נלב"ע ביום י"ג תמוז, ערב שבת קודש לסדר מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל
"הכוכבים יפלו ביום שיפסיקו ללמוד תורה"
הפרופסור למתמטיקה באוניברסיטה מסביר על חשיבות לימוד התורה.
הפרופסור למתמטיקה אליהו ריפס הזוכה שנה אחרי שנה באהבתם ובהערצתם של הסטודנטים המדרגים אותו שוב ושוב בסקרי ההוראה השנתיים בראש רשימת המרצים הטובים באוניברסיטה אומר:
"אני לא רק מאמין, אני פשוט יודע, שאילולי התורה העולם היה נחרב. הכוכבים שאתה רואה שם למעלה", הוא מחווה באצבעו אל שמי הלילה הכהים הניבטים חמורי סבר, כמו מקשיבים לנאמר, "יפלו ביום שיפסיקו ללמוד תורה". "הקב"ה ברא את העולם כך שחייבת להיות אנרגיה רוחנית של תורה שתחזיק אותו, וככל שיותר אנשים לומדים תורה, ככל שיותר אנשים מעמיקים בהבנה ובריכוז בלימוד התורה, יש יותר אנרגיה רוחנית שעולה למעלה ומקיימת את העולם. זו לא אמונה בעלמא, זו ידיעה. ואני אומר את זה כמתמטיקאי שהלוגיקה היא עולמו.
◄ ריגה, לטביה, אפריל 1969.
העוברים והשבים בכיכר הגדולה שמתחת לאנדרטת החירות בעיר שהחלה זה עתה להפשיר מהחורף הארוך והקפוא שעבר עליה, הביטו משתאים בצעיר עטוי השכבות שפסע בצעדים נחושים לעבר מרכזה של הכיכר, כשהוא מחזיק בידיו מה שנראה כשלט עטוף בסחבה.
משהגיע הצעיר לנקודה הבולטת בכיכר, נעצר והביט סביבו. מעט האנשים שהעיפו לעבר מבט שני, יכולים היו לראותו עומד ומביט בשלט במבט מהוסס וחושש. רק לאחר דקה ארוכה אזר הצעיר אומץ, ובתנועה החלטית הסיר את הכיסוי.
למראה הכיתוב שעל השלט, עצרה הכיכר את נשימתה, מרבית האנשים שהחלו להתגודד סביב הצעיר השחרחר נסוגו בבהלה. ההתרסה שבכיתוב המוחה נגד עוולת השלטון הקומוניסטי שדיכא באותם ימים ביד קשה את מה שמכונה לימים בשם ה'אביב של פראג' שפרח בצ'כוסלובקיה, הייתה מעבר לרמת הסיכון שהם היו מוכנים לקחת.
אלא שהצעיר, שידע כחי מעשיו יובילו אותו היישר לעולם הצללים של אסירי הגולאגים ובתי הכלא הסובייטיים, לא סיים. ביד רועדת הוא הוציא מכיסו מצת, וקרב את הלהבה הרועדת מעוצמתה של הרוח הקרה, לבגדיו ספוגי הבנזין.
"חששתי יותר, ומבחינה פיזית היה לי יותר קשה לגלות את כיתוב המחאה שעל השלט, מאשר להוציא את המצת מהכיס ולשרוף את עצמי מתוך כוונה למות", אמר הצעיר, אליהו ריפס, שהפך לימים לפרופסור בכיר למתמטיקה באוניברסיטה העברית.
הלהבה שאפפה את גופו בן ה-23 של אליהו- איליה באותם ימים- החלה להיתמר לגובה, כשהיא נוטלת עימה את הכרתו המתערפלת של היהוד יהמורד. העולם על עוולותיו הפוליטיות ותעלומותיו המתמטיות, נושאים שהיוו את מרכז עולמו של איליה, החל להיטשטש לנגד עיניו.
"הייתי מוכן למות", אומר פרופ' ריפס, "למעשה אפילו העדפתי מוות על פני נפילה בידיים האכזריות של הק.ג.ב., ומהרגע שהחלטתי לפעול ולהרים קול מחאה, ידעתי שאלו הן שתי הברירות שעומדות לפניי".
