אחר אכילת אפיקומן אסור לאכול שום מאכל בעולם חוץ ממצה שמורה משעת קצירה או משעת לישה כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה שמורה של האפיקומן על ידי טעם אותו מאכל כמו שנתבאר בסי' תע"ז.
ולכאורה טמונים בדבריו שני חידושים, האחד, שמותר לאכול אחר אכילת אפיקומן מצה אחרת שמורה שאינו יוצא בה ידי חובתו, שהרי כבר אכל האפיקומן, ובודאי לא משמע בדברי הגר"ז דמיירי שעשה תנאי באכילתו.
והשני, ש'טעם מצה' בפיו היינו טעם מצה שמורה שיכול לצאת בה ידי חובת המצוה.
והיינו שמחד גיסא אין הפירוש ב'טעם מצה' בפיו טעם של מצת המצוה, אלא טעם מצה כפשוטו, וזה כנגד הפשטות בדברי הש"ס והראשונים, וכמבואר להדיא בלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ט), ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה. [והיינו שעיקר מצות מצה היינו האפיקומן, ועכ"פ הא מיהת מבואר שטעם מצה היינו טעם אכילת המצוה].
ומאידך, אין הכוונה לסתם טעם של מצה אלא מצה שניתן לקיים בה המצוה. ולכאורה צ"ב, אטו למצה שמורה ישנו טעם אחר, ואם אין הכוונה בטעם מצה לטעם מצת המצוה, אלא טעם מצה בעלמא, מה לי אם היא מצה שמורה או לאו.
אולם נראה שמקורו הוא מלשון הרא"ש פרק ערבי פסחים (סימן לה),
והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמנטרא אלא כזית בלחוד דמנטר הוא דאית ליה אכיל ברישא מהיאך דלא מינטר ובריך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמנטרא לאכול מצה ואכיל... ותימה הוא כיון דאיירי בשאין לו אלא כזית אחד שמור היאך יעשה כריכה ויאכל משאינה שמורה ויבטל טעם מצה שמורה. ויותר מסתבר להניח הכריכה שאינו אלא זכר בעלמא ממה שיבטל טעם של מצה.
הרי לנו בהדיא בדברי הרא"ש המושג של 'טעם מצה שמורה', והיינו דהרא"ש לא אתא עלה מטעם שקיום מצות הכזית אחרון לאפיקומן חשוב יותר מהכזית ראשון ולכן ישאיר את המצה שמורה לאפיקומן, אלא משום שבכך שאוכל מצה שאינה שמורה בסוף מאבד 'טעם מצה שמורה'.
אבל באמת נראה שמדברי הרא"ש ליכא למישמע מינה מידי, כי יתכן שכל המושג של טעם מצה שמורה זה עד כמה שמקיים בזה את המצוה בפועל, והיינו מעליותא דיליה, ולא בתורת טעם מצה דייקא.
וצריך תלמוד.