מסכת זבחים - הערות והארות פנינים ומרגליות

[ההוא דאמר]

כט, א
מהי ההו"א שהמאחר נדרו יפסל הקרבן?
בן עזאי אומר אותו מה ת"ל לפי שנא' {דברים כג-כב} לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר נדרו בלא ירצה.
צריך עיון טובא, מה ההו"א שכאשר עובר הגברא באיסור דלא תאחר לשלמו, ומשהה את הקרבן ג' רגלים, יפסל מכח זאת הקרבן, והלא בקרבן אין שום שיני דין בפשוטו, וצ"ת.

[עזריאל ברגר]

כד ע"א:
מַה כְּלֵי שָׁרֵת לֹא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין כְּלֵי שָׁרֵת, אַף רִצְפָּה לֹא יְהֵא דָבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הָרִצְפָּה.
איבעיא לי: שלג מהו שיחצוץ בינו לבין הרצפה?
ואם תמצא לומר שלג חוצץ, כיצד עבדו את העבודה ביום השלג?

מה הבעיה לפנות את השלג, ובפרט ע"י פיזור מלח וכדומה?

[ביקורת תהיה]

כט, א
מהי ההו"א שהמאחר נדרו יפסל הקרבן?
בן עזאי אומר אותו מה ת"ל לפי שנא' {דברים כג-כב} לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר נדרו בלא ירצה.
צריך עיון טובא, מה ההו"א שכאשר עובר הגברא באיסור דלא תאחר לשלמו, ומשהה את הקרבן ג' רגלים, יפסל מכח זאת הקרבן, והלא בקרבן אין שום שיני דין בפשוטו, וצ"ת.

מדובר בקרבן שהקדישוהו ונשתהו מלהקריבו עד לאחר זמן, ומלמדנו הכתוב שאיחור זמן אינו פוסל במוקדשים.

[ההוא דאמר]

מהי ההו"א שהמאחר נדרו יפסל הקרבן?
יישר כח לרב המגיב בביקור"ת.

אני מצרף מאמר, שדנתי בו בארוכה בנושא זה.
אשמח לקבל הערות [אפשרי באישי].

[ההוא דאמר]

לב, ב
חקירה בדין תיכף לסמיכה שחיטה
תיכף לסמיכה שחיטה.
יש לחקור, האם זהו דין בסמיכה שדינה להיות סמוכה לשחיטה, או שזהו דין חיובי בשחיטה שצריכה להיעשות בסמיכות למעשה הסמיכה.

[ההוא דאמר]

לב, ב
מהו גדר הדין באישתרי לצרעתו הותר לקירויו?
הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו.
יש להגדיר מהו גדר דין זה [וביבמות פ"ק ז, ב נחשב כאישתרי אישתרי].

[ההוא דאמר]

לב, ב
ביאה במקצת שמה ביאה
דן הקובץ הערות [סי' יט] האם ביאה במקצת נחשבת כאילו נכנס כולו, או דילמא, דסגי בכניסת מקצת לחיובא.

[שמואל דוד]

ל"א ע"א
אמר רבי ינאי חישב שיאכלוהו כלבים למחר פיגול דכתיב (מלכים ב ט, י) ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל כו'
עיין הגהות יעב"ץ (מהדורת זכר חנוך) ולא הבנתי כוונתו אבל מתוך דבריו יש להקשות מדוע לא הביא הגמרא קרא דמלכים א,כא, כג - הכלבים יאכלו את איזבל כו' וצ"ע

D43D5DEB-26B2-4E90-90FD-3A4CCE4EE126.jpeg (64.16 KiB) נצפה 11653 פעמים

[שמואל דוד]

י״ב ע״ב
לא הוסיף בן עזאי אלא העולה:
אמר רב הונא מ״ט דבן עזאי עולה הוא אשה ריח ניחוח לה׳ היא לשמה כשרה שלא לשמה פסולה כו׳

לכאורה צ״ל הוא לשמה כשרה כו׳ ולא מצאתי מי שהעיר בזה.