אלה שאיליה לא מת. הרגעים שלאחר השריפה מטושטשים עד עצם היום הזה בזיכרונו של הפרופסור, ולו עצמו לא ברור איך ניצל: "נדמה לי שקבוצה של אנשים שבדיוק הגיעה למקום רצה אליי וכיבתה את האש", הוא אומר.
הזיכרון הבא, הוא זיכרונם המכאיב של שלושה גברים לבושים אזרחית וחמורי סבר. "שכבתי שם כמה דקות, ואז אני זוכר שלושה אנשים נגשו אליי, הוציאו תעודות שהראו שהם משתייכים למשטרה החשאית, ולקחו אותי איתם לתא המעצר.
◄ מטאור מתמטי
שום דבר בילדותו המוקדמת של איליה הצעיר לא לימד על חייו העתידיים עשירי האירועים ועמוסי ההישגים. הוריו, להם נולד ב-1948, היו יהודים בני הדור הראשון למהפכה הקומוניסטית שסחפה עימה את מדינות גוש המזרחי בכוח האידיאולוגיה או בכוח הזרוע. "זה לא שהמשפחה שלנו הייתה חילונית", מסביר פרופ' ריפס, "פשוט לא היה שום זכר לחיים יהודיים. גדלתי בבית ובסביבה שבה לא ראיתי אפילו לא פעם אחת אדם דתי, לא ראיתי חיי דת, זה היה מחוץ לטווח המחשבה בכלל, מה עוד שבמשפחה שלי גם לא היו אנשים שיכלו להעביר את המסורת, כי מתוך ארבעת הסבים והסבתות, שלושה נהרגו בשואה".
ריגה שנכבשה בשנית על ידי הסובייטים רק ארבע שנים לפני הולדתו של איליה, הייתה בית חדש גם לאביו- איש צבא רוסיה שהפך בהמשך למורה למתמטיקה בטכניקום העירוני- שהתחתן בשנית עם בת למשפחה ותיקה בריגה שבלטביה.
כבר בשנותיו הראשונות בבית הספר, התבלט איליה בכישוריו המתמטיים ובמוחו החריף, כשכישרונותיו ויכולתיו הובילו את מוריו להחליט על הקפצתו לכיתה גבוהה יותר, פעמיים במהלך הלימודים.
בהיותו בן 14, עשה איליה היסטוריה בפעם הראשונה כאשר ניגש למוקדמות האולימפיאדה המתמטית, והיה לתלמיד התיכון הראשון שהעפיל לשלב הגמר הבינלאומי. בכל שלבי התחרות, ניצב איליה בחזית המצטיינים, כשהוא צולח בקלות את השלב העירוני, הארצי, ואת התחרות מול המתמטיקאים מצטיינים מכל רחבי ברית המועצות.
"נכללתי בסגל הנבחרת של ברית המועצות לתחרויות הבינלאומיות", מספר הפרופסור בקול רגוע על הבחירה, שמשמעותה הייתה הכרה בו כאחד משמונת המתמטיקאים הצעירים הטובים, בכל רחבי ברית המועצות, שהייתה באותם שנים מעצמה מתמטית ומדעית של ממש.
בשלב התחרות הבינלאומית של אותה שנה, לא הצליחה ברית המועצות להעפיל לשלבים מתקדמים, אולם שמו של היהודי הצעיר נחקק כבר אז, לצד חבריו לנבחרת, שהפכו גם הם כמוהו למטאורים מבריקים בשמי המתמטיקה העולמית.
בגיל 15 סיים איליה את התיכון, ועבר מיד ללמוד כתלמיד צעיר מתמטיקה באוניברסיטה המקומית. במהלך חמש שנות לימודיו באוניברסיטה, שבסיומן אמור היה לזכות בתואר השווה לתואר שני בישראל, שמר איליה על ממוצע ציונים גבוה שנשק למאה, כשהוא מרשים את מוריו ואת חבריו לספסל הלימודים בהברקותיו יוצאות הדופן, גם במושגי הזמן ההוא.
