מוסיפין מחול על הקודש בתשעה באב?

[המקפיץ]

ברמב"ם כתב דבין השמשות של ת"ב אסור ולא הזכיר מילה על תוספת וכ"ה גם להלכה במשנה ברורה.
וראה זה פלא שראיתי בפירוש המשנה לרמב"ם סוף מסכת תעניות שכתב:
ודין תעניתו כדין צום יום כיפור וכו' ומוסיפין מחול על הקודש.

האם יש מהפוסקים שנרגשו בזה?

(כמובן הלשון מחול הוא מושאל שכן אין קודש בת"ב)

[ברסלב]

book=50709&f=231&t=.pdf

(222.05 KiB) הורד 512 פעמים

[מחשב מסלול]

לדברי שמואל, תשעה באב - בין השמשות שלו מותר [וכן סובר בשאר תעניות ציבור הנהוגות בארץ ישראל על הגשמים].
ואילו רבא דרש, בין השמשות שלו אסור. וכן אמרו בשם רבי יוחנן [והוא הדין בשאר תעניות ציבור שבא"י].
להלכה בין השמשות בתשעה באב, בין בכניסתו בין ביציאתו - אסור. אבל אין דין 'תוספת' כמו ביום הכיפורים (עפ"י או"ח תקנג, ב. וכן מפורש בתוס' שאין דין 'תוספת' בתשעה באב. ויש שרצו לומר בדעת הרמב"ם בפירוש המשנה [דלא כמו שפסק ביד החזקה] שיש 'תוספת' בת"ב (ע' בשאלה שבשו"ת הרדב"ז ח"ה קד; מנחת חינוך שיג, יט). ואולם כבר דחו שאין זו כוונת הרמב"ם. ע' מגיד משנה; רדב"ז שם).

(יוסף דעת - מבחני חזרה מסכת פסחים פרק ד - מקום שנהגו שאלון קג: דף נד)

תוספת תענית
הראשונים נחלקו לענין תוספת בתשעה באב ובתענית ציבור, דיעויין בתוס' בפסחים (דף נד ב ד"ה לאו דשרי) דסברי שרק ביוה"כ אמרינן דיש דין תוספת מה"ת ואין דין תוספת בתשעה באב, וכן מבואר נמי בשיטת הגאון שהובא ברי"ף (תענית דף ג ב) לענין תענית ציבור וז"ל ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכין אף על פי שפוסק חוזר ואוכל עד שיבוא השמש עכ"ל. והרי"ף הקשה על שיטת הגאון, וז"ל ואנן מסתברא לן דהנ"מ היכא דלא קיבלה עליה לתענית אבל היכא דקיבלה עליה לתענית איתסר ליה למיכל ולמישתי דהא בהדיא אמרינן לענין זמן על הכוס ביוה"כ היכי ליעביד נברך עליה ושתי כיון דאמר זמן קיבלה עלויה ואיתסר ליה למישתי עכ"ל. ומבואר דהרי"ף סובר דחל דין תוספת תענית בתענית ציבור כמו דחל דין תוספת תענית ביוה"כ.
וכתב על זה הרמב"ן (מלחמות השם ג. בדפי הרי"ף) "ואני לא באתי לידי המדה הזו בתענית צבור שאין לו הפסקה מבעוד יום אלא שלא יאכל משתחשך בתעניות הראשונות וסוגיין בפרק מקום שנהגו הכי ובתשעה באב נמי אמרו ובין השמשות שלו אסור הא תוספת עינוי והפסקה עם השמש אין לנו אלא ביוה"כ שכן מוסיפין מחול על הקדש לפיכך יום כפורים שיש לו תוספת יש לו קבלה והפסקה שאר תעניות אין לנו" עכ"ל. ובביאור פלוגתתם נראה דנחלקו ביסוד דין תוספת יוה"כ, דהרי"ף סובר שדין תוספת מחיל רק חלות איסורים בלבד ואינה המשך של עצם היום, ובתוספת שבת חלים איסורי מלאכה בלבד, וכן בתוספת יוה"כ חלין איסורי עינוי ותענית, והוא הדין בתשעה באב ובתענית ציבור דע"י קבלת תוספת תענית חלין איסורי תענית. משא"כ הרמב"ן סובר שדין תוספת שבת ויוה"כ מחיל חלות קדושת היום, וע"כ ס"ל דדין תוספת חל רק היכא שיש קדושת היום, ובתשעה באב ותענית ציבור דליכא קדושת היום לא חלה תוספת תענית. ויתכן דיהא נפק"מ לדינא לענין המחלל שבת בפרהסיא בזמן תוספת שבת האם דינו כמומר לכהת"כ מדין מחלל שבת בפרהסיא, די"ל דלשיטת הרמב"ן שחלה חלות קדושת היום בזמן תוספת שבת, ותוספת שבת הופכת יום חול לשבת גופא, הוי מומר שחילל קדושת שבת עצמה. משא"כ לפי סברת הרי"ף דבתוספת שבת חל רק איסורי מלאכה דשבת בלבד וליכא חלות קדושת היום, דאי אפשר להפוך יום חול לשבת, וזמן תוספת שבת הוי בעצם ערב שבת שנאסר בחלות איסורי מלאכה דשבת, יתכן דאם חילל שבת בפרהסיא בזמן תוספת שבת אף על פי שעבר על איסור מלאכה מ"מ לא נעשה מומר לכהת"כ מכיון דלא חילל קדושת היום דשבת עצמה.
ועיין בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות למס' תענית (פ"ד מ"ו) וז"ל וממה שאתה חייב לדעת כי כל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב וכו' ודין תעניתו כדין תענית צום כפור ר"ל שאסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומוסיפין מחול על הקודש עכ"ל, ומבואר שהרמב"ם סובר כשיטת הרי"ף שחלה חלות תוספת תענית בתשעה באב כביום הכפורים, ולפי מה שנתבאר סובר הרמב"ם שחל דין תוספת להחיל איסורים בלבד ודין תוספת אינה דין דקדושת היום. ועוד משמע מזה דלשיטת הרמב"ם דין תוספת לא נאמר אלא לענין עינוי בלבד וליכא חלות איסור מלאכה ותוספת שבת כלל (וכמש"כ המגיד משנה, פ"א מהל' שביתת עשור ה"ו). ונראה עוד דיש לתלות שאלת הנצי"ב (משיב דבר סי' ע"ג) במחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן, דלפי שיטת הרמב"ם אין מקום כלל לשאלת הנצי"ב הנ"ל (באשה שהדליקה נרות וקיבלה תוספת יום טוב ונודע לה שמת לה מת, האם יכולה לנהוג אבילות קודם שקיעה, או דאינה נוהגת אבילות בזמן תוספת יום טוב והויא כמי ששמע שמת לו מת בתוך הרגל שנוהג אבילות לאחר הרגל), דלשיטתו ליכא דין תוספת שבת ויו"ט כלל ופשיטא שעלתה לה אבילות. ואילו לשיטת הרמב"ן שתוספת שבת ויוה"כ מחיל חלות קדושת היום י"ל דלא עלתה לה אבילות דכבר חלה חלות קדושת היום דיו"ט בזמן תוספת יום טוב והוי כנודע לה שמת בתוך הרגל.

(רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף כז עמוד א)