[עזריאל ברגר]

בדף של שבת ערב-שבועות (לו):
מונים שם את כל "הנאכלין ליום אחד", חוץ מכבשי עצרת ולחמיהם, וצ"ע הטעם.

[שמר]

.

[ההוא דאמר]

לה, א
מדוע הדם חוצץ והלא כל לנאותו אינו חוצץ
אמר להם רבי יהודה לדבריכם למה פוקקין העזרה, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם, והא דם הוי חציצה.
יש לעיין, דמאחר והדם הוי כבוד ושבח לבני אהרן, אם כן מהי פירכת הגמ' 'והא דם הוי חציצה'.
והלא קיי"ל [סוכה לז, א] דכל לנאותו אינו חוצץ. ואם כן הדם שהינו נוי אינו אמור לחצוץ, וצ"ע

[ההוא דאמר]

לה, א
איך בנו את האצטבאות בעזרה והלא הכל בכתב מיד ה'
ולעבודה היכי אזלי אזלי אאיצטבי.
שמעתי להקשות, היאך בנו אצטבאות בעזרה, והלא שנינו לעיל [לג, א] ו

ליעבד פישפש אביי ורבא דאמרי תרוייהו {דברי הימים א כח-יט} הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (את) כל מלאכת התבנית.

היינו, שצריך שאת כל מלאכת בנין בית המקדש, תהיה על פי הוראת שמים, ואיך בנו את אותם האצטבאות.

[ההוא דאמר]

לח, א
טומאת יולדת פעמיים שבעה
לח, א אלא מעתה {ויקרא יב-ה} וטמאה שבועים שבעים אהני קרא ואהני מסורת ארבעים ותרין בעיא למיתב שאני התם דכתי' {ויקרא יב-ה} כנדתה.
וברש"י, שאני התם דכתיב כנדתה. משמע שלא ירד הכתוב למנין ימים אלא למנין שבועות שהנדה שבוע אחת והיולדת שבועים שאם אתה אומר שבעים הפלגת מתורת נדה הרבה אבל כשאתה אומר שבועים קרבת' לתורת נדה.
בפשוטו הכוונה ששבעים יום הינם הפלגה יתירה מאשר שבעת ימי הנדה.
ואולם ניתן להוסיף טעם לשבח, על פי מה שמטו בשם א' המפרשים, דטומאת יולדת של שבועיים, אין זה טומאה אחת של שבועיים, אלא פעמיים שבעה, ואם כן נמצא דכאשר יולדת טמאה שבועיים הרי זה בגדרי טומאת נידה [פעמיים שבע] ואולם אם זהו שבעים יום, אם כן הרי זה גדר של טומאת ימים ארוכה, ואין זה מאותם גדרי טומאת נדה כלל, וצ"ע.

[מיני ומינך]

לה, א
איך בנו את האצטבאות בעזרה והלא הכל בכתב מיד ה'
ולעבודה היכי אזלי אזלי אאיצטבי.
שמעתי להקשות, היאך בנו אצטבאות בעזרה, והלא שנינו לעיל [לג, א] ו

ליעבד פישפש אביי ורבא דאמרי תרוייהו {דברי הימים א כח-יט} הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (את) כל מלאכת התבנית.

היינו, שצריך שאת כל מלאכת בנין בית המקדש, תהיה על פי הוראת שמים, ואיך בנו את אותם האצטבאות.

viewtopic.php?f=17&t=39387&p=444869#p444869

[ביקורת תהיה]

מהי ההו"א שהמאחר נדרו יפסל הקרבן?
יש דין נוסף בבל תאחר שיסוד עניינו הוא דין בעצמות הקרבן, שדינו להיקרב בזמנו תוך ג' רגלים.

הרעיון מתקבל על הדעת, אך השאלה הגדולה היא: איה רמוז דין מחודש זה בתורה?
בפרשת 'בל תאחר' דורשת התורה אך דרישה זאת: התחייבת – שַׁלֵּם! הבטחת – קַיֵּם! ככתוב:
כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַייָ אֱלֹדֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְיָ אֱלֹדֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַייָ אֱלֹדֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ.
ועל סמך מה נמציא מלבנו דינים חדשים?