◄ חורף ב'אביב של פראג'
במהלך השנים, משהלך המתמטיקאי הצעיר ובגר, הלך גם אופיו והתגבש. "יהדות לא הייתה אז בספקטרום שלי בכלל", הוא מסביר. "זו לא הייתה אופציה שחשבתי עליה מהסיבה הפשוטה שלא הייתי מודע לה בכלל, מה שכן הלך והתפתח אצלי, הייתה מודעות פוליטית ודעות נגד השלטון הסובייטי, דעות שלצד עולם המתמטיקה מלא האתגרים, היוו את ציר עולמי".
השנים, שלהי שנות השישים, שנות עיצומה של המלחמה הקרה, שנים שבהן ניסה נשיאה של ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, שנטל את מושכות השלטון ב-1964 לאחוז באגרוף ברזל במדינות הלוווין של הברית הקומוניסטית.
"הלטבים מעולם לא אהבו את השלטון הסובייטי", מספר פרופסור ריפס. "הם זכו בעצמאות מידי הרוסים רק ב- 1920, והצמאות הזו נמשכה למעשה עד 1940, אז נכבשה המדינה על ידי הגרמנים, הסובייטים שבאו בעקבות הגרמנים- לא היו אהודים במדינה".
עבור המוני אזרחי ברית המועצות, ובעיקר עבור בני המדינות שסופחו אליה לאחר מלחמת עולם השנייה, החלה שנת 1968 עם חיוך של הארת פנים ותקווה, תקווה שמקורה באביב המדיני שירד על צ'כוסלובקיה ובירתה פראג.
"הליברליזציה הפוליטית שהתחילה אז בפראג, עוררה תקוות בלב של כולנו", מספר ריפס. "הסיסמאות של הסוציאליזם האנושי שעליהן הכריזה המנהיגות הצ'כוסלובקית, שהביאו בעקבותיהן יותר חופש אישי ושוויון זכויות לאזרחי המדינה- גרמו לכולנו לקוות שזה אפשרי, מבחינתי ומבחינת חבריי. זו הייתה הרגשה של אסירים בכלא חשוך בלי תקווה, שרואים פתאום מול העיניים איך אחד מחבריהם מצליח להימלט מהכלא, אנשים פשוט הסתובבו עם חיוך ברחובות."
אלא שאז, ב-20 באוגוסט 1968, התעשת הדוב הסובייטי הענק, והחל להשיב מלחמה. ברז'נייב, שניסח אז את הדוקטורינה שנקראה על שמו, ולפיה במידה וקיימת סכנה פנימית או חיצונית לסוציאליזם, על הסובייט כולו להתאסף ולהתערב ולדכא אותה, החליט ליישמה.
בראש כוח בן 2000,000 חיילים ו-5000 טנקים מכל הלאומים שנמנו עם ברית ורשה, נכנסו הרוסים לרחובות פראג ודיכאו בכוח הזרוע את ניצני התקווה הפוליטית שהחלו לצמוח. האביב של פראג הפך לחורף קר ומדכא, והחירות המעטות שאליהן לא הספיקו האזרחים להתרגל, הפכו לכבלים כבדים על זכויותיהם.
"לקחתי את זה אישית", ממשיך פרופסור ריפס בתיאורו הצבעוני, שמחזיר אותו ואותנו עימו לימים רחוקים, קודרים ואפלים. "הייתי אז בשנתי החמישית והאחרונה באוניברסיטה, הייתה חסרה לי רק עבודה אחת בכדי להשלים את התואר, וזה השפיע עליי מאד. ולא רק עליי, כל האנשים שסביבי לקחו את זה קשה. אנשים אמנם פחדו לדבר, אבל יכולתי לראות את החברים שלי, את האנשים ברחובות העיר, הולכים מכונסים, חוששים, מביטים בפחד מעבר לכתף ובלי חיוך, אנשים הרגישו שנשללה מהם התקווה לשינוי".
אלא שהסטודנט בן ה-20, על ליבו הרגיש ומוחו המבריק, לקח את התחושות הקשות צעד אחד קדימה. "ההרגשה הזו בעבעה בי, והכעס והמחאה נאגרו בי, ונאגרו בי, עד שלא יכולתי יותר", הוא משחזר באוזנינו, כשעיניו המצועפות מביטות הרחק לעבר שמי הלילה המתכהים, ומלמדות על הימצאותו הרחק הרחק מאיתנו בעולמם של ספרי הזכרונות המהוהים. "החלטתי לעשות מעשה, ומעשה קיצוני. החלטתי למחות על הדיכוי בפראג בצורה שתהדהד מעבר לחומות הברזל הגבוהות שהקיפו את עולמנו, החלטתי לשרוף את עצמי. למוות".
