים ראו בדיני העבדים הרבים משום הסדרה הלכתית של מצב עובדתי, לא רצוי, שבו עבדות עודנה נהוגה בין בני אדם.
על דרך זו, דיני המלחמה שבתורה. מלחמה אינה דבר אידאלי! המצב הרצוי כבר נוסח בבהירות בפי ישעיה הנביא (ב, ד): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אלא שהמציאות, לצערנו, רחוקה מאוד מהגשמת האידאל הזה, ותורתנו הקדושה אינה אילמת לעובדה טריוויאלית זו, אלא מתייחסת אליה בהרחבה רבה: היא קובעת לנו דיני מלחמה.
אם הגענו עד הלום, כבר שללנו ממילא את הניסוחים המתמיהים שקוממו אותך. מלחמה אינה דבר טוב, היא חלק מן המציאות הלא-מושלמת של העולם שבו אנו חיים. אלא שלצערנו, ולדאבון לבנו, לעיתים אנו נדרשים ליטול בה חלק, וההלכה קובעת כיצד לעשות זאת. אך שמחה?! התלהבות דקדושה?! הס מלהזכיר.
וזו רק התחנה הראשונה.
בדיני המלחמה שבתורה אנו מצווים לערוך הבחנה חדה בין החזית ובין העורף. על פי דיני התורה, המלחמה מתנהלת בחזית בלבד. את העורף יש להשאיר בצד, ולוחמי ישראל מצווים לשמור על חייהם. אמנם המושגים 'עורף' ו'חזית' בתנאי מלחמה של תקופת המקרא שונים מן המקובל בימינו, אולם מובנם העקרוני זהה: על הלוחמים - בכוח ובפועל - יש לגבור בחרב, ואילו על חיי האזרחים הלא-מעורבים יש להגן.
באשר לשתי מלחמות מצוה, מיטשטש הגבול בין העורף והחזית, והעם כולו נחשב אויב המעורב בלחימה: מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק. במלחמה על כיבוש הארץ מיד הכנענים, נצטוינו להכרית את העמים היושבים בארץ. הייתה זו מלחמה קיומית בה להכרעה היתה משמעות אחת בלבד: מי מבין שני העמים ישרוד ומי יחדל מלהתקיים (מזכיר לך מצב דומה?). אלו היו תנאי הפתיחה של המלחמה, ועצובה ככל שתהא, עלינו להילחם בה בהתאם לדרישות הריאליות.
במלחמת עמלק, הצד השני קבע את אופי המלחמה, ולפיו אין כל הבדל בין העורף ובין החזית. העמלק יצא מתחום מושבו ופתח במלחמה באיזור מרוחק עם שבט עבדים משוחררים, שאינו מלומד-מלחמה, במטרה להשמיד אותו. בצעד זה הגדיר העם העמלקי את זהותו על בסיס מטרת-העל להשמיד את זרע ישראל. עִם הָעָם הזה, המלחמה מתנהלת בהתאם לתכתיביו שלו. עם מי שהשתית את תרבותו על מורשת "להשמיד להרוג ולאבד, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד", איננו יכולים להילחם בנחיתות צבאית הנובעת מעליונות מוסרית.
אבל, חשוב מאוד לזכור, זו מלחמה. לא מצות הריגה, לא הזדמנות לפריקת תאוות נקם או יצרים חייתיים בכלל, כי אם דרישה לצאת למלחמת הכרעה. אין כל מצוה בהריגת העמלקי הפרטי, אין כל חובה להרוג כל מי שמזרע עמלק. אין זו אלא חובה על העם, כלאום ריבוני, לצאת למלחמה על אומה אחרת, ולהכריע אותה באופן מוחלט. כאשר בטל עמלק כאומה, בטלה ממילא משמעותה המעשית של המצוה; כאשר בטלה הריבונות היהודית בעלת הסמכות ההלכתית, בטלה ממילא היכולת להילחם בעמלק.
אדם שמוצאו הביולוגי עמלקי, אך אינו בן המולדת העמלקית, הוא ממילא בלתי-מעורב במלחמה, ואינו כלול במצוה למחות את זכר עמלק. משכך, חלילה לנו מהעלות על דעתנו שתורתנו הקדושה דורשת מאיתנו הריגת אדם באשר הוא בשל גזעו. אין כאן אלא דרישה להכריע את האומה העמלקית במלחמה, במסגרת נורמות לחימה שהוכתבו לנו על ידי האויב.
בפרק החמישי מהלכות מלכים פסק הרמב"ם שתי הלכות הממחישות לנו היטב את אופייה של המצוה כפי שתיארתיה עד עתה.
