מה נ"מ מהחקירה, האם כל אחד מהשותפים הוא בעלים - על כל הנכס - או רק על חלקו?

[אחד התלמידים]

אבקש מאד מכל מי שמציע נ"מ, שלא יסתפק בלומר דנ"מ למקרה פלוני, אלא גם יפרט מי סובר מה (אחרת, זה יהיה פחות מחצי עבודה). זאת אומרת, אני מחפש תשובה בסגנון: "נפקא מינה למקרה פלוני, דמאן דאמר דכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל הנכס, סבירא ליה, דהדין במקרה הנ"ל הוא כך וכך. ומיהו מאן דאמר דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהנכס, פליג וסבירא ליה, דהדין במקרה הנ"ל הוא כך וכך".

[מאיר סובל]

יש המון נ"מ.
החל ממודרי הנאה, והמשך בשותף שהשתמש זמן ממושך לבדו בלי חלוקה, אם לשכנגדו יש זכות לאותו זמן שימוש לבד, וכן עוד רבים.

[אחד התלמידים]

אולי תפרט?
בוא נתחיל עם מודרי הנאה: אני משער שאתה מסכים, שמי שסובר שכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל הנכס, סובר שאף אחד מהשותפים אינו יכול להדיר את אף אחד משאר השותפים. אבל הרי...גם מי שסובר שכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהנכס, סובר שאף אחד מהשותפים אינו יכול להדיר את אף אחד משאר השותפים, כדמוכח להדיא מרמב"ם נדרים פ"ז הלכות ד,ו...

אפשר להמשיך הלאה גם בשאר הדוגמאות שהבאת, ולכן הייתי מצפה שתפרט יותר אל מה כוונתך.

[מאיר סובל]

אני משער שאתה יודע את הדברים מהמקורות ולא מתלמדן באוויר. רק מחפש מראי מקומות או דוגמאות שכבר דנו בהם הפוסקים וכדו'.
דהרי צדדי חקירה זו אינן תורות של ראשי ישיבות, אלא גמ' וראשונים.

[אחד התלמידים]

לא.
אני באמת מחפש נ"מ אחת לפחות, שתהיה נכונה, וטרם מצאתי. לכן שאלתי, והבאת שתי דוגמאות. לא הבנתי למה לדעתך הנ"מ הראשונה שהבאת היא נכונה, לאור תמיהתי הקודמת. לגבי הנ"מ השנייה שהבאת, אולי תפרט יותר: מי סובר מה?

[אתה חונן]

עיין גיטין מז: רש"י ותוס' שם ועיין ריש פרק השותפין בנדרים בר"ן שם

[אחד התלמידים]

לגבי רש"י ותוס', האם אתה מתכוון שהם חולקים בשאלה האם השותף בעלים על כל הנכס? מי סובר מה?

[מאיר סובל]

עוד בנוגע לשאלתך שבכותרת:

שותף בשדה א' האם הוא דוחה לקוח בשדה ב' הסמוכה מדין בר מצרא?

שותף מתוך כמה וכמה שותפים שמוכר את חלקו לקונה בשדה, האם אחד השותפים מוציא מיד הקונה מדין בר מצרא?

ועוד: עיין בקצות החושן סימן קע"א ס"ק א'.

[אתה חונן]

לגבי רש"י ותוס', האם אתה מתכוון שהם חולקים בשאלה האם השותף בעלים על כל הנכס? מי סובר מה?

בפשטות כוונת רש"י שלכל אחד יש וכו' שכ"א בעלים בהכל (כיון שקשה לומר דבכל חתיכה יש חצי חצי דהא אם נחלקם נמי וכו' )
ובתוס' ודאי מוכח שכל אחד יש לו רק חלק והוי ספק מה חלקו
אך בר"ן בנדרים מוכח דאין מ"ד דס"ל דבחצר דיש בה דין חלוקה הוי בעלות בהכל
ורק בחצר דאין בה דין חלוקה שיטת הרמב"ן דלפי ראב"י הוי כ"א בעלים בהכל
אך הר"ן שם פליג וס"ל בשיטת ראב"י דבאין בה דין חלוקה הוי ברירה לכ"א שבשעה שמשתמש הוי שלו והוי כאחריך לעצמי
ומוכח דביאור פלוגתת רש"י ותוס' אחרת היא והדברים ארוכים ואכמ"ל
ומה שכתב הרב מ"ס דנ"מ לבר מצרא בפשטות אינו נכון כיון דבכל אופן יש "ועשית הישר"

[מאיר סובל]

כב' הרב אתה חונן, לפום חורפך נעלם ממך לשעה דברי הרא"ש בבבא מציעא פרק תשיעי דף קח עמוד א סימן כא, ודבריו שם דף קח עמוד ב בסימן ל. כי לא מליבי ואין כאן מקום לדחות מסברא.

