איש_ספר כתב:לכן הקדמתי שהיה מראשי החכמים או אולי החשוב שבהם. ולכן מצא התמיה מקום לנוח.
מדבר כתב:איש_ספר כתב:לכן הקדמתי שהיה מראשי החכמים או אולי החשוב שבהם. ולכן מצא התמיה מקום לנוח.
כמה פעמים מוזכר רבן שמעון בן הלל?
כמה פעמים מוזכר רשב"ג הזקן?
מי משמונים תלמידי הלל הזקן מוזכר בשמו?
היכן מוזכרים תלמידי שמאי בשמותם
עד ריב"ז בעיקר בית הלל ובית שמאי
ומהתמיה נותרה המנוחה
ישבב הסופר כתב:ואם כבר מדברים על זה, מי יודע פירוש מספיק על מושג ה'ענוותנות' שקשה להעמידו על דיוקו, "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו".
איש_ספר כתב:באגדתא דבר קמצא אמרו בגמ' שרצו להקריב את הקרבן בעל המום, ומנעם ר' זכריה באומרם יאמרו וכו', רצו להורגו מנעם ר' זכריה ואמר יאמרו וכו'. וכידוע המשמעות של סירוב הקרבת קרבן של 'שלום הקיסר' שהיה נחשב כאקט מובהק של מרד.
ומשמע מזה שהיה ר' זכריה ראש החכמים או חשוב שבהם שהיו דבריו נשמעים כנגד שאר דברים חכמים. וכמה נפלא הדבר שאין זכר לר' זכריה והלכותיו מלבד בתוספתא שבת (או ביצה) על אופן פינוי קליפות מהשולחן בשבת.
מסתמא כבר עמדו בזה.
זכורני שיש הרוצים למצוא את זכרו באחת הדמויות המוזכרות במלחמות היהודים.
אוצר החכמה כתב:על ר' פנחס בן יאיר מפורשת בגמרא גדלותו בתורה, בהשוואה בין רשב"י לפני שנכנס למערה ולאחר שיצא ממנה.
איש_ספר כתב:מדבר כתב:
כמה פעמים מוזכר רשב"ג הזקן?
ר"ג הזקן ותקנותיו נזכרים פעמים רבות.
לייטנר כתב:נראה לי שמבחינה זו הוא אינו שונה מרבי פנחס בן יאיר או רבי חנינא בן דוסא, שגדולתם היתה (ככל הנראה) במידותיהם התרומיות.
וכל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים.
מדבר כתב:איש_ספר כתב:מדבר כתב:
כמה פעמים מוזכר רשב"ג הזקן?
ר"ג הזקן ותקנותיו נזכרים פעמים רבות.
זו תשובה לשאלה או שסתם כך היה ברצונך לספר לנו על פועלו של ר"ג הזקן
צh33 כתב:לייטנר כתב:נראה לי שמבחינה זו הוא אינו שונה מרבי פנחס בן יאיר או רבי חנינא בן דוסא, שגדולתם היתה (ככל הנראה) במידותיהם התרומיות.
וכל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים.
מסתמא נתכוין מר למש"א בס' תורה אור מענין ח נסיכים וכו' שהיו תנאים בבחי מקיף וכו' ומזכיר שם לדוגמא את רחב"ד שלא נזכרו ממנו הלכות במשנה וכו'.
אולי זה גם יניח את הדעת לגבי ר זכריה בן אבקולס ואף שהקושיה איננה קשה כ"כ וכד' מדבר
תורה אור בראשית לד,א
מהפנימי כי המקיפים שרשן מסוכ''ע והפנימים מבחי' ממכ''ע. וכעד''ז ארז''ל גדולה שמושה יותר מלימודה. הגם שהלימוד הוא השפעה פנימית והשימוש הוא חיצונית אעפ''כ מקבל עי''ז יותר יראת שמים כו'. והוא כענין המשכה בבחי' מקיף (כי מה שיכול להיות נמשך בשכל התלמיד בבחי' פנימיות אינו רק הארה לבד משכל הרב. ולכן לא קאים אינש אדעתא דרביה כו') ולכן נאמר אשור כי יבא כו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם שע''י שמונה נס''א ידחו הרע בבחי' א' יותר מע''י הרועים כי הרועים שהם המשכה בבחי' פנימיות הנה ברבוי השתלשלות המדרגות יוכל לימשך מזה יניקה לחיצונים עד''מ מצפורני ידים לא כאברהם שיצא ממנו כו'. וכן בהשגת התורה ארז''ל למשמאילים בה כו'. וכל האומר אין לי אלא תורה כו'. וצ''ל ג''כ המשכה משמונה נס''א בחי' מקיפים שהמקיף מסמא עיני החיצונים כו'. וזהו ענין תורה וגמ''ח שע''י התורה נמשך בחי' מזון. וזהו בחי' הרועים. וע''י גמ''ח נמשך בחי' לבוש ומקיף וזהו בחי' ההמשכה שע''י נס''א גדולה שמושה כו'. ויובן יותר ענין ההפרש בין הרועים לנס''א ע''ד שמצינו בר' יוחנן בן זכאי שהיה שר התורה המלמד תורה לישראל ועכ''ז אמר לר' חנינא בן דוסא בקש עלי רחמים שתפלתו גדולה יותר הרבה משלו עד שאלמלי הטיח ריב''ז כו' ומר''ח בן דוסא לא נמצא שהיה מלמד תורה ע''ד ריב''ז ולא נמצא משמו דינים במשנה. וזהו ע''ד ההפרש שבין הרועים לנס''א כו' כי ריב''ז היה רועה ומפרנס לישראל כמו מרע''ה. ורחב''ד לא היה בו בחי' זו אבל היה צדיק תמים בלי שום דופי עד שארז''ל שלא נברא העוה''ב אלא בשבילו והיו מקבלים ממנו נש''י דרכי העבודה והחסידות ע''ד גדולה שימושה כו' ותפלתו היתה נשמעת יותר מריב''ז וכן נאמר והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נס''א