מי צריך לכוין לצאת י"ח, השליח או המשלח?

[שאלת תם]

כמובן השאלה למ"ד מצוות צריכות כוונה, כאשר ממנה שליח, מי צריך לכוין לצאת י"ח, האם המשלח בשעה שממנה את השליח (שהרי סו"ס המצוה מתייחסת אליו), או השליח בשעה שעושה את המצוה (וכמו שהשליח מברך על המצוה)?
אבקש לא לכתוב סברות, אלא דברים מפורשים בעניין.
תודה רבה!

[יבנה]

עי' ר"ה כח:-כט. ששניהם צריכים לכוון.

[אוצר החכמה]

הוא לא שואל לגבי מקום שמשלח עצמו צריך גם לשמוע כמו שם בר"ה שצריך כוונת שומע ומשמיע.
השאלה שלו היא בשולח את חבירו לתרום האם השליח צריך לכוון בשעת התרומה או המשלח בזמן המינוי.
(אם כוונתך שאע"פ שאינו דומה ממש יש להביא משם ראיה אולי תבאר)

לא הבנתי את השאלה שלו אבל השואל ביקש שלא נכתוב סברות

[שאלת תם]

עי' ר"ה כח:-כט. ששניהם צריכים לכוון.

אולי כבודו יבאר יותר למה כוונתו, כי אם כוונתו למה שכתוב שם שצריך כוונת שומע ומשמיע, אין לזה שום קשר לשאלתי, כי שם מדובר שיוצא ידי חובתו מאחר וצריך שיכוון המשמיע להוציא את השומע והשומע יכוון לצאת. שאלתי הייתה לגבי הכוונה לקיים המצוה באופן שאני למשל ממנה שליח למול את בני, האם אני צריך לכוון בשעה שאני ממנה אותו או שהמוהל צריך לכוון זאת בשעה שמל.

[שאלת תם]

הוא לא שואל לגבי מקום שמשלח עצמו צריך גם לשמוע כמו שם בר"ה שצריך כוונת שומע ומשמיע.
השאלה שלו היא בשולח את חבירו לתרום האם השליח צריך לכוון בשעת התרומה או המשלח בזמן המינוי.
(אם כוונתך שאע"פ שאינו דומה ממש יש להביא משם ראיה אולי תבאר)

לא הבנתי את השאלה שלו אבל השואל ביקש שלא נכתוב סברות

אתה דווקא מסביר את השאלה טוב מאד, אז מה בדיוק לא הבנת?

[אוצר החכמה]

הסברתי את המקרה. אבל לא הבנתי למה עולה בדעתך שצריך המשלח לכוון בזמן מינוי השליחות לקיים את המצווה לי נראה פשוט שהכוונה קשורה למעשה המצווה אבל ע"ז כתבת שאינך רוצה סברות.

[שאלת תם]

הסברתי את המקרה. אבל לא הבנתי למה עולה בדעתך שצריך המשלח לכוון בזמן מינוי השליחות לקיים את המצווה לי נראה פשוט שהכוונה קשורה למעשה המצווה אבל ע"ז כתבת שאינך רוצה סברות.

לי דווקא נראה פשוט אחרת שהכוונה שייכת למי שהמצוה מתייחסת אליו, אבל כיון שאני מבין שיש סברא לומר כפי שכתבת, לכן אין לי כל תועלת בכך שכל אחד יאמר את סברתו, אני מעוניין בהתייחסות מפורשת לנדון או בראיה מפורשת.

[רב טקסט]

להמבואר שעיקר הכוונה, אינה אלא שלכך הוא עושה. מסתברא מילתא שהשליח אינו צריך לדעת כלל שעושה כאן מצוה, אלא שעושה על דעת משלחו.
אלא דגם זה ממילא חשיבא כוונה למצוה.