[אתה חונן]

כב' הרב אתה חונן, לפום חורפך נעלם ממך לשעה דברי הרא"ש בבבא מציעא פרק תשיעי דף קח עמוד א סימן כא, ודבריו שם דף קח עמוד ב בסימן ל. כי לא מליבי ואין כאן מקום לדחות מסברא.

אכן לא דקתי בדבריך והיה נראה לי שכתבת בשני שותפים שמכר אחד חלקו
ולגבי הרא"ש שהעלת לכאורה קשה דהרי אין מ"ד שס"ל דביש בה דין חלוקה הוי בעלות בהכל

ולבאר זה צ"ל דיש שני נושאים:
בהקמה שגדר הבעלות משתנה במקום שאפשר לתבוע חלוקה כיון שא"א לומר שבעלותו הוא המצב המשותף כיון דהשני יכול לתבוע לחלוק אלא גדר הבעלות הוא עצם האפשרות תביעה לקבל חלקו

הא. הגדר בבעלות המשותפת באין בה דין חלוקה האם מיקרי שכ"א משתמש בשל השני (וזה ודאי דביש לה דין חלוקה כיון דכ"א יכול לתבוע את שותפו לחלוק א"כ ודאי מיקרי משתמש בשל חבירו ובעינן לשיעבוד)

הב. ביש בה דין חלוקה איך דנים היום את השותפות המסופקת האם כיון שכ"א יש לו זכות לתבוע בכל מקום את חלקו א"כ מיקרי שיש לו את בעלותו בהכל (כלומר אע"פ דלא יקבל אך א"א לומר שיש מקום שאין לו סיבה לקבל) או דילמא כיון שסו"ס אינו יכול לקבל הכל מיקרי ספק גם במקום הבעלות ובזה פליגי רש"י ותוס' בגיטין וזהו הפלוגתא המובאת שם ברא"ש

והטעם דמצב השימוש בשותפות אינו סיבה לבר מצרא הוא כיון שכל אחד מהם יכול לתבוע חלקו א"כ אין לו זכות ודאית במקום המצרנות
(ואולי יש להוסיף בסברת השיטה שיכול לתבוע מצרנות דכיון דאם יקנה החלק הסמוך יוכל לתבוע החלק בשותפות על המיצר ויל"ע)

[אחד התלמידים]

לגבי רש"י ותוס', האם אתה מתכוון שהם חולקים בשאלה האם השותף בעלים על כל הנכס? מי סובר מה?

בפשטות כוונת רש"י שלכל אחד יש וכו' שכ"א בעלים בהכל (כיון שקשה לומר דבכל חתיכה יש חצי חצי דהא אם נחלקם נמי וכו' )"

הילך לשון רש"י: "אין לך כל חיטה וחיטה שאין חציה טבל [של שותף אחד] וחציה חולין [של השותף השני]".

מלשון זו משמע להדיא, שסובר שחצי מהחיטה שייך לשותף זה, וחצי אחר של החיטה שייך לשותף השני. ולכאורה זה להפך ממה שאתה רוצה לפרש בדבריו, דאדרבא אילו התכוון כדבריך, אז למה לו לנקוט בלשון מפותלת שכזו, היה יכול לנקוט בפשטות "אין לך כל חיטה וחיטה שכל כולה שייכת לכל אחד משני השותפים".

