כתב הרמב"ן פרשת בא [יג,טז]: ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לדור אחרון וכו', והצריך שנכתוב כל מה שנראה עינינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וכו'.
וידוע לשאול, היכן נכתב במזוזות שעל הבתים ענין יציאת מצרים.
האדמו"ר מסטריקוב זצ"ל אמר בשם מרן הגרי"ז שהרמב"ן אזיל לשיטתו בפרשת ואתחנן (ו,ד) שכתב על הפס' שמע ישראל ה' אלקינו, וז"ל: אבל הזכיר ביחוד ה' אלקינו, כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת. הרי דמיירי בהאי קרא מענין ניסי יציאת מצרים.
וכן מובא בחי' עה"ת סטענסיל פר' בא, ומובא עוד לבאר דכיון דכתיב בפרשה גם תפילין, ובתפילין כתיב להדיא והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, הוי כאילו כתיב בפרשה בהדיא. [וראה עוד פנינים ואיגרות תורת זאב עמ' פה, פניני רבינו הגרי"ז עמ' נג].
ובספר דרך שיחה (עמ' רלז) כתב בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א: אפשר שענין מזוזה על פתח הבית שייך למזוזה של פסח, וא"כ עצם המזוזה שייך ליציאת מצרים.
בזכרוני הדל שראיתי מדרש מפורש המקשר את 'שני המזוזות', כלומר, הדם על המזוזה במצרים ומצות מזוזה אהדדי. ברוך המשיב לי אבדתי.