[יבנה]

עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

[בתבונה]

עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

מצוות שהעיקר התוצאה לא צריך כוונה לשמה (כך בקוב"ש) ומצוות שינ=כול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה
הכוונה במילה כתב הרע"א שאינה מדין מוות צריכות כוונה אלא דין אחר ככוונת לשמה בגט,
אבל אפילו היה בזה דין כוונה לשם מצווה אין כשרות המילה מטעם דין שליחות שהרי לגוי אין שליחות והמילה נחשבת מילה גם בלי דין שליחות שאפילו אם המוהל היה מל בניגוד לרצון האב לא היה צריך הטפת דם ברית, ולכן עד כמה ששייך שליחות כדי שיחשב שהאב הוא זה שפעל את המילה לזה אין צריך כוונה. כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול . ואכמ"ל
ונראה לי שדנו בזה באחרונים

[שאלת תם]

עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

הדברים אינם קשורים כלל לנידון, הגמרא והתוספות שם דנים בדין 'לשמה' [שבגט צריך שיכתוב את הגט לשם האישה המתגרשת, ודנה שם הגמרא אם גם במילה שייך דין זה, והתוספות דנים אם סתמא נחשב ללשמה וכו'], אבל אין שם שום התייחסות לנושא של שליחות (כי דנים שם לגבי גוי שלא שייך בו שליחות), וגם השאלה ששאלתי אני לא קשורה לדין 'לשמה', אני שאלתי לגבי הכוונה של לצאת י"ח למ"ד מצ"כ.

[שאלת תם]

עי' ר"ה כח:-כט. ששניהם צריכים לכוון.

אולי כבודו יבאר יותר למה כוונתו, כי אם כוונתו למה שכתוב שם שצריך כוונת שומע ומשמיע, אין לזה שום קשר לשאלתי, כי שם מדובר שיוצא ידי חובתו מאחר וצריך שיכוון המשמיע להוציא את השומע והשומע יכוון לצאת. שאלתי הייתה לגבי הכוונה לקיים המצוה באופן שאני למשל ממנה שליח למול את בני, האם אני צריך לכוון בשעה שאני ממנה אותו או שהמוהל צריך לכוון זאת בשעה שמל.

אחרי כתבי זאת, עיינתי בבעל המאור שלמד שאכן הכוונה המדוברת היא לצאת ידי חובת המצוה, שסובר רבי זירא שמצוות צריכות כוונה [ומעניין שמדייק כך מלשון רש"י], ולפ"ז לכאורה אכן מוכח משם שצריך שגם המשלח וגם השליח יתכוונו, כפי שמסיקה שם הגמרא שבעינן כוונת שומע ומשמיע, אלא שעדיין יש לדחות ששם אינו מדין שליחות אלא מדין שומע כעונה ויל"ע.

[שאלת תם]

עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

מצוות שהעיקר התוצאה לא צריך כוונה לשמה (כך בקוב"ש) ומצוות שינ=כול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה
הכוונה במילה כתב הרע"א שאינה מדין מוות צריכות כוונה אלא דין אחר ככוונת לשמה בגט,
אבל אפילו היה בזה דין כוונה לשם מצווה אין כשרות המילה מטעם דין שליחות שהרי לגוי אין שליחות והמילה נחשבת מילה גם בלי דין שליחות שאפילו אם המוהל היה מל בניגוד לרצון האב לא היה צריך הטפת דם ברית, ולכן עד כמה ששייך שליחות כדי שיחשב שהאב הוא זה שפעל את המילה לזה אין צריך כוונה. כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול . ואכמ"ל
ונראה לי שדנו בזה באחרונים

מצוות שיכול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה

מנ"ל הא? כ"כ פשוט שבשחיטת הפסח העיקר התוצאה? גם מש"כ לגבי מילה:

כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול

אינו ברור כלל ועיקר, ובפשטות יש בזה מחלוקת וי"א שיש שני חלקים במילה, מעשה הסרת הערלה והתוצאה שיהיה נימול.

[אוצר החכמה]

עי' ר"ה כח:-כט. ששניהם צריכים לכוון.

אולי כבודו יבאר יותר למה כוונתו, כי אם כוונתו למה שכתוב שם שצריך כוונת שומע ומשמיע, אין לזה שום קשר לשאלתי, כי שם מדובר שיוצא ידי חובתו מאחר וצריך שיכוון המשמיע להוציא את השומע והשומע יכוון לצאת. שאלתי הייתה לגבי הכוונה לקיים המצוה באופן שאני למשל ממנה שליח למול את בני, האם אני צריך לכוון בשעה שאני ממנה אותו או שהמוהל צריך לכוון זאת בשעה שמל.

אחרי כתבי זאת, עיינתי בבעל המאור שלמד שאכן הכוונה המדוברת היא לצאת ידי חובת המצוה, שסובר רבי זירא שמצוות צריכות כוונה [ומעניין שמדייק כך מלשון רש"י], ולפ"ז לכאורה אכן מוכח משם שצריך שגם המשלח וגם השליח יתכוונו, כפי שמסיקה שם הגמרא שבעינן כוונת שומע ומשמיע, אלא שעדיין יש לדחות ששם אינו מדין שליחות אלא מדין שומע כעונה ויל"ע.

