איך מת יכול לקדש ולהוציא יד"ח?

[אריה הכהן]

במאמר שלפנינו נכתוב מעט מהפן ההלכתי גרידא, אודות המעשה שהיה עם רבי הקדוש, שאחר פטירתו בכל ערב שבת הגיע לביתו.
איתא בגמ' כתובות (קג' ע"א): תנו רבנן בשעת פטירתו של רבי אמר, לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו, אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה וכו'. מאי טעמא [מדוע רבי ביקש שהנר יהא דלוק והשולחן ערוך? מתרצת הגמ'] כל בי שמשי [כל ערב שבת – רש"י] הוה אתי לביתיה [היה בא רבי אחר פטירתו לביתו, ולכך ציוה לבניו שיהא הנר דולק והשולחן ערוך ומיטה מוצעת]. ההוא בי שמשא [באחד מערבי השבת שבא רבי לביתו] אתאי שבבתא קא קריה אבבא [באה אחת השכינות וקראה בפתח הבית], אמרה [לה] אמתיה [השפחה של בית רבי], שתיקו דרבי יתיב [תשתקי, מפני שרבי יושב כאן]. כיון דשמע [רבי שמע שהדבר מתפרסם] שוב לא אתא [יותר לא בא לביתו, בכדי] שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים [לומר לא צדיקים היו, שלא היה להן רשות לבוא לביתם כמו רבי – רש"י]. עי' רבינו בחיי, בראשית מט' לג'. ובמהרש"א כאן. ובספר בן יהוידע.
ויש לעיין, א' האם רבי הגיע לביתו עם בגדיו או עם התכריכים? ב' מה עשה רבי בביתו בערב שבת, את"ל שעשה קידוש והוציא את בני ביתו, הרי רבי נפטר כמו שמבוא' שם בגמ' (בהמשך). ואמרינן בגמ' שבת (ל' ע"א), אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח' ו'): 'במתים חפשי'? כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות. א"כ רבי היה פטור ממצות קידוש, ואיך הוציא את ב"ב?
למעשה שאלות אלו כבר דנו בהם הראשונים והאחרונים, ונביא דבריהם להלן. כתב בספר חסידים (לרבי יהודה החסיד. א' מבעלי התוס'. סי' תתשכט') וז"ל: ואם חפצים המתים להתראות, אז ניתן רשות להתראות, אע"פ שנקבר בתכריכי מתים יכולים להראות לבניהם במלבוש, באיזה מלבוש שרוצים, פעם במלבוש שנקבר עמו, ופעם במלבוש של קודם לכן. ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתוקפו, ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות, כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו, והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, עכ"ל (מובא ברעק"א, כתובות שם).
ובביאור מקור חסד (על ספר חסידים שם) העיר, דלכאו' הרי לא כתוב בגמ' שרבי בא בבגדי שבת ועשה קידוש והוציא את בני ביתו, בגמ' כתוב רק שהוא היה מגיע לביתו בער"ש? אלא דסברא הוא, שהרי שבת קודש הוא יום שניתן לעונג ולא לצער ואסור להתעצב בו. ורבי בא לביתו בכדי שלא יעלה על זכרון בני ביתו העדרו. ואם היה בא בתכריכין ולא היה מקדש ומוציאם, הייתה גורמת להם ביאתו עוד יותר צער, לכך היתגלה להם כמו שהיה מקודם.
בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' צח') ביאר, שאליהו הנביא עלה לשמים, נפרדה נשמתו מגופו. ואליהו מתגלה בשני אופנים. א' בדמות רוחנית כגון בברית מילה שמכינים לו כסא, ואז הוא כמלאך ופטור מן המצוות (למתים חפשי). ב' אליהו מתגלה לפעמים בלבוש גשמי ואז הוא חייב במצוות כמו כל אדם. וביום בשורת הגאולה בב"א תתלבש נשמתו בגוף הקדוש הלז. ואז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל, ע"ש. וא"כ לפי דבריו שכאשר מת מיתגלה כאן בעולם הזה כדמות אדם הרי הוא חייב במצוות, ולכך רבי הקדוש שהיה בא לביתו בער"ש היה חייב בקידוש ויכל גם להוציא אחרים ידי חובה.
וכן ביאר בספר גליוני הש"ס (לרבי יוסף ענגיל, ראב"ד קראקא. כתובות שם) את דברי הספר חסידים, דצדיקים במיתתם קרויים חיים וכאילו הם בחיים עדיין. ורק כאשר הם בעולם העליון הם פטורים מן המצוות מפאת המקום, כי לא נאמרו המצוות בעולם העליון. משא"כ ביורדם לזה העולם עדיין עליהם חיוב המצוות כבתחילה. בי בעולם הזה יש חיוב מצוות לכל ישראל חי. וגם הצדיק הרי חי הוא. ועל כן כשבא רבי לביתו שפיר נתחייב בקידוש והיה יכול להוציא ג"כ, ע"ש.
מפרשים אחרים פירשו ענין זה בדרך אחרת. בספר מכתב לחזקיהו (לרבי חזקיהו מדיני. שבת ל' ע"א. י"ל באיזמיר בשנת תרכ"ו) הביא שהקשו, שאף אם נאמר שצדיקים גם במיתתם לא נהיו חופשים מלעשות מצוות, הרי סוף סוף הם לא בני חיובא, אלא כמו מי שאינו מצווה ועושה, וא"כ איך רבי יכול להוציא את בני ביתו בקידוש, הא איתא בגמ' ברכות (כ' ע"ב), דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן? ותירץ ע"פ מה שכתוב בספר הגלגולים, דרבי היה יעקב אבינו ע"ה. ויעקב אבינו לא מת כמו שכתבו חז"ל, וכיון שלא מת הרי הוא כחי לכל ענין, ע"ש. ובפירוש מקור חסד על ספר חסידים (שם) ביאר יותר, דאיתא במדרש תנחומא (פרשת ויחי סי' ג'), שרבי היה גר בצפורי י"ז שנה, וקרא על עצמו 'ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה' וחיה יהודה בצפורי י"ז שנה. ובגלגולי נשמות להרמ"ע מפאנו כתב, שרבינו הקדוש היה ניצוץ יעקב. ויעקב לא מת (תענית ה' ע"ב), ע"ש. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