[ההוא דאמר]

לה, א
מדוע הדם חוצץ והלא כל לנאותו אינו חוצץ
אמר להם רבי יהודה לדבריכם למה פוקקין העזרה, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם, והא דם הוי חציצה.
יש לעיין, דמאחר והדם הוי כבוד ושבח לבני אהרן, אם כן מהי פירכת הגמ' 'והא דם הוי חציצה'.
והלא קיי"ל [סוכה לז, א] דכל לנאותו אינו חוצץ. ואם כן הדם שהינו נוי אינו אמור לחצוץ, וצ"ע

וי"ל על פי מה שנתבאר ביסודו של האבנ"ז, דכל לנאותו אינו בגדר של חציצה, אבל אין זה נגיעה ממש.
ואם כן י"ל דבבית המקדש בעינן שרגלי הכהנים יגעו בפועל ברצפת העזרה, ולזה לא מהני הא דכל לנאותו אינו חוצץ, כיון דאין זה מגע ממש.
ונראה לבאר עוד, שהדין של כל לנאותו שאינו מהווה חציצה, זהו רק בדברים שהינם ליפות את הדבר בעצמו, כגון לולב שהאגד מזהב נועד לייפותו, ומשום כך מתבטל הוא לגביו.
אמנם שאני לגבי כהנים, שאין הדם בגדר שבח לגופם, אלא זהו מעלת העבודה, ואם כן לא ניתן לומר שאינו חציצה, כיון דאינו מתבטל ונטפל לגופם, ויל"ע.

[פלתי]

לה, א
מדוע הדם חוצץ והלא כל לנאותו אינו חוצץ
אמר להם רבי יהודה לדבריכם למה פוקקין העזרה, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם, והא דם הוי חציצה.
יש לעיין, דמאחר והדם הוי כבוד ושבח לבני אהרן, אם כן מהי פירכת הגמ' 'והא דם הוי חציצה'.
והלא קיי"ל [סוכה לז, א] דכל לנאותו אינו חוצץ. ואם כן הדם שהינו נוי אינו אמור לחצוץ, וצ"ע

וי"ל על פי מה שנתבאר ביסודו של האבנ"ז, דכל לנאותו אינו בגדר של חציצה, אבל אין זה נגיעה ממש.
ואם כן י"ל דבבית המקדש בעינן שרגלי הכהנים יגעו בפועל ברצפת העזרה, ולזה לא מהני הא דכל לנאותו אינו חוצץ, כיון דאין זה מגע ממש.
ונראה לבאר עוד, שהדין של כל לנאותו שאינו מהווה חציצה, זהו רק בדברים שהינם ליפות את הדבר בעצמו, כגון לולב שהאגד מזהב נועד לייפותו, ומשום כך מתבטל הוא לגביו.
אמנם שאני לגבי כהנים, שאין הדם בגדר שבח לגופם, אלא זהו מעלת העבודה, ואם כן לא ניתן לומר שאינו חציצה, כיון דאינו מתבטל ונטפל לגופם, ויל"ע.

בספר גבעת פנחס (סימן מ"ד) תירץ דכל ענין לנאותו אינו חוצץ היינו מפני שמתבטל אל גוף הדבר, אבל דברים שדרכן ליפשט בכל עת לא שייך ביטול לגביהם.

[פלתי]

כט, א
מהי ההו"א שהמאחר נדרו יפסל הקרבן?
בן עזאי אומר אותו מה ת"ל לפי שנא' {דברים כג-כב} לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר נדרו בלא ירצה.
צריך עיון טובא, מה ההו"א שכאשר עובר הגברא באיסור דלא תאחר לשלמו, ומשהה את הקרבן ג' רגלים, יפסל מכח זאת הקרבן, והלא בקרבן אין שום שיני דין בפשוטו, וצ"ת.

ברש"י ר"ה ה' ע"ב משמע דההו"א לפסלו היא משום מצוה הבאה בעבירה כמו קרבן גזול. כן ראיתי מביאים.