ראשית, הרמב"ם פסק להלכה שגם במלחמת מצוה, כולל מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק, נוהגת החובה לקרוא לשלום בטרם ייצאו למלחמה. כלומר, גם כאשר יוצאים למלחמה עם עמלק, על ישראל לפנות אליהם תחילה בקריאה לשלום ולכניעה מרצון. באם ייאותו לקריאת השלום, לא תיפול שערה משערות ראשו של עמלקי אחד, כגדול כקטן. ראה כמה רחוקה הלכה זו מן התיאורים הלא-הלכתיים של השמדת עמלקים, או מתיאור החזקת הסכין הנוצצת המחכה לפעולה. גם עם העמלקים, הגרועים שבאומות העולם, אנו פונים תחילה אל דרך השלום, ורק כאשר מצאנוה חסומה בפנינו, פונים אנו אל המלחמה.
שנית, גם החובה להותיר רוח רביעית פנויה בשעת מצור, כדי לאפשר נתיב מילוט לאזרחי האויב שאינם מבקשים ליטול חלק בלחימה, גם היא נוהגת בכל המלחמות, כולל במלחמת עמלק. כלומר, כאשר עמלקי מבקש לערוק משורות הקרב, אנו מצווים לאפשר לו לעשות זאת. האם סבור אתה שאנו מאפשרים לו להימלט מן הקרב, כדי שבארץ מפלטו יתנפל עליו שכנו היהודי ויהרגנו? הס מלהזכיר. אין זו אלא מלחמה, וכל מי שאינו מעורב בה - קנה חייו במתנה.
סוף דבר, החובה למחות את זרע עמלק משמעה אינו אלא - חובה להכריע את עמלק, בדרכי שלום או בדרכי מלחמה, ואין בה, חלילה, הוראה על הריגתם של בני-אדם פרטיים באשר הם, בשל מוצאם או דתם. במצב האידאי, אליו אנו מייחלים, לא תתקיימה מלחמות כלל; בחיינו הריאלים אלו, לצערנו, קורות שוב ושוב, ותורתנו הקדושה מדריכה אותנו כיצד לנהל אותן.
מכיון שכבר אבד זכרו של עמלק, ואין אומה זו קיימת כלל, ממילא משמעותה המעשית של מצוות המחייה כבר לא תתקיים לעולם. ועם זאת, אנו מצווים לשוב ולקרוא מידי שנה בקריאה מיוחדת את החובה לזכור מה שעשה לנו עמלק, ורבו על כך פירושי רבותינו. מתוך דברינו, אולי מצאנו טעם נוסף לחובת הזכירה: להעמידנו על אופייה הריאלי של תורתנו, שאינו בורחת אל מחוזות אידאליים מופשטים ומנותקים, כי אם מביטה נכוחה אל המציאות, ודורשת מאיתנו את קיום אורחותיה הישרים, גם כאשר עולמנו טרם הגיע אל תיקונו הגמור.
בידידות,
יצחק ברוך
אגיב למקצת הטענות,
כך, למשל, רבותינו הראשונים ראו במצות כיסוי הדם משום התייחסות הלכתית למצב הריאלי, אך לא אידאלי, של אכילת בשר חיה ועוף; אחרים ראו בדיני העבדים הרבים משום הסדרה הלכתית של מצב עובדתי, לא רצוי, שבו עבדות עודנה נהוגה בין בני אדם.
??? (מן הסתם כוונתו לחזון הצמחונות של הרב קוק).
מלחמה אינה דבר טוב, היא חלק מן המציאות הלא-מושלמת של העולם שבו אנו חיים. אלא שלצערנו, ולדאבון לבנו, לעיתים אנו נדרשים ליטול בה חלק, וההלכה קובעת כיצד לעשות זאת. אך שמחה?! התלהבות דקדושה?! הס מלהזכיר.
יִשְׂמַ֣ח צַ֭דִּיק כִּי־חָזָ֣ה נָקָ֑ם פְּעָמָ֥יו יִ֝רְחַ֗ץ בְּדַ֣ם הָרָשָֽׁע׃
בדיני המלחמה שבתורה אנו מצווים לערוך הבחנה חדה בין החזית ובין העורף. על פי דיני התורה, המלחמה מתנהלת בחזית בלבד. את העורף יש להשאיר בצד, ולוחמי ישראל מצווים לשמור על חייהם. אמנם המושגים 'עורף' ו'חזית' בתנאי מלחמה של תקופת המקרא שונים מן המקובל בימינו, אולם מובנם העקרוני זהה: על הלוחמים - בכוח ובפועל - יש לגבור בחרב, ואילו על חיי האזרחים הלא-מעורבים יש להגן.
מן הסתם כונתו לזה: וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ:
אם זה המקור המסקנה קצת משונה.