לפי הבנתי אין בזה שום קושי ולא ראיה להבנתך אלא להיפך. כי הכוונה קשורה למעשה המצווה אבל כאן מעשה המצוה נעשה גם על ידי השומע וגם על ידי המשמיע וזה קמ"ל שצריך כוונת שניהם. וכמו שכתבתי למעלה.

[בתבונה]

עי' ע"ז כז. ובתוס' ד"ה וכי שמבואר עכ"פ שצריך שהשליח יכוון למצוה, ויש חילוק בין הדברים מתי נחשב בסתמא כנעשה לשם מצוה או לא.

מצוות שהעיקר התוצאה לא צריך כוונה לשמה (כך בקוב"ש) ומצוות שינ=כול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה
הכוונה במילה כתב הרע"א שאינה מדין מוות צריכות כוונה אלא דין אחר ככוונת לשמה בגט,
אבל אפילו היה בזה דין כוונה לשם מצווה אין כשרות המילה מטעם דין שליחות שהרי לגוי אין שליחות והמילה נחשבת מילה גם בלי דין שליחות שאפילו אם המוהל היה מל בניגוד לרצון האב לא היה צריך הטפת דם ברית, ולכן עד כמה ששייך שליחות כדי שיחשב שהאב הוא זה שפעל את המילה לזה אין צריך כוונה. כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול . ואכמ"ל
ונראה לי שדנו בזה באחרונים

מצוות שיכול לקיימם ע"י שליח היינו שמצוותו שיהיה התוצאה

מנ"ל הא? כ"כ פשוט שבשחיטת הפסח העיקר התוצאה? גם מש"כ לגבי מילה:

כי פה העיקר התוצאה לגרום שהבן יהפך לנימול

אינו ברור כלל ועיקר, ובפשטות יש בזה מחלוקת וי"א שיש שני חלקים במילה, מעשה הסרת הערלה והתוצאה שיהיה נימול.

הבאתי הסבר ששליחות היינו שיצירת התוצאה מתייחסת למשלח, אכן הדברים לא פשוטים ויש להביא להם ראיות.
והתייחסתי בקצרה לטענה ממילה שגם אם יש במילה שני חלקים, (ואפילו כדי שיחשב נימול צריך שיהיה מעשה מילה) אבל מ"מ השליחות הוא כדי שיצירת התוצאה שהוא מהול תתייחס למשלח.
שהרי אם היה המוהל מל בניגוד מפורש לרצון האב האם יהיה צריך הטפת דם ברית?! הרי שלצורך זה שיחשב מהול אין צורך בשליחות ובודאי לא בכוונת המשלח , אלא שכל השליחות הוא כדי שיצירת התוצאה שהוא מהול תתייחס למשלח. ואם כן על תוצאה כגון דא כתב הקוב"ש שבכה"ג לא בעי כוונה. ודון מינה ואוקי באתרה גם לגבי קרבן פסח, שהשליחות היא כדי שיצירת התוצאה תתייחס למשלח, ואם מועיל זיכוי בק"פ הרי אין כוונת המשלח. אלא שאף שצריך בעלים לק"פ, החלוקה קיימת כמו במילה שהלשמה הוא דין במקריבים, והשליחות מועילה שיצירת התוצאה תתייחס למשלח.
אכן הדברים לא פשוטים ויש להביא להם ראיות.

[שאלת תם]

אני מתפלא שעדיין לא קיבלתי תשובה לשאלתי, הייתי בטוח שמיד שהעליתי את השאלה יביאו מקורות מפורשים הדנים בנושא. האם יתכן ששאלה זו לא נידונה עדיין, או שפשוט התלמידי חכמים עזבו את הפורום.

[אוצר החכמה]

או שפשוט אף אחד לא חשב כמוך ואפילו לא העלה את זה על דעתו.