[פלתי]

לה, א
איך בנו את האצטבאות בעזרה והלא הכל בכתב מיד ה'
ולעבודה היכי אזלי אזלי אאיצטבי.
שמעתי להקשות, היאך בנו אצטבאות בעזרה, והלא שנינו לעיל [לג, א] ו

ליעבד פישפש אביי ורבא דאמרי תרוייהו {דברי הימים א כח-יט} הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (את) כל מלאכת התבנית.

היינו, שצריך שאת כל מלאכת בנין בית המקדש, תהיה על פי הוראת שמים, ואיך בנו את אותם האצטבאות.

ביאור הגרח''ק שליט"א לירושלמי פסחים

הגרח''ק.jpg (21.76 KiB) נצפה 11523 פעמים

הערות הגריש"א זצ"ל לזבחים

הגריש''א.jpg (59.65 KiB) נצפה 11523 פעמים

[ההוא דאמר]

לה, א
איך בנו את האצטבאות בעזרה והלא הכל בכתב מיד ה'
ולעבודה היכי אזלי אזלי אאיצטבי.
שמעתי להקשות, היאך בנו אצטבאות בעזרה, והלא שנינו לעיל [לג, א] ו

ליעבד פישפש אביי ורבא דאמרי תרוייהו {דברי הימים א כח-יט} הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל (את) כל מלאכת התבנית.

היינו, שצריך שאת כל מלאכת בנין בית המקדש, תהיה על פי הוראת שמים, ואיך בנו את אותם האצטבאות.

הגרח''ק.jpg

הגריש''א.jpg

דברי הגרח"ק שליט"א, קצת תמוהין בעיני, דהיאך ניתן לומר שהיה זה דרך עראי, והלא ברש"י מבואר שהיה זה חלק מהריצפה, וביותר דהלא העבודה היתה בכל עת במקדש, והאצטבאות מכורח המציאות היו דבר יום ביומו, ואם כן היאך ניתן לומר שזה נחשב כדרך עראי, וצ"ע.
וי"ל, עפ"ד התוס' [לעיל לג, א] שבמקום שמוכח מהתורה שכך צריך לעשות, אם כן אין צריך הוראה מפורשת של הכל בכתב.
והכי נמי מכיון דלולי שיבנו את האצטבאות יהיה הדבר חציצה מחמת הדם, אם כן הרי זה נחשב בכלל מיד ה' אלי השכיל.

[פלתי]

וביותר דהלא העבודה היתה בכל עת במקדש, והאצטבאות מכורח המציאות היו דבר יום ביומו, ואם כן היאך ניתן לומר שזה נחשב כדרך עראי, וצ"ע.

כמדומה שרק בערב פסח היו פוקקין ולא בשאר ימות השנה וכדפרש"י למה פוקקים את העזרה בערבי פסחים.

[אביר הרועים!]

כט, א
מהי ההו"א שהמאחר נדרו יפסל הקרבן?
בן עזאי אומר אותו מה ת"ל לפי שנא' {דברים כג-כב} לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין המאחר נדרו בלא ירצה.
צריך עיון טובא, מה ההו"א שכאשר עובר הגברא באיסור דלא תאחר לשלמו, ומשהה את הקרבן ג' רגלים, יפסל מכח זאת הקרבן, והלא בקרבן אין שום שיני דין בפשוטו, וצ"ת.

ברוך שכיוונת לקושית התוס' בר"ה ה: ד"ה מה.

[אביר הרועים!]

לה, א
מדוע הדם חוצץ והלא כל לנאותו אינו חוצץ
אמר להם רבי יהודה לדבריכם למה פוקקין העזרה, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם, והא דם הוי חציצה.
יש לעיין, דמאחר והדם הוי כבוד ושבח לבני אהרן, אם כן מהי פירכת הגמ' 'והא דם הוי חציצה'.
והלא קיי"ל [סוכה לז, א] דכל לנאותו אינו חוצץ. ואם כן הדם שהינו נוי אינו אמור לחצוץ, וצ"ע

בקדשים אין כלל את הדין של כל לנאותו אינו חוצץ וכן שבמקצת לא הוי חציצה. עיי' לעיל יט. שנסתפק הש"ס אפי' בנימא, ובפסחים נז. מבואר שכריכת ידיו בשיראי הוי חציצה אפי' שהוא לנוי.

