ובנוגע לרס"ג והמפרש על הרמב"ם:א.
ראשית, לענ"ד גם כשהם מדברים על "שכר", הכוונה מתוך תפיסה [בריאה וטבעית, פשוטה נכונה ואמיתית] של מציאות ה' וקרבתו וטובו. לא על חשבון כלשהו של רווח והפסד לאדם, מה יקבל תמורת מה שנותן. לא זה הדיון כאן כלל. אלא על תפיסה שה' אמת וטוב ודברו הוא תכלית הטוב ויש לו יחס של טוב עם הנבראים - מול תפיסה שאין לה פשר, שה' מצווה דברים [גם] לרעה אמיתית לנבראים, לצדיקים, ועשיית רצונו היא [עשויה להיות] רע אמיתי.
רעיונות מופשטים שגם אילו יגיע לאדם מהציווי רע אמיתי - הנה עצם קיום הציווי הוא הכל והוא העיקר והוא התכלית, לענ"ד לא עלו על דעתם כלל, כי כל תפיסת המציאות הזו [על ה' ועל היחס שלו עם הנבראים] לא עלתה על דעתם כלל. לא זהו האלקים שהם מאמינים בו, חד וחלק. [אם מסיבת המפורש בתורה ובחז"ל, ואם מסיבת השכל הישר].
וממילא פשוט להם, שאם אין עולם הבא, ששם הוא הטוב באמת, וכל העולם הזה אינו אלא הכנה לשם - א"כ לצוות על מישהו למות או להמית את בנו - הוא ציווי להרע לאדם רע גמור: אובדן והעדר. ולא יתכן שיבוא ציווי כזה מה'.
זו כוונתם כשהם מעמידים "שכר" [וחשבון של מהות השכר] מול ה"מעשה". הכוונה כי מוכרח שהטובה שתצא מהמעשה תהיה גדולה לאין ערוך [לא רק בכמות אלא גם בעצם מהותה] ממה שנחסר בו.
עד שהציווי הזה ייחשב בהחלט לטובת האדם, ולא לרעתו. זו כוונתם לענ"ד, למרות הנראה בהשקפה ראשונה מלשונם העוסקת בחשבון שעורך האדם לעצמו, כביכול.
אמנם שבתי וראיתי שלכאורה קשה ע"ז מלשון הרס"ג שם, שכתב זאת כשתי טענות נפרדות, חשבון האדם - והציווי מצד ה':
תחלתם ענין יצחק, ראית אותו שמסר עצמו לשחיטה ולקרבן לעשות מצות בוראו, ואלו היה אצלו שהגמול איננו כי אם בעולם הזה בלבד, איזה דבר היה מקוה שיהיה גמולו אחרי מותו? גם הבורא עוד לא היה מצוהו בזה, כיון שלא יהיה לו עליו גמול.
אבל יש לבאר הכוונה שבנוסף למה שכך הוא האמת שהקב"ה לא היה מצווהו ציווי כזה שהוא לרעה באמת, גם יצחק לא יתכן שהאמין באלוקים כזה שמצווה כך.
ויל"ע.
ב.
שנית, והוא קומה שניה ע"ג האמור, שמוסיפה בו הרבה תוקף:
הם לא דיברו על אברהם [שהיה שוחט את יצחק ונשאר חי] אלא על המוסרים עצמם למיתה על קידוש השם וקיום מצוותו.
כפי שהובא לשונם לעיל:
ז"ל רס"ג: "תחלתן ענין יצחק עליו השלום מצאנו שמסר עצמו לזביחה ולקרבן כדי להשמע לה', ואלו לא היה לכך לדעתו שכר אלא בעולם הזה, איזה דבר היה מקוה שיגמלהו בו לאחר מותו".
ז"ל המפרש: "ואילולי ידעו הנביאים שיש לנפשם חיים לעוה"ב לא מסרו עצם להריגה על קדושת השם כגון חנניה מישאל ועזריה ועשרה הרוגי מלכות".
