שאין אדם מוריש שקר לבניו

[סגי נהור]

הדוגמא הראשונית שזכורה לי מיד (ראיתי ושמעתי עוד, אבל אני צריך לחפש את המקומות).
בתניא לקוטי אמרים פרק כט.

ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה המגביה עצמה על נפשו, אבל ישראל עצמן הם מאמינים כו', וגם הס"א עצמה אין לה ספיקות כלל באמונה, רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו, כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך כמ"ש בזה"ק

כבר ציטטתי מפרק זה בהרחבה לעיל באשכול.
לצערי אין לי כעת הזמן והפניות לחזור שוב לוויכוח ישן זה, שאגב נמשך אחר כך בעוד הזדמנויות ומפוזר בפורום זה בכמה אשכולות. אבל בכל זאת שאלה פשוטה אשאל. לשם מה אנחנו עמלים כל כך הרבה להחדיר את האמונה בה' לילדינו מגיל הינקות ואילך? למה כל ההשקעה החינוכית העצומה הזאת? הרי הם עדיין לא בשלים להבין את ההוכחות והראיות השכליות. למה לא נחכה עד שיתבגרו, ואז נשב אתם לשיחה נעימה על כוס קפה ופשוט נסביר להם יפה...?

[חרסון]

איני יודע אם 'אוהבים' כאן הקפצת אשכולות ישנים. אקווה שלא יאכלו אותי...

הוזכר כאן כמ"פ הרב אורי זוהר נ"י, שחזר בתשובה, לדבריו, מצד הוכחה שכלית בלבד, ועל דרך זה כתב ספרו. אינני בא לדו כאן לגופו של אדם ומה היו מניעיו (אם אני זוכר נכון, גם אצלו מצוות מעשיות קדמו לתהליך ההתעוררות והשכל), אבל צפיתי לאחרונה בקטע וידיאו בו משוחח רא"ז עם בעל תשובה 'טרי' יותר, והוא מסכים שאצל רוב האנשים, בפרט היום, הטיעון השכלי לא קונה.. הדרך היא לחדור אל נשמתם ואל ליבם ולהאירה באור אלקים חיים. יתירה מכך, הוא 'נזכר' פתאום שכאשר הגיע נלהב כולו אל חבריו הישנים, בימי הדמדומים, ההוכחות השכליות לא הצליחו לרגש אותם. 'נניח שאתה צודק', אמרו, 'מה זה אומר לי'. ולא הצליח לפעול אלא על מי שנגע בנפשו האלוקית, והראה לו את נוכחותו של הבורא בחייו הוא.

[אחרון התלמידים]

ב"ה
יסלחו לי חבריי אבל נראה שבכל הדו"ד הגיעו למקום די מינימאלי. ולענ"ד אינו נכון לדון בפורום זה על עיקרי האמונה, ובפרט שאי אפשר לדעת מי הכותב ויתכן במישור העקרוני שהוא איש שאינו שומר תו"מ ומטרתו לא לטובה. ולדעת מי יושב מאחרי המקלדת יכול להיות רק בעל רוה"ק. אם הכותב מתנסח ב"זהירות".
אבל משום שהנושא כן הועלה, הרשו לי לציין כמה נקודות.
א. כאשר כתב הרמב"ן אין אדם מנחיל שקר לבניו, כוונתו פשוטה לשקר שיודע האב שהוא שקר!!! לא שהאב חושב זאת לאמת או מסתפק וכדומה. כלומר הרי התורה בניגוד לדתות אחרות מדברת על האדם עצמו שראה וידע ושמע, ולא שהאמין. (ומה זה הטיעון האבסורדי מ'גרים', האם גר שהצטרף אל עם ה', טוען הוא שראה? או שאבותיו הנחילו לו? אלא שהצטרף אל העם, ובניו נטמעו בעם).
עוד: הרמב"ן אינו כותב שהאב לא משקר את בניו (אוהו יש מקרים כאלו, לא צריך להגיע לדתות אחרות) אלא לא "מנחיל" שקר לבניו, כלומר לא נותן להם מקום להיאחז ולגור בו חיי נפש, כאשר יודע ששקר הוא שלא היה ולא נברא.
כלומר הרמב"ן אומר כך: אין דרכו של אדם לספר לבניו אירועים שחיי הבן תלויים בהם, שהוא עצמו-האב, הי באותן אירועים: ראה, שמע, ידע, לפרטים. בזמן שכל זה המצאה שלא היתה ולא נבראה. כגון: שוייצרי יספר לבניו שהוא עבר מלחמת שחרור מאומה אחרת ולכן צריכים הם להגן על שחרורם ועצמאותם, ואף להקריב את בניהם על כך. בזמן שמלחמה זו לא היתה ולא השתתף בה, וחיים הם כבר דורות רבים בארץ ניטרלית. (אני לא מכיר מציאות של הנחלת-שקר בסגנון שכזה, אם אי מי מהחברים מכיר שיודעני).
אין צריך להגיע לאומה שלמה וכיו"ב שכמובן זה מעלה את הטיעון באלפי מונים. וכל זה כמובן לא שייך כלל להבדיל אא"ה לדתות אחרות. שלא ראה ולא ידע והוא עד.
ב. ר' נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן זכר צדיקים לברכה כתבו ואמור במפורש שהתנגדותם היא לאמונה בדרך חקירה, ומי שטוען לא כך פשוט לא קרא בדבריהם.
ג. אחד הכותבים טען שרו"ר כן סברו מאמונה בדרך חקירה והדבר איננו מדויק כלל, ראשונים רבים כלל לא עסקו באמונה בדרך חקירה. והרשב"א אף כתב שהרמב"ם כתב ספרו רק לאלו הנבוכים שיש גם להם תקוה (אינני מדייק). ומי שמעיין בכלל ספרי הנשר הגדול הרמב"ם ע"ה בהכרח יגיע למסקנה זו.
ד. רוב המוחלט של הידיעות שיש בידינו ואנו בטוחים בזה בוודאות (ללא קשר לענייני הרוח), אינן כלל דרך החקירה בין מהידיעות העכשוויות ובין הידיעות ההיסטוריות, מי שרוצה כל דבר לדעת דרך חקירה ימצא את עצמו מהר מאוד בבית משוגעים, כי אין לו "הוכחה מדעית" שהעיר שהוא נמצא בה זו באמת שם העיר שכולם יודעים, ואין לו הוכחה שהרופא שיניים הוא באמת רופא שיניים ולא רופא עיניים. ובפרט אם רוצה הוא לדעת רק דרך ארכיאולוגית ידיעות ברורות, אפילו בית משוגעים לא יקבלו אותו. כמובן שהטיעון האבסולוטי בזה הוא נדרש לספר שלם, כתבתי רק כותרת.