[ההוא דאמר]

לה, א
מדוע הדם חוצץ והלא כל לנאותו אינו חוצץ
אמר להם רבי יהודה לדבריכם למה פוקקין העזרה, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם, והא דם הוי חציצה.
יש לעיין, דמאחר והדם הוי כבוד ושבח לבני אהרן, אם כן מהי פירכת הגמ' 'והא דם הוי חציצה'.
והלא קיי"ל [סוכה לז, א] דכל לנאותו אינו חוצץ. ואם כן הדם שהינו נוי אינו אמור לחצוץ, וצ"ע

בקדשים אין כלל את הדין של כל לנאותו אינו חוצץ וכן שבמקצת לא הוי חציצה. עיי' לעיל יט. שנסתפק הש"ס אפי' בנימא, ובפסחים נז. מבואר שכריכת ידיו בשיראי הוי חציצה אפי' שהוא לנוי.

יישר כח.
על הראיה מפסחים יש לדון, דשם זה היה לכבודו של הכהן, ולא לכבוד הזבח, וכאן זהו לכבוד עבודת הקרבנות.

[ההוא דאמר]

מ, א
האם חיסרון מחיצות מגרע בשם אוהל
ור"ש האי באהל מועד מאי עביד ליה באהל מועד מבעי ליה שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה.
יש לדון, בגוונא שנשארה תקרת אהל מועד, ואולם כל שאר המחיצות בטלו ונפרצו, האם בכה"ג נחשב הדבר כ'אהל', כיון שיש לו תקרה [ועיין ברש"י ריש סוכה, דעל שם הסכך קרוייה הסוכה] או דילמא, דחיסרון דפנות גם מהווה חיסרון בשם 'אהל'. וצ"ע.

[ההוא דאמר]

מ, ב
מדוע נצרך לרבות דאמין אינן חוצצין, תיפוק ליה משום הכלל דמין במינו אינו חוצץ
להכשיר אמין שבאצבע.
וברש"י, את להכשיר אמין שבאצבע. שאם עלתה לו אם באצבע שקורין וושיא"ה כמו ניטלה האם דאלו טריפות (חולין ד' נד.) לא הויא חציצה דאיתרבי מאת אצבעו את הטפל לאצבעו.
וצ"ע, דלשם מה בעינן ריבוי מיוחד שנטפל לבשרו, תיפוק ליה מצד הכלל של מין במינו אינו חוצץ, ואותה שלפוחית הרי היא חתיכת בשר, ומשום כך אינה אמורה להוות חציצה.
שאלה אחרת ראיתי בשיעורי הגרמ"ד [בסוגיין], דהקשה שהלא אמין זהו אצבע ממש, ומהיכי תיתי שתחצוץ.
ותירץ, דהגם שהוי חלק מגוף האדם ואולם אין זה "אצבע", וס"ד דבעינן אצבע ויחצוץ קמ"ל.

[ההוא דאמר]

מא, ב
האם ישנה השראת השכינה גם כשישראל חוטאים?
ותנא דבי רבי ישמעאל מפני מה נאמרה {ויקרא ד-ו} פרוכת הקדש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת.
מבואר, דכאשר חטאו רוב ישראל אין השראת השכינה, וכלשון רש"י, "ה"נ כיון דרוב ציבור [סרחה] כביכול אין כאן קדושה".
וצריך תלמוד, מהנודע דאף על פי שחטאו שכינה ביניהם והביא זאת רש"י עה"ת [ויקרא טז] ומקורו מהספרא בכמ"ד [ראה אחרי פרשה ד', ה ועוד], וכן הוא בגמ' ביומא [נז, א],

אמר ליה ההוא צדוקי לר' חנינא השתא ברי טמאים אתון, דכתיב {איכה א-ט} טומאתה בשוליה, אמר ליה תא חזי מה כתיב בהו {ויקרא טז-טז} השוכן אתם בתוך טומאתם, אפילו בזמן שהן טמאין שכינה שרויה בינהן".