"אני זוכר בבירור את הרגעים שבהם הספגתי את בגדיי בבנזין דליק, את הרגע שבו הכנסתי את המצת לכיס, את ההליכה לכיוונה של אנדרטת החירות. אני זוכר הכול ואת ההחלטה הנחושה שפיעמה בי עד שאיבדתי את הכרתי כשהלהבות התלהטו סביבי בקול פצפוץ".
◄ מאסר בלתי שפוי
משהתעורר מעלפונו, מצא את עצמו איליה סגור בחדר מעצר בבנין המשטרה בעיר, ולגופו כוויות קלות בלבד, הלהבות שלחכו ברעבתנות את בגדיו ספוגי הבנזין, לא הצליחו לפגוע קשה מידי בגופו, אף שסימנים לשריפה נשארו בו למשך תקופה.
למחרת הועבר איליה, שנחשב בעיני המשטר לאויב המהפכה והעם, לבית הכלא בעיר, שם המתין למשפטו. במהלך החודשים הארוכים שבהם שהה בכלא, עבר איליה אבחון פסיכיאטרי שמטרתו הייתה לקבוע את שפיותו. "באופן רשמי המעשה שעשיתי, שריפת עצמי לדעת, הספיק להם בשביל להצריך אותי לעבור בדיקה פסיכיאטרית מקיפה", אבל בפועל זו הייתה השיטה, כמעט כל אסיר פוליטי בעיר היה נחשב בעיניהם ללא שפוי, בטענה שהדעות שלו הם סימפטום למחלת נפש מקיפה יותר שבה הוא לוקה, והיה מוכנס לבית חולים פסיכיאטרי. ההיגיון בזה מבחינתם היה כפול, קודם כל על ידי הכרזה על אדם כלא שפוי הם יכלו לאשפז אותו בלי הגבלת זמן ואפילו להעלים אותו בלי שאלות, בעוד כליאה בכלא רגיל הייתה מצריכה אותם לקצוב זמן לעונשו של הורד, ומלבד זאת זה איפשר להם לראות טוב מול העול. ברז'נייב הכריז אז שברוסיה אין אסירים פוליטיים, והצגה של אסירים פוליטיים כלא שפויים ואשפוזם בבית חולים פסיכיאטרי אפשר לו לעמוד מאחורי ההכרזה הזו".
תהליך אבחונו של איליה נמשך ונמשך, בין היתר מכיוון שהצעיר המבריק לא התכוון להקל על חיי סוהריו, ועשה כל שלאל ידו להוכיח את שפיותו. "ישבתי וכתבתי מאמרים במתמטיקה", הוא מספר בחיוך, "פתרתי בעיות קשות מאד בתחומי, במטרה להראות לבית משפט שאני שפוי לחלוטין, ושאני בעל כישורים שכליים תקינים ופעילים,.
המאמרים שכתב איליה הצעיר בחצי השנה שבה שהה בכלא, זכו בהמשך לפרסום רב, כשפרסמם בהמשך ככתבי עת מדעיים נחשבים, אולם לשופטיו הם לא הספיקו, ובמשפט, הוכרז כלא שפוי.
"חסד אחד עשה איתי ה'" , נוטפות שפתיו של הפרופסור אמונה והכרת תודה, " לפי מעשה שעשיתי יכלו להכריז עליי כלא שפוי 'מיוחד', מה שאומר שהיו שולחים אותי לכלא בתוך תוכי רוסיה, שם היו מצפים לי חיים קשים מאד מאד. חיים של כליאה ללא הגבלת זמן, בלי ביקורים, בלי מגע עם העולם החיצון ועם התעללויות וזוועות שונות ומשונות, כשהטיפול השוטף כולל זריקות, שוקים חשמליים, ודברים דומים. אני מכיר כמה אנשים שהיו שם, ולא התאוששו מהחוויה הזו מעולם, אבל ב"ה שהשופטים החליטו שאני רק לא שפוי 'רגיל' ושלחוני לבית חולים פסיכיאטרי בעיר, וגזרו עליי לקבל טיפול בכפייה".