ומה שתמהת: "שקשה לומר דבכל חתיכה יש חצי חצי דהא אם נחלקם נמי וכו'", אינני מבין את התמיהה: חדא, הא רש"י לא אמר "אין לך כל חתיכה וחתיכה", אלא "אין לך כל חיטה וחיטה", ואם כן מה הבעייה לפרש בכוונת רש"י (כפי שלכאו' משתמע מפשטות לשונו), שבכל חיטה יש חצי ששיך רק לשותף אחד ועוד חצי ששייך רק לשותף שני. ותו, אפילו אם תמצי לומר דמה שכתב רש"י "אין לך כל חיטה וחיטה" ר"ל "אין לך כל חתיכה וחתיכה", עדין אין בעייה לפרש שבכל חתיכה שתיקח תמצא חמישים אחוזים ששייכים רק לשותף זה ועוד חמישים אחוזים ששייכים רק לשותף השני: וכגון שאם תיקח חצי אחד, ותחלקהו לשניים, ובשלב הבא שוב תחלק לשניים, ובשלב הבא שוב תחלק לשניים, וחוזר חלילה, אז תמיד תמיד, בכל שלב כזה, חמישים אחוזים ממה שישאר לך באותו שלב ישתייכו רק לשותף אחד, וחמישים אחוזים ישתייכו רק לשותף השני. ואין בזה שום דבר "קשה" (כלשונך). כך נלע"ד.

גם לא ברור לי איך כל זה עונה על שאלתי, שהרי אני מחפש נ"מ, ותמוה בעיני איך ממחלוקת זו שבין רש"י לתוס' נוכל למצוא נ"מ.

[אחד התלמידים]

שותף בשדה א' האם הוא דוחה לקוח בשדה ב' הסמוכה מדין בר מצרא?

אולי תפרט מי סובר מה.

שותף מתוך כמה וכמה שותפים שמוכר את חלקו לקונה בשדה, האם אחד השותפים מוציא מיד הקונה מדין בר מצרא?

מה פירוש "מוכר את חלקו"? הרי ברגע שאתה מניח שהוא מוכר את "חלקו", אז מניה וביה אתה בא לשלול את דעת מי שסובר שכל השדה שייכת לכל אחד מהשותפים, שהרי מי שסובר כך לא סובר שיש "חלק" שרק אותו אפשר למכור אלא כל אחד מהשותפים יכול למכור את כל השדה בשלמותה. לשון אחר: מי שסובר שכל אחד מהשותפים הוא בעלים של כל השדה, סובר שכל אחד מהשותפים אינו מוכר את "חלקו" אלא את "שותפותו", וממילא אם למשל ראובן ומשה היו שותפים, וראובן מוכר את שותפותו לשמעון, אז אחרי המכירה השותפים הם שמעון ומשה, באופן שאם לפני המכירה השדה הייתה שייכת כולה לראובן וגם הייתה שייכת כולה למשה, אז כעת אחרי המכירה השדה שייכת כולה לשמעון וגם שייכת כולה למשה. מאידך, מי שסובר שכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהשדה, סובר שאם לפני המכירה הייתה מחצית השדה שייכת לראובן ומחצית שנייה הייתה שייכת למשה, אז אחרי המכירה מחצית השדה שייכת לשמעון ומחצית שנייה שייכת למשה. אבל איך זה נוגע לדין בר מצרא?

אני חוזר א"כ על בקשתי הקודמת: אולי תפרט מי סובר מה.

[היא שיחתי]

לזכרוני הרייד הידוע בזה הוא לתלות את פלוגתת הרמב"ן והר"ן [שצויין כאן] בריש השותפין בנידו"ז

[אחד התלמידים]

לזכרוני הרייד הידוע בזה הוא לתלות את פלוגתת הרמב"ן והר"ן [שצויין כאן] בריש השותפין בנידו"ז

אני חוזר ומבהיר, שטרם מצאתי נ"מ ברורה, ולכן מי שחושב שמצא נ"מ, מתבקש לציין מי סובר מה. זאת אומרת, אני מחפש תשובה בסגנון: "נפקא מינה למקרה פלוני, דמאן דאמר דכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל הנכס, סבירא ליה, דהדין במקרה הנ"ל הוא כך וכך. ומיהו מאן דאמר דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהנכס, פליג וסבירא ליה, דהדין במקרה הנ"ל הוא כך וכך".

כי זה קל לומר ש"הדין של מקרה פלוני תלוי בחקירה פלונית", אבל כשמגיעים לשאלה העיקרית "מי סובר מה", אז עלול להתברר לנו שהכול כבר נהיה הרבה יותר מסובך, וזה לעיתים גם הרגע שבו הכול מתחיל לקרוס.

[כלומר]

דברי הרא"ש בבבא מציעא פרק תשיעי דף קח עמוד א סימן כא, ודבריו שם דף קח עמוד ב בסימן ל.

הנה הרב מאיר סובל שלח אותך למקורות מדויקים בראשונים
מה לא די לך בזה??

[אתה חונן]

א. לא הבאתי נ"מ אלא את השיטות וביארתי שהשיטה היחידה שהוא בעלים בהכל הוא לפי הרמב"ן בשיטת ראב"י בחצר שאין בה כדי חלוקה
אך בחצר שיש בה כדי חלוקה כו"ע מודו שלכ"א יש חצי

והבאתי את רש"י ותוס' והרב מ"ס הביא את הרא"ש הנ"ל וביארתי ששניהם הם נידון אחר וכנ"ל

ב. מה שטענת על רש"י אמת שיש כאלה שיבינו כך אך לדעתי אין לו מקום
כיון שלא שייך לומר שמעשה החתיכה ישנה את גדרי הבעלות וא"כ אינך יודע לפני כן איפה יחתכו (אלא אי תימא שהבעלות היא כעין לוח שחמט של בעלויות לפי חלקים שאינם מתחלקים ונראה לי שהוא זר)
אלא מה תאמר שבכל חלק שלא ניתן לחלקו יש לו חצי חצי זה נקרא שהוא בעלים בהכל (ומה שרש"י כתב חצי אינו ראיה ואפילו לא בית מיחוש
כיון שחצי אינו חייב להיות דווקא במקום)

[אחד התלמידים]

כיון שלא שייך לומר שמעשה החתיכה ישנה את גדרי הבעלות וא"כ אינך יודע לפני כן איפה יחתכו.

לא צריך לדעת "לפני כן" איפה יחתכו, כי בכל מקום שבו יחתכו (ולא משנה באיזה מקום), ימצאו שחמישים אחוזים שייכים רק לשותף אחד וחמישים אחוזים שייכים רק לשותף השני. וכבר מצינו דבר כזה גם בטבע, שיש אבן שחציה - המפוזר בכולה - הוא שחור, וחציה השני - המפוזר גם בכולה - הוא לבן. ובכל מקום באבן שבו אתה תשבור אותה, תמצא כך, שמחצית מהשבר - המפוזרת בכולו - היא שחורה, ומחציתו השנייה - המפוזרת גם היא בכולו - היא לבנה. וכך גם בכל שבר של שבר, ובכל שבר של שבר של שבר, וחוזר חלילה. והמוחש לא יוכחש, כי כאמור זה קיים גם בטבע.

אלא אי תימא שהבעלות היא כעין לוח שחמט של בעלויות לפי חלקים שאינם מתחלקים ונראה לי שהוא זר.

למה "חלקים שאינם מתחלקים"? כל חלק יכול תמיד להתחלק לחלקים יותר קטנים, ועוד יותר קטנים, ועוד יותר קטנים, וחוזר חלילה.

אלא מה תאמר שבכל חלק שלא ניתן לחלקו יש לו חצי חצי.

למה "חלק שלא ניתן לחלקו"? כל חלק יכול להתחלק לחלקים קטנים יותר, ואף פעם לא תגיע ל"חלק שלא ניתן לחלקו".

זה נקרא שהוא בעלים בהכל.

למה בעלים על הכל? רק חמישים אחוזים מכל חלק (שאגב מפוזרים בכל החלק) שייכים לשותף פלוני.

ומה שרש"י כתב חצי אינו ראיה ואפילו לא בית מיחוש.

ברגע שרש"י כותב להדיא "חצי", אז אין שם אפשרות לפרש שכוונתו לשלם, כי חצי זה לא שלם.

כיון שחצי אינו חייב להיות דווקא במקום.

מי אמר שהחצי חייב להיות באותו מקום? החצי מפוזר בכל השלם, אבל עדין הוא רק חצי.

[אחד התלמידים]

דברי הרא"ש בבבא מציעא פרק תשיעי דף קח עמוד א סימן כא, ודבריו שם דף קח עמוד ב בסימן ל.