ומעתה תיקשי, מדוע כאשר חטאו ישראל בפר הע"ד נחשב שאין השראת השכינה, והלא השוכן איתם בתוך טומאתם ובכל עת.

[ההוא דאמר]

מא, ב
האם במחשבת פיגול בעינן דיבור
מא, ב רד"ה כגון, וכל מחשבה דקדשים מוציא בפה הוא.
ועיין תוס' לעיל [ד, ב ולעיל ב, א]. ויש לברר: א. במה תליא הנידון האם מחשבה דקדשים בענין דיבור או סגי במחשבה.
ב. דהיאך כתב רש"י שכל מחשבה דקדשים מוציא בפה בעי, והלא קיי"ל דהקדש של קדשים סגי במחשבה, כדילפינן מנדיב לב עולות [עיין קידושין מא, ב].

[עזריאל ברגר]

מא, ב
האם ישנה השראת השכינה גם כשישראל חוטאים?
ותנא דבי רבי ישמעאל מפני מה נאמרה {ויקרא ד-ו} פרוכת הקדש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת.
מבואר, דכאשר חטאו רוב ישראל אין השראת השכינה, וכלשון רש"י, "ה"נ כיון דרוב ציבור [סרחה] כביכול אין כאן קדושה".
וצריך תלמוד, מהנודע דאף על פי שחטאו שכינה ביניהם והביא זאת רש"י עה"ת [ויקרא טז] ומקורו מהספרא בכמ"ד [ראה אחרי פרשה ד', ה ועוד], וכן הוא בגמ' ביומא [נז, א],

אמר ליה ההוא צדוקי לר' חנינא השתא ברי טמאים אתון, דכתיב {איכה א-ט} טומאתה בשוליה, אמר ליה תא חזי מה כתיב בהו {ויקרא טז-טז} השוכן אתם בתוך טומאתם, אפילו בזמן שהן טמאין שכינה שרויה בינהן".

ומעתה תיקשי, מדוע כאשר חטאו ישראל בפר הע"ד נחשב שאין השראת השכינה, והלא השוכן איתם בתוך טומאתם ובכל עת.

רש"י תירץ זאת במילה אחת: כביכול.

[ביקורת תהיה]

הרי לך לשון רש"י בחומש: כשחטא כהן משיח עדיין קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם - חס ושלום נסתלקה הקדושה.

[ביקורת תהיה]

ענה ליה חד צורבא מרבנן מיניה וביה:
קושיא מעיקרא ליתא, אדרבה, על אותה שעה אמרו: אף על פי שחס ושלום קדושה אין כאן, שכינה שרויה ביניהם, כאמור 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם'.

[ההוא דאמר]

ענה ליה חד צורבא מרבנן מיניה וביה:
קושיא מעיקרא ליתא, אדרבה, על אותה שעה אמרו: אף על פי שחס ושלום קדושה אין כאן, שכינה שרויה ביניהם, כאמור 'הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם'.

אני מבין שכוונתכם לדרגות בהשראת השכינה, ודפח"ח.

[ההוא דאמר]

מא, ב
מדוע חטאו של הכה"ג אינו נחשב כחטא רוב הפמליא
ותנא דבי רבי [ישמעאל מפני מה נאמרה {ויקרא ד-ו} פרוכת הקדש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת.
מבואר, דכאשר חטאו רוב ישראל אין השראת השכינה, וכלשון רש"י, "ה"נ כיון דרוב ציבור [סרחה] כביכול אין כאן קדושה".
יש לעורר, מדברי רש"י [ויקרא ד, ג], שגם כהן משיח חטאו רק כאשר כשלו עם ישראל, וכלשונו עה"פ אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם: "ופשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל".
ומעתה תיקשי, מדוע לגבי כהן משיח שחטא נאמר 'פרכת הקודש', והלא זהו נחשב כחטאם של כלל ישראל, והרי זה דומיא דחטא העלם דבר, שהינו כשלון רוב הפמליא, וצ"ע.