[חד ברנש]

הערה פיצפונת.
מה זה שכתבת:

כתב בספר חסידים (לרבי יהודה החסיד. א' מבעלי התוס'. סי' תתשכט')

זה פשוט לא נכון!!
הוא לא היה מבעלי התוספות. אין שום הוכחה שהוא השתתף בכתיבת התוספות.
אכן הוא פעל בזמנם של בעלי התוספות, אך הוא לא נמנה עליהם.

[אוצר החכמה]

המהר"ל בחידושי אגדות הבין שמדובר בהשפעה רוחנית ולא בביאה גשמית.

[מאיר סובל]

לכאו' להוציא יד"ח ושומע כעונה הם ב' גדרים נפרדים, ומהכ"ת דשומע כעונה לא יהיה ע"י שמיעה ממי שחפשי מהמצוות?

[משה דוויק]

מי שאינו בר חיובא לא יכול להוציא פשוט.

[מאיר סובל]

אכן זה פשוט ואין חולק.
השאלה היא אינה על להוציא, אלא האם לא נחשב השומע כעונה בעצמו, והשומע הוא כן בר חיובא.
ומבואר באחרונים שאלו ב' גדרים חלוקים - להוציא יד"ח, ושומע כעונה.

[עזריאל ברגר]

אכן זה פשוט ואין חולק.
השאלה היא אינה על להוציא, אלא האם לא נחשב השומע כעונה בעצמו, והשומע הוא כן בר חיובא.
ומבואר באחרונים שאלו ב' גדרים חלוקים - להוציא יד"ח, ושומע כעונה.

האם קטן יכול לקדש עבור גדול?
האם אשה יכולה להבדיל עבור קטן?
כתוב בפוסקים שלא לעשות כן, ולא חילקו מצד שומע כעונה!