הטיפול בכפיה שקיבל איליה, כלל טיפול תרופתי בלבד. "את הכדורים יכולתי לירוק החוצה או לא לקחת בכלל, וכך יכולתי לשמור שהראש שלי לא יושפע מהכדורים הפסיכיאטריים שחילקו שם".
במשך שנה וחצי שהה אויב המהפכה הצעיר בין כותלי בית החולים הפסיכיאטרי בריגה, שם זכה ליחס הגון מאד מרשויות בית החולים. "הם ראו בי גיבור", הוא מספר, "הם היו לטבים כמוני שבסתר שנאו את הקומוניסטים לא פחות ממני, כך שהם טיפלו בי יפה, אפשרו לי לקבל מבקרים, לקבל ספרים ולעסוק בבעיות מתמטיות קשות באין מפריע".
◄ עצומה לחופש
בין הבעיות שבהן עסק במהלך התקופה בבית החולים הפסיכיאטרי, היו בעיות מהקשות בתחום התמחותו, תחומה של תורת החבורות, כשהאלגנטיות וההברקה שבאחת הדוגמאות הנגדיות שאותן מצא במהלך האשפוז, הכו בתדהמה את העולם המתמטי, משזו התפרסמה ב-1972, בירחון המתמטי הישראלי.
במהלך מאסרו ואשפוזו הכפוי לא ידע איליה כי מעשה המחאה ההירואי שעשה, הצליח לזלוג אל מעבר לחומות מסך הברזל, ועיתוני המערב שרסיסים של מידע הגיעו אליהם, פרסמו בהבלטה את סיפורו של הצעיר האמיץ, ששרף את עצמו מתחת לאנדרטת החירות המתנשאת בכיכר העיר, בדרישה לחירות והסרת הדיכוי הקומוניסטי המתמשך.
בברית המועצות עצמה, ולטביה בכללה, שמרו הרשויות מכל משמר שדבר המחאה הייחודית לא יתפרסם, מחשש להמונים שילכו בעקבותיו, אך שמו של איליה החל להתפרסם בקרב בני הקהילה המדעית הענפה ברוסיה, וסיפורו כמי שאושפז בכפיה בבית חולים פסיכיאטרי, למרות שפיותו המוכחת, החל להילחש מפה לאוזן.
"השם שלי הגיע לאוזני פעיל זכויות האדם המפורסם ולדימיר בוקובסקי" מספר איליה, "שההיסטוריה האישית שלו נשזרה כמה וכמה פעמים בהיסטוריה של ברית המועצות. בוקובסקי, שהיה אז סטודנט, גילה אז את השיטה של ברז'נייב לכליאת אסירים פוליטיים בצורה כזו שלעולם זה ייראה כאילו אין בברית המועצות אסירים כאלו, והוא התחיל בקמפיין, שתחילתו בפיקניקים ציבוריים וסופו בכותרות בכל רחבי העולם, שחשף את השיטה הזו".
בין השמות שבהם השתמש בוקובסקי בכדי להוכיח את טענתו, היה שמו של הסטודנט המצטיין למתמטיקה, איליה ריפס, שכישוריו השכליים לא הוטלו בספק לנוכח המאמרים האקדמיים שאותם הגה וכתב בעודו בבית החולים באשפוז כפוי. "ברגע שהוא הצליח לגרום לרוסים להודות בשיטה הזו, הם נאלצו לשחרר את כל השמות שהיו ברשימה שלו, וביניהם היה שמי", מספר המאושפז לשעבר.
בגיל 23, מצא את עצמו איליה כשהוא אדם חופשי יחסית, אלא שהדלתות האקדמיות החלו להיטרק בפניו. האוניברסיטה, שבה למד במשך חמש שנים ארוכות, סגרה בפניו את שעריה. ולא אפשרה לו אפילו לסיים את כתיבת העבודה האחת שחסרה לו על מנת להשלים את התואר.
