לכבוד 'עולם התורה' המאירים את עיני ישראל!
אציע בפניכם שאלה עמוקה, אשר הצעתי אותה לכמה ת"ח, אך לא קיבלתי מענה.
ה'חינוך' בשורש מצות 'לא תיקום' (מצוה רמא) כותב: "שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב".
והנה ידוע שעניין הכרת הטוב למי שעשה לו טובה הוא מיסודי התורה, עד שאמרו: "כל הכופר בטובתו של חברו - סופו שכופר בטובתו של מקום, מפרעה שבתחילה נאמר עליו: 'אשר לא ידע את יוסף', ולבסוף אמר: 'לא ידעתי את ה''" (עיין ילקוט שמעוני ריש פרשת שמות).
וכן כתב החינוך בעצמו בשורש מצות 'כיבוד אב ואם' (מצוה לג): "שראוי לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים... וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא".
והשתא קשה טובא, ממה נפשך, אם כלפי הטובה צריך להכיר טובה לשליח שבעטיו נגרמה לי הטובה, אע"פ שהיא באה בוודאי מאת הקב"ה, וחיוב זה נובע מאיזה טעם שיהיה (או מטעם ש'מגלגלין זכות ע"י זכאי' או מטעם שסו"ס נגרמה לי הנאה מחמתו וכדומה), אם כן מדוע לא אמרינן כך גם כלפי הרעה, שיהיה מותר 'להכיר רעה' ולנקום בשליח שעשה רעה זו (או מטעם 'מגלגלין חובה' או מטעם שסו"ס נגרמה לי צרה מחמתו וכדומה); ואם כלפי עשיית הרעה אסור להתחשב בכך שהאדם עשה את הרעה, אלא עלינו להבין ולהרגיש שהכל נובע רק מהקב"ה, אם כן, גם כלפי עשיית הטובה עלינו להרגיש שזה לא האדם אלא רק הקב"ה, וצע"ג.
בברכה מרובה, ח.י. כולל 'מיר' ירושלים
בעלון הנ"ל הוסיפו "מקורות למעוניינים":
רש"י שמות ז, יט: "לפי שהגן היאור" וכו'; מכתב מאליהו ח"א עמ' 301; מעדני שמואל, פרשת שמות, מאמר 'הכרת הטוב יסוד כל התורה'.