[קראקובער]

מפרשים אחרים פירשו ענין זה בדרך אחרת. בספר מכתב לחזקיהו (לרבי חזקיהו מדיני. שבת ל' ע"א. י"ל באיזמיר בשנת תרכ"ו) הביא שהקשו, שאף אם נאמר שצדיקים גם במיתתם לא נהיו חופשים מלעשות מצוות, הרי סוף סוף הם לא בני חיובא, אלא כמו מי שאינו מצווה ועושה, וא"כ איך רבי יכול להוציא את בני ביתו בקידוש, הא איתא בגמ' ברכות (כ' ע"ב), דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן? ותירץ ע"פ מה שכתוב בספר הגלגולים, דרבי היה יעקב אבינו ע"ה. ויעקב אבינו לא מת כמו שכתבו חז"ל, וכיון שלא מת הרי הוא כחי לכל ענין, ע"ש. ובפירוש מקור חסד על ספר חסידים (שם) ביאר יותר, דאיתא במדרש תנחומא (פרשת ויחי סי' ג'), שרבי היה גר בצפורי י"ז שנה, וקרא על עצמו 'ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה' וחיה יהודה בצפורי י"ז שנה. ובגלגולי נשמות להרמ"ע מפאנו כתב, שרבינו הקדוש היה ניצוץ יעקב. ויעקב לא מת (תענית ה' ע"ב), ע"ש. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

כ"ז בהנחה שלאבות לא היה דין בן נח אלא דין ישראל.

[אריה הכהן]

לכאו' להוציא יד"ח ושומע כעונה הם ב' גדרים נפרדים, ומהכ"ת דשומע כעונה לא יהיה ע"י שמיעה ממי שחפשי מהמצוות?

בגמ' ברכות (כ' ע"ב), דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

[תם מה הוא אומר]

יש להזכיר המעשה הידוע מס"ת דעזרא באחד שהוציא ממנו אות ע', והחליף ועבדתם בואבדתם, ונענש עין תחת עין, ונעקרה עינו, וחזר עברא וכתב אות ע' בס"ת, [מי שיודע המקור למעשה יואיל בטובו להביאו כאן בבקשה]

[אריה הכהן]

הערה פיצפונת.
מה זה שכתבת:

כתב בספר חסידים (לרבי יהודה החסיד. א' מבעלי התוס'. סי' תתשכט')

זה פשוט לא נכון!!
הוא לא היה מבעלי התוספות. אין שום הוכחה שהוא השתתף בכתיבת התוספות.
אכן הוא פעל בזמנם של בעלי התוספות, אך הוא לא נמנה עליהם.

מיהו ר' יהודה חסיד הנזכר בתוס' כתובות יח' ע"ב?

[יוצא פוניבז']

יש להוסיף שבתוס' שאנץ שם מובא כי ר"י דחה את תירוץ הר"י חסיד.

האם ישנם עוד מקומות שסברותיו הוזכרו בביהמ"ד של ר"י?

לגבי הסיפור עם עזרא, הוא כידוע ללא מקור מוסמך

[אליעזר בלוי]

בזכרוני שיש שני ר' יודא החסיד
הבעל התוספות מצרפת
והידוע מאשכנז

[ירושלים]

הערה פיצפונת.
מה זה שכתבת:

כתב בספר חסידים (לרבי יהודה החסיד. א' מבעלי התוס'. סי' תתשכט')

זה פשוט לא נכון!!
הוא לא היה מבעלי התוספות. אין שום הוכחה שהוא השתתף בכתיבת התוספות.
אכן הוא פעל בזמנם של בעלי התוספות, אך הוא לא נמנה עליהם.

ראה תוספות בבא מציעא ה' ב':
וי"מ בשם ה"ר יהודה חסיד הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל אבל גזלן ודאי כמו שממון אינו פורש וכו'

[חד ברנש]

גם ר' יהודה שירליאון, הצרפתי, נתכנה 'החסיד' והוא באמת היה מבעלי התוספות.

[יוצא פוניבז']

גם ר' יהודה שירליאון, הצרפתי, נתכנה 'החסיד' והוא באמת היה מבעלי התוספות.

היכן רי"ש נתכנה החסיד?
האם במובאה היחידה הנ"ל (גם בכתובות וגם בב"מ זה אותו נידון) הכוונה לר"י שירליאון?

[חד ברנש]

כעת אני רואה שאין הדבר כה פשוט. אורבך כותב (בעלי התוספות, עמ' 323):

החסיד12.PNG (22.62 KiB) נצפה 4805 פעמים