רד"צ הופמן בריש הפרשה (כב, א):
יש משום חשיבות מרובה בסיפור העקידה גם לגבי משמעות קרבן הבהמה. כיון שנמנעה הקרבתו של יצחק, ראה אברהם איל — ״ויעלהו לעלה תחת בנו״. פסוק זה מראה לנו בעליל, כי על קרבן הבהמה לסמל את מסירות האדם למען אלהיו. מה שמתואר באופן סמלי, לא נעשה אלא כדי שיהיו גם תוצאות למעשה. מסירותו השלמה של האדם לאלהיו צריכה להיות קיימת תמיד, כאשר ה׳ דורש אותה.
ומשום כך קבעה התורה כבהמות ראויות לקרבן את אלה, הראויות ביותר לסמל את אישיות האדם, ובכל קרבן מן החי מכריז המקריב על נכונות למסור — בעת הצורך — גם עצמו והאהוב עליו ביותר לו ית׳. משמעות זו מתבלטת במיוחד בקרבן העולה, שנשרף כל כולו על גבי מזבח ה׳.
לכן היה קרב כבש לעולה יום יום, מדי בוקר וערב, בשם כל עם ישראל, להביע באופן סמלי את מסירותו של העם לאלהיו.
כבש הוא ישראל בסמל זה, כבש זה שה׳ הוא רועהו, כבש אשר רק ה׳ מגן בעדו, שרק הוא ית׳ שומר עליו מכל פגע.
ובאופן שקריאת שמע שחרית וערבית [ובמיוחד פסוק ראשון, די"א שרק הוא החיוב מדאורייתא] וקרבן התמיד שחרית וערבית, חד הם.
למעשה, דברי הגרדצ"ה הם ביאור במדרשים הנ"ל (תנדבא"ר פ"ו, ויק"ר ב, יא): "בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקדוש ברוך הוא ב' כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית". דבמה שהתקין הקב"ה את האיל להיותו קרב "תחת יצחק" - בזה גופא התקין אז הקב"ה את קרבן כבשי התמיד. ודוק.