השנה, שנת 1971, הייתה השנה שבה החליטה ההנהגה העליונה של הסובייט הסוציאליסטי, לאשר הגירת יהודים מברית המועצות, מתוך רצון להפטר מנגע הציונות שהתפשט כאש בין יהודי הדממה שמאחורי מסך הברזל. האקלים הפוליטי ומצבם האישי שכנע את אילה ואת הוריו להגיש בקשה לעליה לישראל.
"כמובן שקיבלתי סירוב", מספר ריפס, "הם אפילו כתבו לנו, שאין לנו מה לחלום על קבלת אישור עליה, כנראה בגלל המחאה שלי".
אלא ששוב בא הפרסום המתמטי לעזרתו של העילוי הצעיר: "היה פרופסור אמריקני למתמטיקה בשם פרופסור ברס, שהיה ממוצא לטבי, והוא הכיר אותי מביקורים שלו אצל אביו בריגה. בעקבות ההיכרות שלו איתי, ובזכות מאמרים שפרסמתי עוד לפני מעצרי באחד מכתבי המדע החשובים ברוסיה, הוא הפיץ עצומה בין מתמטיקאים בארה"ב שקראה לשחרורי, ולמתן אפשרות יציאה מברית המועצות לי ולהוריי", משחזר הפרופסור.
העצומה שהכין פרופ' ריפס, שנחשב למתמטיקאי דגול ומפורסם, עשתה את שלה, ובעקבות הלחץ מהקהילה המדעית העולמית, הואילו הרשויות הקומוניסטיות לאפשר לאיליה ולהוריו לעלות ארצה.
◄ צופן ריפס
איליה והוריו, הגיעו ארצה ב-1972, ובמשך תקופה קצרה גרו בחיפה, ולאחר מכן עלו לירושלים. בירושלים שוב סייע שמו המתמטי של הצעיר שהלך לפניו, וכשפנה לאוניברסיטה העברית על מנת להתקבל להמשך לימודיו, קיבלה האוניברסיטה את הגיבור האובד לחיקה בחמימות, כשהיא מאפשרת לו, למרות העבודה החסרה, להצטרף ישר ללימודי דוקטורט תחת הנחייתו של פרופסור שמשון עמיצור.
במקביל לקבלתו ללימודי הדוקטורט, והתקדמותו המהירה במשעוליה של המתמטיקה הישראלי, הנחשבת גם בימינו למעצמה עולמית של ממש בתחום, נפגש איליה לראשונה בחייו ביהודים דתיים.
"זה היה מהיר", מספר פרפ' ריפס. "בתחילת 1972, כשהגענו לארץ, עוד לא ידעתי מה זה יהודי דתי. רק אז פגשתי לראשונה ביהודי כזה, וזה גירה אותי מבחינה אינטלקטואלית".
"החוויה שעברתי בברית המועצות", מסביר ריפס, "גרמו לי להבין שהעולם צעד מתי שהוא במשך המאה האחרונה בשביל לא נכון. אם העולם הגיע למצב כזה שבו יש ישות אכזרית ומדכאת כל כך, סימן שהרקע שאפשר את זה היה שגוי. כשקלטתי שההבדל המרכזי בין העולם של לפני הקלקולים האלו, לעולם שבו חייתי היה הדת, הבנתי שכדאי לי לבדוק את הנושא".
מי שסייע לדוקטורנט הטרי לחקור את עולמה המופלא של היהדות היה ר' יצחק זילבר שגר אז בשכונת קטמון הירושלמית. "גרתי אז במעונות הסטודנטים, ויום אחד ראה אותי הרב זילבר ברחוב והזמין אותי אליו", משחזר ריפס.
המסע שעבר העילוי הלטבי, היה מהיר ומעמיק, וכבר בסופה של אותה שנה הגיע איליה שהפך לאליהו, למסקנה לוגית וסופית, וקיבל על עצמו את עולה של שמירת תורה ומצוות.
