טעמים אישיים

[אפרקסתא דעניא]

כבעל קריאה ותיק רגיל אני להטעים את הפסוקים לפי משמעותם. דוגמאות: הפסוק בוארא - "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", מסתיים בטפחא סוף פסוק. באופן הזה אין נשמעת כאן תמיהה. לפיכך נהגתי תמיד להטעים את הסוף פסוק בכעין הנגנה של תמיהה, "ולא יסקלונו?!".

כך נהגתי גם בפסוקים רבים אחרים. גדול עווני מנשוא? וחדלת מעזוב לו?! ה' אלקי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל ואתה תירשנו?!
ועוד.

לפני זמן מה ניגש אלי תלמיד חכם ויר"ש גדול, וטען כנגדי שאין לעשות כן. נימוקיו: אסור להמציא טעמים משלנו. אסור לערב את ההבנה הפרטית בטעמי המקרא. אסור לשנות ממנהג כולם. זה יוהרא. אסור לבחור פשט אחד בין מספר מפרשים (לדוג' ב"גדול עווני מנשוא"), ועוד טענות שונות.

אשמח לשמוע דעת הציבור דפה.

[סעדיה]

ישורון כרך כ"ה עמ' תקצ"א-תקצ"ד

[אפרקסתא דעניא]

יישר כח. עולה משם שהגרש"ז שלל את אופן הקריאה הזה. הטעמים שהעלה הגדצ"ה קצת צ"ע.

אשמח אם יוסיף מי שיש לו מה להוסיף את מה שיש לו להוסיף...

[איש גלילי]

רק אציין שהגר"מ גנוט שליט"א נוהג כמנהגך, להוסיף בקריאה סימני שאלה וכו', ובעיני זה תמיד היה נראה מוזר ותמוה.

[מעט דבש]

נדמה לי שצריך לשאול שאלה קודמת:
מי אמר שבלה"ק יש מושג כזה של 'ניגון שאלה' כמו שמקובל כיום? אולי אין דבר כזה בכלל?

[לייבעדיג יענקל]

שמעתי פעם תיאור מעניין אודות ההטעמה האישית המיוחדת שבה היה קורא הגה"צ ר' שמחהל'ה מונד (היה ת"ח עצום וצדיק) את הפסוק 'יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו'. אולי יש כאן תל אביבים ששמעו אותו בעצמם ויוכלו להוסיף.

[כדכד]

כל עוד אתה משלב את מנגינתך האישית בטעמים המקובלים אין בזה שום איסור ואדרבה מועל לגרום לצבור להקשיב לקריאה. כל האיסורים שאסר עליך אותו תלמיד חכם איני יודע מהיכן לקחם ויותר משאסור להמציא מנגינות חדשות אסור להמציא איסורים חדשים

[הסרפד]

שמעתי פעם תיאור מעניין אודות ההטעמה האישית המיוחדת שבה היה קורא הגה"צ ר' שמחהל'ה מונד (היה ת"ח עצום וצדיק) את הפסוק 'יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו'. אולי יש כאן תל אביבים ששמעו אותו בעצמם ויוכלו להוסיף.

הנ"ל היה מפורסם ב'הטעמה האישית' שהיתה לו בקריאת המגילה, כפי ששמעתי מכמה יוצאי תל אביב.

[תוכן]

דומה שהאפודי כותב בהקדמתו מענין זה ומשמע ממנו כמו שאתה נוהג.

[עתניאל בן קנז]

שמעתי פעם תיאור מעניין אודות ההטעמה האישית המיוחדת שבה היה קורא הגה"צ ר' שמחהל'ה מונד (היה ת"ח עצום וצדיק) את הפסוק 'יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו'. אולי יש כאן תל אביבים ששמעו אותו בעצמם ויוכלו להוסיף.

אכן היה ת"ח וצדיק, אבל בהחלט לא הייתי ממליץ ללמוד ממנו כיצד לקרא בתורה. הוא היה קורא בהברה גליציאנית עם כל הטעויות הדקדוקיות שנהגו שם, ועוד הוסיף עליהם כהנה וכהנה... והחפשיות שהרשה לעצמו להטעים במנגינת הפסוקים לפי כוונתו בשעת הקריאה, לא נראת כדרך מקובלת.


ואציין בבדיחותא, עובדא שאירעה בבית הכנסת בתל-אביב, בו הוא קרא את מגילת אסתר, והיה מבטה 'אסתר' במבטא הגליציאני, שנשמע כמו 'עס-די-אייער' (תאכל את הביצים - באידיש). פעם פקעה סבלנותו של אחד השומעים, וקרא לו באמצע קריאת המגילה "עס דו די אייער" (תאכל אתה את הביצים) ...

[לבי במערב]

נכב"ב מקדם.

[עזריאל ברגר]

נכב"ב מקדם.

זהו נושא קרוב - מדוע אין "סימן שאלה" בטעמי המקרא.

[לבי במערב]

בפתח־דבר ל'תיקון קוראים - סימנים', כתב הרש"מ ריאחי שליט"א:

[מיני ומינך]

ידוע המעשה עם הבעל קורא שהסביר להגנתו על הטענות מהשומעים על הטעמים המחודשים שלו, שהוא "רוקח" וע"כ יש לו אייגענע טראפען.

[עושה חדשות]

האם מי שקרא פסוק בלשון תמיהה, (כשהפירוש האמיתי הוא בניחותא, כרגיל), זה מעכב?
הרד"צ הילמן נוקט (ב'ישורון' שם) כך כדבר פשוט, אבל לא הביא מקור לזה.