[דרופתקי דאורייתא]

מתוך נר לשלחן שבת - במדבר, שבועות תשפ"א

סיפר הגאון ר' אברהם צבי טויב: בהיותי בחור, דיברתי עם הגאון רבי דוד פוברסקי אודות הרמב"ם שאומר: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף ... ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואוזננו שמעו ולא אחר ...")הל' יסודי התורה ח' א'(

ואודות הכוזרי הקובע "שאין אבות מנחילים שקר לבניהם!"

שאלתיו, וכי אין שקרים שעוברים מדור לדור, תבל מלא בהם?!

עמד רבי דוד פוברסקי על ההבדל בין שאר אמונות העולם לאמונתנו, שהרי שישים ריבוא מעם ישראל ראו את מעמד הר
סיני, כזה דבר אי אפשר לשקר, אמר רבי דוד: "ניתן לשקר את כל העולם חלק מהזמן, ואת חלק מן העולם כל הזמן, אבל את
כל העולם, כל הזמן אי אפשר לשקר!"

ואז הדהים אותי באומרו: "בני ביתי ומקורבי יודעים שאני לא
מאמין שהאדם הגיע לירח..."

"מה זאת אומרת" תמהתי "הרי כולם ראו את הנחיתה של החללית על הירח, ואת האסטרונאוט הולך על הירח?!" "איפה
ראו?" "בכלי התקשורת" השבתי. "זו המצאה, זו היתה הדמיה... דע לך, האמריקאים לקחו מדבר בקליפורניה, סידרו שהמקום יראה כמו ירח, הניחו שם חללית, וסיפרו שנחתו בירח..."

התקוממתי ונסערתי: "הרי בשביל כזה דבר צריכים לפחות חמש מאות אנשים לעשות זאת. להכשיר את הקרקע, לבנות
את כל התפאורה מסביב. מי בנה את החללית והכין אותה? מי צילם את הנחיתה כאילו? צבא, משטרה, מדענים, כל כך הרבה אנשים ידעו שזה שקר ואף אחד לא הדליף?! זה לא יתכן".

ורבי דוד בשלו: "כן, הזהירו אותם שלא יספרו, איימו עליהם, וגם הבטיחו כסף למי שישמור את הסוד, וכך הסוד הזה נשמר". המשכתי בהתרגשות: "ואף אחד מהם לא סיפר לאשתו?! לילדיו?! לחבריו הטובים?! אלפי אנשים יודעים מזה, והם מסתובבים בינינו וזה לא דולף?! וגם אם נאמר שפחדו לגלות, הרי לפחות אחד מהם היה יכול לספר זאת לפני מותו, כשכבר אין לו מה להפסיד?!

כאן הרים רבי דוד את עיניו, עצר את שטף טענותי ואמר:
"או... עכשיו אמרת את היסוד, עכשיו הבנת שאין אדם מנחיל שקר לבניו!"

[בינה להבין]

עדים אנו על התופעה המר הזו, שאנשים מבני כתות שונות כן מורישים שקר לבניהם, ואיך א"כ תואמים דברי הרמב"ן וביותר כשכל האמונה תלויה על יסוד זה.

ז"ל הרמב"ן דברים פרק ד פסוק ט

זהו שאמר שם (שמות יט ט) וגם בך יאמינו לעולם, כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל. והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם, אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו, וכל מה שספרנו להם

חשבתי שאולי אפשר לפרש דבריו נוטה לדרך הבטחה, דהיינו שאם אכן ננהוג כן, ונספר לבנינו הדברים [וגם לא נעיד להם שקר בשאר דברים, ובכן ידעו שאנחנו ממנחילי האמת], אז נזכה להבטחת ה' 'וגם בך יאמינו לעולם' 'והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם'