הנה מקובל לפרש המונח "אמונה" כמו "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" שסומך על מה ששומע בלי שיהיה לו ראיה שכלית על כך, ואילו ידיעה שכלית נקרא "ידיעה". ונתקשיתי בפסוק "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וגו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ותמוה דאיזה אמונה שייך כאן אחרי שראו בחוש את היד הגדולה וכו' וגם לא היה אפשר להסתפק אם זה מעשה כישוף וכדו' שהרי אמרו "זה ק'לי" מלמד שראו את הקב"ה כביכול כדאי' בחז"ל. ועל כן עלה בדעתי שאמונה לאו דוקא שענינו 'אמונה' בלי שכל, אלא ענינו שיתאמת אצל האדם איזה דבר בין ע"י קבלה בלי שכל ובין בשכל או ראיה חושית. ויתיישב בזה מה שהעירו שיש סתירה ברמב"ם דבספר המצוות כתב דמצות אנכי הוא אמונה ובריש יסודי התורה כ' דהמצוה היא ידיעה [והובא כאן שהרב קאפח (?) תי' שזה נגרם מחמת התירגום מערבית לעברית] ולהנ"ל י"ל דמש"כ הרמב"ם אמונה פירושו ידיעה והוה כאילו כתב "שיידע ויתאמת אצלו".
ואחרי כל זה שמעתי שהגה"ק ר' יהושע מבעלזא ז"ל עמד על הקושי שבפסוק וירא ישראל הנ"ל וביאר על פי דרכו שאע"פ שראו בנ"י במו חושם מ"מ בחרו לנקוט האמונה הפשוטה שקיבלו מאבותיהם שהוא עדיף ע"פ ראיה חושית. ונפשי בשאלתי: וכי נאמר שזה 'פשט' בפסוק או שה'פשט' הוא כמו שכתבתי לעיל ודברי הרב מבעלזא ז"ל הם בדרך רמז?