אני קצת מתפלא שאתה לא שם לב לבעייתיות הגדולה ברעיון שלך.
גם אתה ראית שאי אפשר לומר שהמשלח צריך לכוון לקיים את המצווה בשעה שהיא נעשית כי הרי יתכן שאינו יודע בכלל שנעשית באותו זמן. לכן המצאת פתרון שיכוון לקיים את המצווה בשעה שממנה את השליחות. אבל מה שייך לכוון אז שמקיים את המצווה הרי אינה נעשית ואולי גם לא תעשה כלל. ומצד שני כשהשליח עושה אין מי שמכוון והמצווה נעשית בלא כוונה.
אולי אתה עונה על זה כך. אין חיוב הכוונה מצד המצווה אלא רק מצד העושה (שזה נושא ראשון שיש לדון עליו) והחיוב לכוון במצווה הוא עד מקום שידי מגעת, או במילים אחרות בחלק שלי במעשה. אבל אם זו התשובה הא מנין לך?


וכל זה למה? מה מניע אותך לסטות מההבנה הפשוטה שכוונת המצוות היא כוונה במעשה המצווה ומי שעושה את המצווה הוא זה שצריך לכוון.

לא רצית שיגידו סברות. אבל אתה צריך לחשוב שאולי פשוט הסברא כל כך פשוטה שאין לזה מקורות.

[אוצר החכמה]

כשאני חושב עוד על העניין אני משער שמה שמניע אותך היא ההבנה הפשוטה שיש לך שכוונה היא לא במעשה המצווה אלא תנאי בקיום המצווה שלי. ואם כך יש לך קושיה איך זה עובד בשליחות. אני חושב שגם אם כך אתה סובר מה שאתה בעצם צריך זה לשאול איך זה עובד בשליחות ולא להציע שבאמת בשליחות יצטרכו לכוון בשעת המנוי שזה כפי שכתבתי מעורר קושי גדול.

[שאלת תם]

כשאני חושב עוד על העניין אני משער שמה שמניע אותך היא ההבנה הפשוטה שיש לך שכוונה היא לא במעשה המצווה אלא תנאי בקיום המצווה שלי. ואם כך יש לך קושיה איך זה עובד בשליחות. אני חושב שגם אם כך אתה סובר מה שאתה בעצם צריך זה לשאול איך זה עובד בשליחות ולא להציע שבאמת בשליחות יצטרכו לכוון בשעת המנוי שזה כפי שכתבתי מעורר קושי גדול.

ההבנה הפשוטה שלי היא שהטעם שמצוות צריכות כוונה, זהו מפני שמעשה בלי כוונה - אין לו שם של מעשה מצוה, שסובר אותו מ"ד כדבר פשוט שכשהתורה ציותה לעשות מעשה מסוים, אין רצונה שייעשה המעשה גרידא, אלא רצונה שיעשה את רצון ה' [וכעין משארז"ל: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות], ומשכך הבנתי שאם אני עושה מצוה ע"י שליחות, צריך אני לכוון לקיים את המצוה, כיון שבלי הכוונה אין לזה שם מצוה (כשם שאם עשיתי בעצמי את המצוה ולא כיוונתי בה, שאין לזה שם מצוה וכנ"ל), ובעקבות כך הבנתי בפשטות שבשעה שממנה את השליח צריך לכוון שעושה כן בגלל שרוצה לקיים המצוה. אבל אם כשממנה את השליח אינו מכוון לשם מצוה, ורק השליח מכוון כשעושה את המצוה, בפשטות אין בזה כל תועלת, כיון שמי שקיים את המצוה (לא מי שעשה בפועל), לא חשב שעושה כן בשביל מצוה. [ואע"פ שידעתי שאפש"ל ששלוחו של אדם כמותו והשליח עומד במקום המשלח וכו', אבל זה נראה לי כמו טענה שמתאימה לבית משפט, ולא טענה שמתאימה לענייננו כשמתבוננים בנשמת הדברים.]

[בתבונה]

זרע אברהם סימן סב
מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח ולא הטילה התורה עליו לעשותה בעצמו בזה לא בעינן כוונה

חידושי הרשב"א מסכת חולין דף יב עמוד ב בכוונת לשמה בשם הר"י
שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה על גביו כוונת העושה ומדין שליחות,
וע' שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן צח שהביא הרשב"א (ר"ל שם שמצוה שבגופו לא מהני שליחות כי השליח לא יכול לכווין למשלח וצ"ע שם שהקיש מכוונת שחיטה לשמה לכוונת מצווה וכחילוק הגרע"א שהובא לעיל)
וע' שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כב הבין ברשב"א שה"ה בכוונה לשם מצווה
והביא להגאון ר"א פוסק בס' כורת הברית, נחל כרית (סי' רסא אות ד), שכ' לא למול בהרדמה, דמצוות צריכות כוונה, והביא ע"ז את הרשב"א

[אוצר החכמה]

כשאני חושב עוד על העניין אני משער שמה שמניע אותך היא ההבנה הפשוטה שיש לך שכוונה היא לא במעשה המצווה אלא תנאי בקיום המצווה שלי. ואם כך יש לך קושיה איך זה עובד בשליחות. אני חושב שגם אם כך אתה סובר מה שאתה בעצם צריך זה לשאול איך זה עובד בשליחות ולא להציע שבאמת בשליחות יצטרכו לכוון בשעת המנוי שזה כפי שכתבתי מעורר קושי גדול.