במקביל לתהליך החזרה בתשובה שעבר, סיים אליהו גם את עבודת הדוקטורט שלו בהצטיינות, וקיבל עבודה כמרצה באוניברסיטה העברית. במהלך השנים, בעודו ממשיך ומעמיק עוד ועוד לתוך היכלה של היהדות החרדית, כשאט אט הוא גם משנה את לבושו כשזקנו הארוך מעטר את פני בהדר אצילי, התקדם אליהו גם במעלה הסולם האקדמי, כשבעיות סבוכות מוצאות את פתרונן במוחו המבריק, שסייע לו להשיג גם משרה קבועה בסגל החוג למתמטיקה באוניברסיטה המובילה במדינה.
הקהילה האקדמית כמו זו החרדית, אימצה את הפרופסור אל חיקה, למרות שונותו וחזותו שהפכה לחרדית, והוא החל מקבל הכרה בינלאומית מרשימה, שאחד משיאיה היה קבלת פרס ארדש של האגודה הישראלית למתמטיקה, המוענק למתמטיקאים צעירים ומבריקים עד גיל 40, אותו קיבל בשנת 1979.
כישוריו ואופיו משכו אליו במשך השנים סטודנטים מהעידית שבעידית שבחבורה המתמטית שהתגבשה לה בשנות השבעים והשמונים על מדשאות גבעת רם, ובין הסטודנטים שאותם הנחה ניתן למצוא שמות שזכו בהכרה מקומית ובינלאומית חובקת עולם, ושתגליותיהם ומחקרים הפכו אותם לעמודי התווך של תחומים שלמים במתמטיקה העומדים מאחורי פיתוחים מורכבים.
זהותו האקדמית והתורנית שהלכה והתגבשה עם השנים, הפכה את הפרופסור ריפס לאדם ייחודי מסוגו, כשאחד המופעים שבהם באה המזיגה הייחודית הזו לידי ביטוי היה בגילויו של עולם המסתורי של הצופן התנכ"י, שאותו גילה פרופסור ריפס לפני עשורַיים. ודווקא מתוך התבוננות מתמטית.
"אני לא בא לפרש ולהסביר את הממצאים שמצאתי ומצאו אחרים בתורה, אני רק גיליתי את זה, והראתי שמבחינה סטטיסטית, ההסתברות למציאת צירופים בצורה שבה הם נמצאים היא קטנה מאד עד בלתי אפשרית, מה שמלמד על נכונות התופעה", הוא אומר. את הפרשנות שיעשה כל אחד לבד, אני מתעסק עם מתמטיקה, לא עם מיסטיקה".
◄ "הכוכבים יפלו"
ירושלים- שלהי חשוון תשע"א.
כותרות העיתונים והקולות העולים ממכשירי הרדיו, מלמדים אותנו, כי בה בשעה שאנו פוסעים אל תוך ביתו הצנוע של פרופ' ריפס בירושלים, מתכנסים אלפי סטודנטים בכיכר פריז בעיר, מול ביתו של ראש הממשלה, במחאה על חוק האברכים.
ובין המוחים, כנראה, גם תלמידיו של פרופ' ריפס בירושלים, המלמד קורס מבוא באוניברסיטה העברית לתלמידי מדעי המחשב, קורס שאותו העביר בשעות שקדמו להפגנה הסוערת.
"כמובן שאני יודע על ההפגנה", אומר פרופסור ריפס במענה לשאלתנו, "בתוך עמי אני יושב, ואני יודע שחלק מהסטודנטים שפגשתי היום בקמפוס, אולי אפילו חלק מאלו שישבו מולי היום באולם ההרצאות, נמצאים עכשיו שם בחוץ ומפגינים נגדנו, נגד ילדיי- אברכים כולם- ונגד אורח החיים שלי".
באופן עקרוני, אני לא עוסק באוניברסיטה בשאלות של דת, השקפה ומדינה, בכיתה אני מתמקד בדבר אחד, בהעברת החומר המתמטי המורכב בצורה הכי ברורה ובהירה כך שכל הסטודנטים יקלטו אותו בבהירות", אומר פרופסור ריפס, הזוכה שנה אחרי שנה באהבתם ובהערצתם של הסטודנטים המדרגים אותו שוב ושוב בסקרי ההוראה השנתיים בראש רשימת המרצים הטובים באוניברסיטה.
"גם עם חברים שלי לחוג, הפרופסורים, אני לא מדבר על זה, כולנו נמצאים שם בשביל דבר אחד, בשביל המתמטיקה, המחקר שלה וההוראה, אנחנו לא עסוקים בד"כ בדברים אחרים".