[ההוא דאמר]

מא, ב
מדוע לא נאמר 'פרכת הקדש' אם גם שבט אחד שחטא מביא פר הע"ד
ותנא דבי רבי ישמעאל מפני מה נאמרה {ויקרא ד-ו} פרוכת הקדש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת.
מבואר, שפר העלם דבר נחשב כחטא של רוב קהל ישראל, וכשרוב הפמליא חוטאין, אינה מתקיימת.
וצריך תלמוד, לשיטת רבי יהודה [הוריות ה, א] שאף אם שבט אחד בלבד חטא, מביא הוא פר העלם דבר. "הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן אותו שבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורין דברי רבי יהודה".
אם כן, מדוע בפר הע"ד לא נאמר 'פרכת הקדש', והלא כאשר שבט אחד בלבד חטא אין זה רוב הפמליא.
ובפשוטו צ"ל, דהיות ופר הע"ד נאמר גם כאשר רוב ישראל חטאו, ובזה לא שייך למימר 'פרכת הקדש' כמבואר, מהאי טעמא אף כאשר שבט אחד לבדו חטא, מכל מקום לא נאמר 'פרכת הקדש'.

[ההוא דאמר]

מא, ב
האם במחשבת פיגול בעינן דיבור
מא, ב רד"ה כגון, וכל מחשבה דקדשים מוציא בפה הוא.
ועיין תוס' לעיל [ד, ב ולעיל ב, א]. ויש לברר: א. במה תליא הנידון האם מחשבה דקדשים בענין דיבור או סגי במחשבה.
ב. דהיאך כתב רש"י שכל מחשבה דקדשים מוציא בפה בעי, והלא קיי"ל דהקדש של קדשים סגי במחשבה, כדילפינן מנדיב לב עולות [עיין קידושין מא, ב].

על הקושיא הב' תירצו לי, שכוונת רש"י על מחשבה בקדשים, ואילו נדיב לב עולות מדבר על חולין להופכו לקדשים.

[שמר]

ד, א
בדין שינוי בעלים
רד"ה שינוי בעלים מנלן. שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו לא שיתכפר בו אחר.
יש לחקור, בגדר הפסול של שינוי בעלים, האם יסודו משום שהקרבן לא הוקרב בשביל בעליו. או משום שהוקרב לשם אחר.
ונפק"מ בכהן ששחט שלא לשם שום אדם, האם יש בזה פסול דשי"ב.

סתמא לשמה כשר אף בשינוי בעלים!.

[שמר]

ד, א
בדין שינוי בעלים
רד"ה שינוי בעלים מנלן. שצריך לשוחטו על מנת שיתכפרו בו בעליו לא שיתכפר בו אחר.
יש לחקור, בגדר הפסול של שינוי בעלים, האם יסודו משום שהקרבן לא הוקרב בשביל בעליו. או משום שהוקרב לשם אחר.
ונפק"מ בכהן ששחט שלא לשם שום אדם, האם יש בזה פסול דשי"ב.

מהא דקאמר הגמרא לקמן (ד' ע"א) דלא שייך שינוי בעלים בציבור, מוכח שדוקא בהוקרב לשם אחר. דאי בשלא לשם שום אדם, הרי משכחת ליה שינוי בעלים בציבור כה"ג.
וכן כתב בקובץ שיעורים ח"ב סי' כ"ב אות ד'.

עי' במאירי פסחים ס:

[ההוא דאמר]

יישר כח על דבריך המאירים, אשמח אם תפרט לנו מדברי המאירי. [ציינתי לעצמי אותם].

[ההוא דאמר]

מג, א
האם בדם יש דין לחמו של מזבח
ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול... והדם.
מבואר, שבדם ליכא דין פיגול.
ובתוס' ביארו, "שמא לא שייך למימר גבי דם פקע פיגולו כי אם גבי הקטרה דוקא שנעשה לחמו של מזבח".
חזינן, שאין דין לחמו של מזבח בדם.
יש לעיין ממתניתין דר"פ המזבח מקדש [פג, א]:

"רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלתה לא תרד אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו".

מבואר אם כן, שלרבן גמליאל כן יש דין לחמו של מזבח בדם, וצ"ע.