הנה הרב מאיר סובל שלח אותך למקורות מדויקים בראשונים
מה לא די לך בזה??

כמובן שלא די לי בזה. וכבר ביארתי באר היטב בהודעתי הראשונה מהו הדבר היחיד שבו יוכל להיות לי די.

[איש טלז]

ראיתי בכתבי הגרד"ל בעניני שותפין
[מדבריו בפרק לא יחפור בגדר הזיק כותלי הבור]
לכ' יש לדון בדכותה במטלטלין דהיינו במי שיש לו בעלות על חצי מסוים של כלי, או פרי, ולחברו החצי האחר, האם רשאי לחתוך חצי שלו אף שעי"כ מפסיד לחברו שיהא חציו חתוך, או לא.
ועי' ירושלמי פ"ד דמע"ש ה"ב, אילו ב' שהן שותפין בקישות אחת לזה חלק ולזה ט' חלקים שמא הוא אומר טול אתה חלקך ואני חלקי, אלא על ידי זה נמכר ועי"ז נמכר ביוקר ושם קאי על השומא [ויעו"ש לענין פדיון מע"ש וצע"ש].
ועי' בס' חי' רח"ה פ"ב מבכורים שכתב לענין מוכר אילן אחד בשדהו אין לו בקרקע כלום אף לא יניקה ולא מקום האילן בקרקע, ומ"מ חייב בעל השדה ליתן לו מקום האילן ויניקתו, כי היכי דליהוי לי' האילן שמכר לו. ויל"ע בכל הענין שם ובגדר הדין שם בזה.
עכ"ד

[אחד התלמידים]

חשבתי על נ"מ, במקרה - שמובא ברמב"ם - ושלכאו' דינו יתכן רק אליבא דמ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהנכס.

והילך לשון רמב"ם גניבה ג י: "הגונב שור משני שותפין וטבחו או מכרו...וכפר [רק] לאחד...משלם לזה שכפר לו - חמשה חצאי בקר".

ולכאו' דין זה לא יתכן אליבא דמ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל מהנכס, דלכאו' איהו ס"ל דהגונב ישלם לשותף חמישה בקר שלמים, משום שאותו שותף הוא בעלים על שור שלם.

מיהו בתר העיון הדרי בי, והשתא סבירא לי דכל זה אינו מוכרח, לפי שאפשר שבדין ההוא יודה גם מי שסובר שכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל השור: הגע בעצמך, אם ירצה אחד משני השותפים למכור את שותפותו (בין אם לשותפו ובין אם לאחרים), כלום לא יקבל מהקונה - אליבא דכו"ע - מחיר של חצי בקר בלבד? ודוק.

[אחד התלמידים]

כעת חשבתי על כמה נפקא מינות ברורות, כגון:

א. ראובן שלא היו לו שום נכסים, חוץ מפרוטה אחת שבה הוא היה שותף עם לוי, אמר לאשה: "הרי את מקודשת לי בכל נכסיי".

למ"ד שכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל הנכס, הרי זו מקודשת (ותהיה שותפה באותה פרוטה יחד עם לוי).
אבל למ"ד שכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהנכס, אינה מקודשת.

ב. ראובן היה חייב שקל לשמעון, והיה לראובן שקל בשותפות עם לוי.
למ"ד שכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל הנכס, רשאי ראובן לתת לשמעון את שותפותו בשקל ההוא, שהרי בזה מקבל שמעון מראובן שקל שלם (ויהיה שמעון שותף בשקל ההוא יחד עם לוי).
אבל למ"ד שכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהנכס, יוכל שמעון לטעון, שהואיל והוא זכאי לקבל מראובן שקל שלם, לכן אינו מסתפק בזכייה בשותפותו של ראובן בשקל ההוא.

[סגי נהור]

הדבר פשוט, שהאשה אינה מקודשת לכו"ע, ושהחוב לא נפרע לכו"ע...

[אחד התלמידים]

הדבר פשוט, שהאשה אינה מקודשת לכו"ע, ושהחוב לא נפרע לכו"ע...

סתמת ולא פירשת.