ובזה לענ"ד יסוד ההבנה הוא לתפוס מציאות לו יצוייר שאין הישארות הנפש. הרי על זה המדובר כאן.
ולנו אין שום ציור בזה, משתי סיבות: א. התחנכנו בעומק אין קץ על נצחיות הנפש ומציאותה בעולם הבא. ב. אי אפשר לדבר מצוי לשער ולצייר את היעדרו. אי אפשר ליש לצייר אין.
אבל החכמים הקדושים האלה עמדו היטב על העניין. לו יצוייר שאין הישארות הנפש - א"כ במיתה נעשה אין מוחלט, העדר.
ולמות על קידוש השם פירושו להתאיין.
ובזה היה פשוט להם כביעתא בכותחא שלא יתכן שכך יצוה ה' על אדם. לקיים רצונו - ו[בכך]להפסיק להתקיים.
ג.
בכל הנ"ל יבוארו גם דברי הר"ן, ובפרט שהגדיר להדיא פינה זו שהיא הישארות הנפש, וזה העיקר שבא לייסד כאן.
ד.
למעשה, לענ"ד זו כוונת הרמב"ם בכל דבריו בפ"ח מהלכות תשובה, עיי"ש הכל, ואביא ממנו רק חלק:
הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך וזהו הוא העולם הבא שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו. ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה. וזהו כרת הכתובה בתורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת.
הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל באר שחת ואבדון ותפתה ועלוקה וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם.
שמא תקל בעיניך טובה זו ותדמה: שאין שכר המצוות והיות האדם שלם בדרכי האמת – אלא להיות אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערביים הטפשים האוילים השטופים בזמה, אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו - דברי הבאי והבל הם, ואין בהם תועלת. ואינה טובה גדולה אצלנו בעולם הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגויה. וכל הדברים האלו צרכי הגוף הם, ואין הנפש מתאוה להם ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמד על בריו, ובזמן שאין שם גוף – נמצאו כל הדברים האלו בטלים. הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם הבא, אין שום דרך בעולם הזה להשיגה ולידע אותה שאין אנו יודעים בעולם הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאוין אבל אותה הטובה גדולה עד מאד ואין לה ערך בטובות העולם הזה אלא דרך משל אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה אינו כן אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון הוא שאמר דוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'.
החלק הזה פשוט לרמב"ם, שיש עולם הבא, והוא שכר ההולך בדרכי האמת, והוא הקיום והמציאות האמיתית.
אלא שלגבי
עבודת האדם, כתב הרמב"ם שם בפרק י' שאין לאדם לחשוב אפילו על זה, אלא לעשות האמת מפני שהוא אמת, וזהו העובד מאהבה [וכתב שלדרגה זו זוכים יחידים ממש]. עיי"ש כל דבריו הנפלאים, [ולא הבאתי כאן כדי לא להאריך ולסעף מדי].
וכלומר, וזה יסוד גדול: אל תהיו כעבדים המשמשים וכו' לא אומר שאין לדעת מהפרס. ומי שחושב שאין פרס [והפרס הרי לא יתכן שהוא מעדני העוה"ז שאובדים במיתה, כמש"כ הרמב"ם שם] - הוא כופר גמור [האומר שאין שם עולם אלא אחד]. אלא שעכ"ז שלא זו תהיה תכלית העבודה ומטרתה.
זו שיטת הרמב"ם בזה, ויתכן שיש חולקים עליו [אולי הראשונים הנ"ל], לא עיינתי בזה היטב כעת. וכבר
הביאו לעיל מספר העיקרים שהעמיד את הדברים כזה לעומת זה.
אבל גם הרמב"ם מודה, שלומר שאין עולם הבא = אין שכר, אין טובה, ומצוות השם הן [לפעמים] לרעה גמורה ואמיתית לאדם - זה שקר מבואר וכפירה, ולא באלוקים הזה אנו מאמינים בני מאמינים. וכבר כתבתי בזה
לעיל.
וכאמור, באופן זה אני מבין את דברי הראשונים הנ"ל.