ההבנה הפשוטה שלי היא שהטעם שמצוות צריכות כוונה, זהו מפני שמעשה בלי כוונה - אין לו שם של מעשה מצוה, שסובר אותו מ"ד כדבר פשוט שכשהתורה ציותה לעשות מעשה מסוים, אין רצונה שייעשה המעשה גרידא, אלא רצונה שיעשה את רצון ה' [וכעין משארז"ל: לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות], ומשכך הבנתי שאם אני עושה מצוה ע"י שליחות, צריך אני לכוון לקיים את המצוה, כיון שבלי הכוונה אין לזה שם מצוה (כשם שאם עשיתי בעצמי את המצוה ולא כיוונתי בה, שאין לזה שם מצוה וכנ"ל), ובעקבות כך הבנתי בפשטות שבשעה שממנה את השליח צריך לכוון שעושה כן בגלל שרוצה לקיים המצוה. אבל אם כשממנה את השליח אינו מכוון לשם מצוה, ורק השליח מכוון כשעושה את המצוה, בפשטות אין בזה כל תועלת, כיון שמי שקיים את המצוה (לא מי שעשה בפועל), לא חשב שעושה כן בשביל מצוה. [ואע"פ שידעתי שאפש"ל ששלוחו של אדם כמותו והשליח עומד במקום המשלח וכו', אבל זה נראה לי כמו טענה שמתאימה לבית משפט, ולא טענה שמתאימה לענייננו כשמתבוננים בנשמת הדברים.]

אני לא מבין את דבריך. מהשיקולים שאתה אומר לפי הבנתי יוצא מסקנה הפוכה לגבי שאלתך. בהקדם הסבר על פי מה שכתב החיי"א. והוא שעניין מצוות צריכות כוונה יכול להיות רק במקום שהדבר יכול להתפרש אחרת אבל אם אין הסבר אחר למה שהוא עושה הרי התכוון. כלומר אם אדם יושב ומברך ברכת המזון אין כאן שאלה אם מצוות צריכות כוונה כי למה בירך (אני לא מדבר על מי שלבו בל עמו). אבל בק"ש יתכן שהוא עוסק בתורה. כך שמי שמינה שליח לעשות עבורו מצווה אין צד לומר גם להבנתך שיש בעיה של מצוות צריכות כונה כי עצם המינוי הוא הכוונה אבל השאלה היא הפוכה האם די בזה שכיוון הוא ולא כיוון השליח ולזה אין סיבה על פי דבריך.

אבל אפשר לשאול על מקרה אחר מי שמינה את חבירו לעשות את כל ענייני ביתו וביניהם יש הפרשת תרומה. ושם אתה שואל איך אדם קיים מצווה שלא רצה לעשותה ולא ידע שתיעשה. ועל זה אני שאלתי אותך מה הפתרון שלך?
ואם תאמר שיגיד בזמן מינוי השליחות כל המצוות שתעשה הריני מכוון להם האם זה יועיל באדם עצמו שיאמר כל מצווה שאעשה כל השנה הריני מכוון שתהיה לשם מצוה וכולי כמ"ש למעלה.

[שאלת תם]

להרב אוצה"ח:
א. גם לצד שאתה מעלה שאם ממנה את השליח לעשות מצוה, ממילא יש כאן כוונה, אבל עדיין יש לחקור אולי בעינן כוונת השליח ולא המשלח (או כוונת שניהם).
בנוסף לכך יש לפקפק על עצם הנחתך, כיון שברור שיש אופנים שממנה שליח למעשה שיכול להתפרש שאין כוונתו למצוה, וכגון שאומר למוהל למול את בנו, שיתכן שרוצה למול את בנו מטעמי בריאות, או באופן שיש צרעת בערלה שכוונתו להסיר הצרעת (עיין בשבת קלג א וברש"י שם, והאמת שמהסוגיא שם נכנסתי לנושא זה).
ב. לגבי השאלה במקרה שהעלית, לא הבנתי את טענתך כלפי, אה"נ שאם נאמר שהמשלח צריך לכוין, לא יועיל מינוי כללי, אלא יצטרך למנותו במפורש לעשיית מצוה.