[אפשר]

לא עיינתי בכל האשכול, ואולי הזכירו כבר, אבל נפק"מ בגדרו של הר"ן מה שזכור לי כעת הוא פעמיים בפוסקים, נתיבות סי' קעו סק"ב [?] שדן בזה שיש נפק"מ לענין אם חצר השותפין קונה או לא, דאם כ"א משתמש בכולו אז אין החצר קונה לשותף.
ורעק"א הובא ביו"ד בפת"ש סוף סי' רפו, לענין חצר השותפין של ישראל ועכו"ם אם חייב במזוזה או לא. [וקצ"ע על הנתיבות שלא חילק בין יש בו כדי חלוקה או לא כמו שחילק רעק"א].

[אחד התלמידים]

דאם כ"א משתמש בכולו אז אין החצר קונה לשותף.

אמאי לא נימא, דנמי מ"ד דכל אחד משני השותפים הוא בעלים על כל החצר, ס"ל, דהחפץ המוקנה אל תוך חצרם - יוקנה לשניהם בשותפות (שזה אגב גם מה שיסבור מ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהחצר, ותישאר רק המחלוקת האם כל אחד משניהם יהיה בעלים על כל החפץ המוקנה או רק על חלק מהחפץ המוקנה).

לענין חצר השותפין של ישראל ועכו"ם אם חייב במזוזה או לא.

אמאי לא נימא, דבין מ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל החצר - ובין מ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלקה, יסברו אותו דבר לעניין מזוזה.

[הוה אמינא]

דאם כ"א משתמש בכולו אז אין החצר קונה לשותף.

אמאי לא נימא, דנמי מ"ד דכל אחד משני השותפים הוא בעלים על כל החצר, ס"ל, דהחפץ המוקנה אל תוך חצרם - יוקנה לשניהם בשותפות (שזה אגב גם מה שיסבור מ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהחצר, ותישאר רק המחלוקת האם כל אחד משניהם יהיה בעלים על כל החפץ המוקנה או רק על חלק מהחפץ המוקנה).

כמדו' מבואר שם שהמקנה הוא שותף אחד ומקנה למשנהו, ולא כשקונים שניהם מהפקר או מאדם שלישי. וע"כ הדחיה אינה.

[אחד התלמידים]

כמדו' מבואר שם שהמקנה הוא שותף אחד ומקנה למשנהו, ולא כשקונים שניהם מהפקר או מאדם שלישי. וע"כ הדחיה אינה.

אם מדובר בשותף שמקנה למשנהו, אז לא צריך את דברי הפוסקים, כי זו גמרא מפורשת (ב"ב פד ע"ב: "ה"נ מסתברא") דאינו קונה. וזה גם אליבא דמ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהחצר.

[אפשר]

כמדו' מבואר שם שהמקנה הוא שותף אחד ומקנה למשנהו, ולא כשקונים שניהם מהפקר או מאדם שלישי. וע"כ הדחיה אינה.

אם מדובר בשותף שמקנה למשנהו, אז לא צריך את דברי הפוסקים, כי זו גמרא מפורשת (ב"ב פד ע"ב: "ה"נ מסתברא") דאינו קונה. וזה גם אליבא דמ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהחצר.

למה אתה לא מעיין בפנים?

[אחד התלמידים]

כמדו' מבואר שם שהמקנה הוא שותף אחד ומקנה למשנהו, ולא כשקונים שניהם מהפקר או מאדם שלישי. וע"כ הדחיה אינה.

אם מדובר בשותף שמקנה למשנהו, אז לא צריך את דברי הפוסקים, כי זו גמרא מפורשת (ב"ב פד ע"ב: "ה"נ מסתברא") דאינו קונה. וזה גם אליבא דמ"ד דכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהחצר.

למה אתה לא מעיין בפנים?

איפה אני לא מעיין? בפתחי תשובה? ברעק"א? בר"ן?

[אפשר]

איפה אני לא מעיין? בפתחי תשובה? ברעק"א? בר"ן?

נתיבות המשפט לענין הנ"ל.
ולענין שלפני זה רעק"א בתשו'.

[אחד התלמידים]

איפה אני לא מעיין? בפתחי תשובה? ברעק"א? בר"ן?

נתיבות המשפט לענין הנ"ל.
ולענין שלפני זה רעק"א בתשו'.