משאנחנו מתעקשים לרדת לסוף דעתו של הפרופסור ולהאזין לדעתו על אירועי השעה, מתעננים פניו ודוק של עצב ודאגה עוטה את עיניו החכמות.
"אני לא מדבר על זה עם הסטודנטים שלי", הוא אומר, "כי אין אל מי לדבר. אני עומד מול הלוח ומתרכז בדבר אחד, להעביר להם את החומר בצורה הכי טובה. אני לא בא להחזיר אותם בתשובה, כמובן כשאפשר וכשמישהו בא אליי אני אקרב אותו לה' ככל יכולתי, אבל זה לא מיוזמתי.
"אני עומד שם, לפני הלוח, שנה אחרי שנה, ואני רואה את הנוער, רואה את השינויים, רואה את התמורות, ואני דואג. אין למי לדבר.
"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע", מנמק פרופסור ריפס את בחירתו בשתיקה מול תלמידיו ועמיתיו, "אבל אילו הייתי יכול לומר בצורה שישמעו אותי- הייתי אומר להם. הייתי אומר להם, שהם צריכים לדעת. ובעצם כולם צריכים לדעת. גם אנחנו, גם הם, שלימוד התורה הוא זה שמחזיק את העולם. אני מאמין באמונה שלימה, לא", מתקן הפרופסור כשמצחו חרוש קמטים והוא בורר את מילותיו, "אני לא רק מאמין, אני פשוט יודע, שאילולי התורה העולם היה נחרב. הכוכבים שאתה רואה שם למעלה", הוא מחווה באצבעו אל שמי הלילה הכהים הניבטים חמורי סבר, כמו מקשיבים לנאמר, "יפלו ביום שיפסיקו ללמוד תורה. מי שנלחם נגד האברכים, מי שמפגין נגדם, מפגין נגד קיום העולם".
"הקב"ה ברא את העולם כך שחייבת להיות אנרגיה רוחנית של תורה שתחזיק אותו, וככל שיותר אנשים לומדים תורה, ככל שיותר אנשים מעמיקים בהבנה ובריכוז בלימוד התורה, יש יותר אנרגיה רוחנית שעולה למעלה ומקיימת את העולם. זו לא אמונה בעלמא, זו ידיעה. ואני אומר את זה כמתמטיקאי שהלוגיקה היא עולמו.
"הסטודנטים לא מבינים את זה, וגם אי אפשר להסביר להם את זה, אז הם מפגינים", אומר הפרופסור שיודע דבר או שניים על הפגנות ומחאות נגד השלטון. "הם מוזנים מהתקשורת הכללית, לכן אי אפשר לגרום להבין את חשיבות של לימוד התורה, אם הם היו מבינים – הם היו יוזמים את מתן המלגה לאברכים.
"אני בא מעולם המדע, ואני יודע מה זה הישגים שכליים, ואני מבין מה זו אקדמיה, ואני עדיין אומר, אין דבר חשוב יותר מתורה בעולם. יותר מזה, יהודים מסתכלים על גאוני מדע יהודיים כמו איינשטיין ופון ניומן כעל ברכה לעולם, כעל יהודים שהצליחו בעולם, אני מסתכל עליהם כעל הפסד, העולם הפסיד כוחות כאלו חזקים שהיו יכולים להגות בתורת ה' בעומק לא יתואר ובהיקף רחב. תאר לך כמה עוצמה רוחנית הייתה יכולה להיות בעולם אם איינשטיין היה משקיע את חייו בתורה", הוא אומר כשכאב של ממש ניכר בקולו.
"גם אני", הוא אומר, "אני לומד כל יום תורה, ולפרנסתי אני עובד בעבודה מדעית שאני מצליח בה ברוך ה' מאד, אבל גם אני עדיין לא ויתרתי על החלום, לא ויתרתי על שום דף גמרא, ואני יודע שבעזרת ה' יבוא יום ובו אלמד כל אחד ואחד מדפי הש"ס, כל הלכה והלכה מהלכות השולחן ערוך, לא לא, אני לא מוותר".
[עיתון 'משפחה']