אין כל מצוה בהריגת העמלקי הפרטי, אין כל חובה להרוג כל מי שמזרע עמלק. אין זו אלא חובה על העם, כלאום ריבוני, לצאת למלחמה על אומה אחרת, ולהכריע אותה באופן מוחלט. כאשר בטל עמלק כאומה, בטלה ממילא משמעותה המעשית של המצוה; כאשר בטלה הריבונות היהודית בעלת הסמכות ההלכתית, בטלה ממילא היכולת להילחם בעמלק.
אדם שמוצאו הביולוגי עמלקי, אך אינו בן המולדת העמלקית, הוא ממילא בלתי-מעורב במלחמה, ואינו כלול במצוה למחות את זכר עמלק. משכך, חלילה לנו מהעלות על דעתנו שתורתנו הקדושה דורשת מאיתנו הריגת אדם באשר הוא בשל גזעו. אין כאן אלא דרישה להכריע את האומה העמלקית במלחמה, במסגרת נורמות לחימה שהוכתבו לנו על ידי האויב.
מי סיפר לך את החידוש הזה?, ז"ל החינוך תר"ד:
ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כוח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זרעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להרגו ולא הרגו ביטל עשה זה.
הרמב"ם פסק להלכה שגם במלחמת מצוה, כולל מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק, נוהגת החובה לקרוא לשלום בטרם ייצאו למלחמה. כלומר, גם כאשר יוצאים למלחמה עם עמלק, על ישראל לפנות אליהם תחילה בקריאה לשלום ולכניעה מרצון. באם ייאותו לקריאת השלום, לא תיפול שערה משערות ראשו של עמלקי אחד, כגדול כקטן. ראה כמה רחוקה הלכה זו מן התיאורים הלא-הלכתיים של השמדת עמלקים, או מתיאור החזקת הסכין הנוצצת המחכה לפעולה. גם עם העמלקים, הגרועים שבאומות העולם, אנו פונים תחילה אל דרך השלום, ורק כאשר מצאנוה חסומה בפנינו, פונים אנו אל המלחמה.
דעת רש"י ותוס' שבלחמת מצוה אין קריאת שלום, (ועיין מנחת חינוך תקכ"ז)
הראב"ד במקום משיג על הרמב"ם וכותב שודאי בעמלק אין קריאת שלום והרדב"ז והכסף משנה במקום אומרים שפשוט שגם דעת הרמב"ם כן וודאי כוונתו שקיבלו עלייהו שבע מצוות, דעא"ש במיטבה..
(ואגב, הקריאה לשלום אינה כפי המציאות שמנסה לצייר הכותב שהוא כמו שלום בן ימינו של שוויון זכויות, השלום של התורה הוא ''והיו לך למס ועבדוך'').
שנית, גם החובה להותיר רוח רביעית פנויה בשעת מצור, כדי לאפשר נתיב מילוט לאזרחי האויב שאינם מבקשים ליטול חלק בלחימה, גם היא נוהגת בכל המלחמות, כולל במלחמת עמלק. כלומר, כאשר עמלקי מבקש לערוק משורות הקרב, אנו מצווים לאפשר לו לעשות זאת. האם סבור אתה שאנו מאפשרים לו להימלט מן הקרב, כדי שבארץ מפלטו יתנפל עליו שכנו היהודי ויהרגנו? הס מלהזכיר. אין זו אלא מלחמה, וכל מי שאינו מעורב בה - קנה חייו במתנה.
לפי רוב הראשונים דין זה הוא רק במלחמת הרשות.
ואין בה, חלילה, הוראה על הריגתם של בני-אדם פרטיים באשר הם, בשל מוצאם או דתם.
זה כבר מוגזם, מילא מוצאם אבל דתם, ?!, גם על זה באת לפקפק ?!.
מכיון שכבר אבד זכרו של עמלק, ואין אומה זו קיימת כלל, ממילא משמעותה המעשית של מצוות המחייה כבר לא תתקיים לעולם. ועם זאת, אנו מצווים לשוב ולקרוא מידי שנה בקריאה מיוחדת את החובה לזכור מה שעשה לנו עמלק, ורבו על כך פירושי רבותינו.
אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיכרת זרעו של עמלק.
אולי מצאנו טעם נוסף לחובת הזכירה: להעמידנו על אופייה הריאלי של תורתנו, שאינו בורחת אל מחוזות אידאליים מופשטים ומנותקים, כי אם מביטה נכוחה אל המציאות, ודורשת מאיתנו את קיום אורחותיה הישרים, גם כאשר עולמנו טרם הגיע אל תיקונו הגמור.
כמדומה שלא קיימת מצות זכור מימיך.
וז"ל הרמב"ם בהלכות מלכים
ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק". מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
ובספר המצוות
היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו ולשנוא אותו בכל עת ועת. ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן.
ועל רבו של יואב: נאמר ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם. (בבא בתרא כ"א).