להרב בתבונה:
הדבר היחיד שהבנתי מדבריך זה את מה שהבאת בשם הזרע אברהם שבכל מצוה שמועיל בה שליחות - א"צ כוונה, וממילא השאלה שלי בכלל לא מתחילה, שאר הדברים שכתבת לא ברורים לי מה הקשר בינם לשאלתי, אולי תוכל בבקשה לרדת אל העם ולהסביר את הדברים באופן פשוט וברור כדי שגם טמבל כמוני יוכל להבין. תודה רבה!

[בתבונה]

להרב שאלת תם ציינתי למראה מקומות שנראים לי נוגעים בעניין זה
1. הזרע אברהם סימן סב
מצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח ולא הטילה התורה עליו לעשותה בעצמו בזה לא בעינן כוונה

2.שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כב

אולם ראיתי להגאון ר"א פוסק בס' כורת הברית, נחל כרית (סי' רסא אות ד), שכ', מעשה היה בגדול הנימול שרצו הרופאים להשקותו משקה השינה שלא ירגיש בצער המילה, ולא רצה משום לפום צערא אגרא, מצד חסידות, ואני אמרתי שגם מצד הדין יש קפידא למול דוקא כשהוא ער, דקי"ל מצות צריכות כוונה. ע"כ. ולפמש"כ לעיל אין זה מוכרח כלל, שי"ל שכוונת המוהל לשם מצוה מועילה בזה גם לגבי הנימול, ובפרט שהוא שלוחו. וכמ"ש המהר"ח אור זרוע. וכן מתבאר עוד בחי' הרשב"א (חולין יב) וז"ל: ורבינו ז"ל אומר שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הויא עמידה על גביו כוונת העושה ומהני מדין שליחות, משא"כ דבר שא"א לעשותו ע"י שליח לא מהני בזה עמידת בן דעת וכו'. ע"ש

(והערתי שאולי היה מקום לחלק בין מצוות צריכות כוונה לכוונת לשמה כמו בכוונת קניין)
3. שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן צח

ועיין רשב"א חולין י"ב [בד"ה מאן תנא] בשם מורו [הרבינו יונה] דענין גדול עומד על גבו הוי מדין שליחות דכוונת העע"ג הוי כאילו כיוון העושה עיין שם, והובא בב"י או"ח סי' ת"ס מתשו' הרשב"א ח"א סי' תקצ"ג יעו"ש, ומשמע מדבריו דשייך שליחות על מחשבה. אולם עיין בחתם סופר בחולין שם [בד"ה ואמנם] דגבי קדשים לא מהני זה מחשב וזה עובד ולכן לא מהני עע"ג עיין שם, וא"כ גבי קדשים לא שייך שליחות על המחשבה.
אמנם גוף דברי הרבינו יונה לא זכיתי להבין דאיך שייך בכאן שליחות הא חרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו, וגם דהרי לא מצי עביד, ומצאתי שכבר עמד בזה בתפארת יעקב [בד"ה ודע דלכאורה] עיין שם שנדחק ליישב. ולכן נ"ל שלא נתכוין הר"ר יונה לומר דיש כאן משום שליחות, אלא דמטעם שליחות אתינן עלה, היינו דכמו שהקילה תורה דמהני ע"י שליח ה"נ מקילינן בקטן וגדול עומד ע"ג ומכוין ודו"ק היטב.
ובכך אמרתי לישב קושיית התורי"ד דלמה לא יהנה שליחות על כל מצוות שבתורה וכגון הנחת תפילין, ונתחבטו בזה האחרונים עיין קצוה"ח סי' קפ"ב ושו"ת חתם סופר או"ח סי' ר"א ועוד [וע"ע לעיל סימן מ"ג]. ולהנ"ל י"ל בפשטות דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, והכוונה חלק מהמצוה, ועל זה הרי לא שייך שליחות וממילא לא מהני שליחות בכולה מילתא, אלא דחידוש הוא שחידשה תורה גבי שחיטת קדשים דאף דחסורי מחסרא כוונה מ"מ יכול לעשות ע"י שליח והוי כמותו ודו"ק היטב.