קטע מענין מהחזון איש ממשגיח דסלבודקא הגה"צ רבי אברהם פולק זצ"ל, על לשון הרע
באתר דרשומאחר ואיסור לשה"ר הוא חמור כ"כ, וגם הוא איסור מצוי מאוד, חשבתי באלול אחד לקבל ע"ע שבמשך שנה או שנתיים לא להזכיר ולא לדבר כלל על מעשיהם של אנשים אחרים, לא לטוב ולא לרע, ועי"כ להתרחק מלשה"ר על הזולת.
השיב לי החזו"א: זאת לא דרך התורה! התורה אומרת "צדק תדברון", ועל מעשים טובים כן יש לדבר, ואף שעלולים להיכשל בלשון הרע!
לאחר שהורי ע"ה התיישבו בשכון ה' בבני ברק, ואכלתי את סעודות השבת בביתם, ניגשו אליי כמה מן השכנים הצעירים ושאלו האם אוכל ללמוד איתם בשבתות. הסכמתי, וקבענו ללמוד בליל ש"ק את הקדמות הרמב"ם, ובצהרי יום השבת פרק אלו מציאות. השעורים התקיימו בבית הכנסת פא"י בשכונה. לאחר זמן העירו באוזניי שאולי לא כדאי ללמוד איתם, כי הם בגדר של "תלמיד שאינו הגון", מפני שהם משתייכים לאלה שאין דעת זקנים נוחה מהם.
נגשתי אל מרן החזו"א זצ"ל, ושאלתי האם אכן טענה זו נכונה, ולהפסיק ללמדם, והשיב לי: להמשיך את השיעורים. מרן זצ"ל הסביר לי שהם אינם בגדר של תלמידים שאינם הגונים. הכוונה בתלמיד שאינו הגון היא על תקופת ימי חז"ל, שכל אנשי הישוב הלכו מרצונם לשעורים של רבם, וקרה שתלמיד אחד לא רצה לבוא ללמוד, אלא שהלחין החברתי – בשפה שלנו – אילץ אותו להשתתף בשיעור נגד רצונו, זה הוא תלמיד שאינו הגון – אמר החזו"א – הרי אבל הצעירים שלומדים איתך ביקשו מיוזמתם ללמוד, ולכן הם אינם בגדר תלמיד שאינו הגון. מרן יעץ לי לעורר אותם בענייני יראת שמים ואמונה. כאשר אמרתי לו שאנחנו לומדים את הקדמות הרמב"ם, היה מרוצה.
בשנים ההן (תש"י-תש"ך) הגיעו לישיבות הקדושות תלמידים שלא למדו בישיבות-קטנות. הם באו ל'שבוע- ישיבה', ובני ישיבת סלבודקה השתדלו לקרב אותם ולשנות את השקפת עולמם. רבים מהם נכנסו אחר כך לישיבות הקדושות, הצליחו וגם עשו פרי, ובהם יש כיום מרביצי תורה דגולים.
בדרכי השכנוע נאלצו בני הישיבה הק' לדבר בגנותם של מורי-דרכם של התלמידים הללו, ולומר שאין להם השקפה נכונה וכו'. והנה, בימי חודש אלול, כאשר הכל מחפשים ומפשפשים במעשיהם, ועורכים חשבון נפש, עלתה בדעתנו מחשבה שאולי ביזינו את מורי-הדרך שלהם, וחששנו מאוד מכך, שהרי המבזה ת"ח הוא מהעבירות החמורות שאין להם חלק לעוה"ב. אמנם הביזוי היה לתועלת, אבל לא ידענו האם מותר לבזות ת"ח לתועלת, או לא.
יצאנו שני בחורים מהישיבה לביתו של מרן החזו"א והצגנו בפניו את השאלה. מרן הקשיב ושתק. העזנו וחזרנו על השאלה בתוספת נימוקים לכאן ולכאן, והחזו"א המשיך לשתוק. כאשר אזרנו עוז והעזנו לחזור על שאלתנו בפעם השלישית, וניכר היה שדברינו כנים ואין כוונתנו להשמיץ אותם, שאל אותנו החזו"א מי אנחנו, באיזו ישיבה אנחנו לומדים, וכמה זמן אנחנו לומדים בישיבה, ואח"כ פתח ואמר בזו הלשון: החפץ חיים כבר פסק ש'ת"ח הוא מי שיודע ללמוד, ויושב ולומד', וכנראה שכוונתו של החזו"א היתה לדברי החפץ חיים בהלכות לשון הרע, כלל ח' ס"ד, "הראוי להורות ויגע בתורה נקרא ת"ח"; אבל מי שאינו יגע בתורה, המשיך החזו"א, אלא מקבל את משכורתו מה"ועד הלאומי" (מושג שהיה מקביל בזמנו למועצה הדתית) – אינו נקרא ת"ח, הוא בעל מקצוע כמו סנדלר או נגר.
למשמע דבריו של החזו"א, רווח לנו. הַבָנוּ איך צריך להתייחס למורי הדרך אודותם שאלנו, ונחה דעתנו שלא נכשלנו בבזוי ת"ח. אלא שהחזו"א הוסיף, שאמנם אין בדבר משום ביזוי ת"ח, אבל איסור לשה"ר יש על כל יהודי. ואצלכם זה היה לתועלת ולכן זה מותר, ואגיד לכם "איך מותר", הוסיף החזו"א, וסיפר שלפני יסוד אגו"י היה כינום-הכנה של גדולי הרבנים וראשי העסקנים החרדיים. והנה, קם אחד הנואמים והציג את תכניתו, והשני שבא אחריו שלל את דבריו בתוקף. בשלב זה קם הגאון רבי חיים בריסקער ואמר "מְדַבְּרִים לה"ר, אסור לשהות כאן", ויצא. ומאז והלאה, הוסיף החזו"א, לא הגיע רבי חיים בריסקער לשום אסיפה של אגו"י, 'כי מדברים שם לשה"ר'…
והסביר החזו"א מה היתה הלשה"ר האסורה, הרי לכאורה היא היתה לתועלת ציבורית? נכון, אמר, התוכן היה לתועלת, אבל הנואם השני אמר את ביקורתו בנצחנות, בשמחה לאיד, שהראשון אינו צודק, אלא רק הוא, השני. כל זה מוכיח שהדברים נאמרו שלא לשם שמים, ואז נפסל ההיתר של התועלת. כי היתר זה הוא רק כשהתועלת נקיה וטהורה, ולא מתערבת בה שום נגיעה אישית. המקור להלכה זו הם דברי השערי תשובה, ח"ג רי"ט, וכן מובא גם בח"ח כלל י', והחזו"א הוסיף בהירות והמחשה.