אבל למה אתה חושב שלא עיינתי? לאמיתו של דבר, כבר מלכתחילה עיינתי בדבריהם, אבל לצערי לא מצאתי בדבריהם מזור לשאלתי, ולצערי הם אינם פוסקים חיים שאיתם אני יכול לנהל שיחה פנים מול פנים על דבריהם, ולכן העדפתי לנהל את השיחה איתך ולא איתם, ולכן אם תציע לי לעיין בדבריהם, אז לא אראה בכך פיתרון לבעייה.

לגופו של עניין: אתה היצעת לי לעיין בדברי הנתיבות ובדברי רעק"א, אבל בדבריהם לא מצאתי שום רמז לכך שדבריהם הינם - רק אליבא דמ"ד דכל אחד משני השותפים הוא בעלים על חלקו/כולו של הנכס (מחק את המיותר) - ולא אליבא דמ"ד איפכא. יתר על כן: גם אילו כתבו להדיא דמילתייהו הוו אליבא דחד לחודיה, אכתי הוה מיבעיא לי אמאי לא נוקי מילתייהו אליבא דכו"ע (ואגב מה ששאל הנתיבות בתחילת דבריו על הקצות, לענ"ד הקצות ישאל את הנתיבות מהכיוון ההפוך, וכפי ששאלתי גם אני בתגובתי הראשונה לך, ע"ש).

[הוה אמינא]

עוד נפק"מ להשאלה התלויה בחקירה הנ"ל, גר שהיה שותף בחצר עם ישראל, ומת הגר ורוצה ישראל אחר לזכות בחצי החצר של הגר שנעשה הפקר, האם יכול או שממילא זוכה השותף בהכל כיון שהיה מכבר בעלים על הכל.
שער משפט סימן ער"ה.

[אחד התלמידים]

יישר כחך, ולענ"ד זו הנ"מ היחידה שהובאה עד עכשיו באשכול ושאינה ניתנת להפרכה (משא"כ שאר הנפקא מינות שהובאו באשכול זה, מצינן למישדי בהו נרגא, כפי שכבר הראיתי לעיל).

בעקבות הנ"מ שהבאת, חשבתי על עוד נ"מ, שהיא למעשה "ההיפוך" של הנ"מ שהבאת:

ראובן רוצה לשתף אחרים בבעלות על נכסיו.
למ"ד שכל אחד מהשותפים הוא בעלים רק על חלק מהנכס, די שראובן מקנה לחברו מחצית בלתי מסויימת מהנכסים, וכך נעשים שניהם שותפים בנכס.
אבל למ"ד שכל אחד מהשותפים הוא בעלים על כל הנכס, לא יוכל ראובן לעשות זאת בהקנאה רגילה בודדת, כי בהקנאה רגילה עובר הנכס מהנותן למקבל מבלי להישאר בבעלותו של הנותן - מה שאין כן הכא שראובן רוצה שבעלותו על הנכס תישאר, ולכן יצטרך ראובן לעשות זאת בשני שלבים: בהתחלה הוא מקנה את הנכס לשליש, ואח"כ השליש מקנה את הנכס בבת אחת (כגון ע"י הגבהת סודר וכדו') לשני השותפים (ראובן וחברו).

[הוה אמינא]

לענ"ד בדוגמא שהבאת אי"צ להקנות לאדם שלישי, לב' צדדי החקירה גם יחד.
ופשוט שצריך רק לשתף אדם שני בחצי ע"י הקנאה שמקנה לו חצי. וממילא הוא שותף בחצי. ואיך החצי מתחלק ביניהם - זה כבר תלוי מהי שותפות, זה כבר תוצאה שבאה ממילא מצד עצם היותם שותפים. התורה מגדירה איך מסתכלים על בעלות של שותף, אם כל אחד הכל או כל אחד חצי.

ולדבריך, כל החקירה וכל הדברים התלויים בה, הינם רק באופן ששנים ירשו ביחד שדה, או שנים שקנו יחד שדה. אבל אם אחד הקנה לשני וע"י זה השתתף עמו - על זה לא נאמרו גדרי שותפות הרגילים.
ומישהו היה צריך לכתוב חילוק זה במפורש.