שבחי' נס''א מועיל יותר נגד בחי' אשור כי יבא כו' לפי שממשיכים מבחי' סוכ''ע וכמו תפלת ר''ח ב''ד להפוך הטבע כו' שהוא ע''י המשכה מבחי' סוכ''ע שלמעלה מסדר והדרגת ההשתלשלות כו': וזהו ענין נרות דחנוכה. שטמאו כל השמנים שבהיכל מצד תגבורת חכמה דקליפה. לכן רצו להשכיחם תורתך כו'. וע''כ הוצרך להמשיך מבחי' שלמעלה מהחכמה דקדושה והוא מבחי' מקיפים עליונים. וזהו פך של שמן שהיה חתום בחותמו של כה''ג שהוא בחי' ורב חסד כו' (ולפי שהוא מבחי' מקיף נמשך ונשפל גם למטה להדליק גם עתה בדורותינו שאין בהמ''ק קיים משא''כ בבהמ''ק היה ז' נרות מבחי' ז' רועים אלא שהיה הגילוי ממש בבחי' פנימית כמאמר עדות היא לבאי עולם כו'. ועמ''ש לקמן ע''פ כי אתה נרי הוי''ה והוי''ה יגיה חשכי. שם הוי''ה הראשון הוא בבחי' השתלשלות וממנו נמשך בחי' אתה נרי. והיינו הנרות דמקדש כו'. ושם הוי''ה השני הוא מבחי' סוכ''ע שלמעלה מהשתלשלות ומזה נמשך בחי' יגיה חשכי והן הן נרות דחנוכה. ועד''ז הוא ענין ההפרש בין בחי' שבעה רועים לבחי' שמונה נס''א כי על ידי שבעה רועים נמשך המשכת המזון לכנ''י בחי' ותורתך בתוך מעי שהוא מה שיכול להיות נמשך בפנימית זהו מבחי' שם הוי''ה הנמשך בעולמות אבי''ע. אבל ע''י נס''א נמשכים בחי' מקיפים והוא מבחי' שם הוי''ה שלמעלה מגדר ההתלבשות בהעולמות אלא שמאיר בבחי' מקיף וכענין תפלת רחב''ד להפוך הטבע כו' כנ''ל והוא הנמשך ע''י מעשה המצות שהן המשכות בחי' מקיפים כי המצות הן נק' מצות המלך. ועיין בד''ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין מזון לבוש כו'. ולכן בחי' משיח הוא ג''כ מנס''א כי במשיח נאמר והריחו. מורח ודאין. וריח הוא בחי' מקיף ריחא דלבושייכו משא''כ
תוכן כתב:ונראה לפרש ענוותנותו של ר' זכריה באופן אחר והוא על פי דברי התוספתא דמסכת שבת פט"ז מ"ז במהדורת ליברמן ולפנינו פי"ז מ"ד, וז"ל, בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל. פירוש דבית הלל ובית שמאי פליגי במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון שבת מ"ד ע"א אי אית ליה איסור מוקצה אי לאו. בית שמאי כר' יהודה ס"ל ולפיכך אסור לטלטל את המוקצה, ולפיכך צריך להעביר על ידי טלטול הטבלה, וב"ה ס"ל כר' שמעון שהתירו לטלטל מוקצה. ור' זכריה בן אבקולס חשש לחומרא יתירא שהיה משליך מפיו אל אחורי המיטה ומבלי לטלטל בידיו כלל, וכדאיתא בשבת קמ"ג ע"א, אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן. ובחסדי דוד פירש וז"ל, ומאי דמסיים הכא רבי יוסי ענוותנותו וכו' כלומר דחומרא יתירה היא דפילו בית שמאי דמחמירין שרו לנערן על ידי הטבלא וכו' ולא יאה להחמיר כ"כ בדבר שאין בו אלא מפני הרואים שהרי הלכה כבית הלל וכדחזינן נמי דענוותנותו של ר' זכריה שרצה להחמיר ביותר בדבר שמפני הרואים גרם קלקול כדאיתא בגיטין וכו'.
פירוש דבריו, דאע"ג דאפשר לחשוש ולהחמיר בדבר על פי הלכה, מ"מ פעמים שאסור להחמיר בדבר ואדרבה חומרא זו גורמת לשריפת בית אלוקינו. וכתב במהרי"ץ חיות בגיטין שם וז"ל, אולם לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום וקרבן בזה הענין שהיה סכנה לכלל ישראל כו' ועיין מג"א או"ח הלכות לולב סימן תרנ"ו סק"ח שכתב ג"כ ראיה מש"ס כאן דמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות ע"כ והיינו מזה דחזינן דלא היה נכון בעיני חז"ל דרכו של רזב"א שאמר יאמרו בעלי מומים קרבים לגביה מזבח מוכח שמן הדין היו מותרין מפני אימת מלכות וכן אם היו הורגין את בר קמצא היו עושין ג"כ כדין מפני שרדף אחר כלל ישראל והבא להורגך השכם להורגו, ואולם מפני גודל ענותנותו של רזב"א לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אתו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות העושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה וחשב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדר גדר ולעמוד בפרץ ומפ"ז אמרו לשון ענותנותו היינו במה שלא רצה לעמוד על דעתו זאת היה הסיבה לחורבן הבית.
ונראה לומר עוד דמש"ה אמרינן בסוטה ה' ע"א, ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, הא גופא משום דלפעמים צריך הת"ח להתחזק בדעתו משום עת לעשות לה' וצריך להנהגי הנהגה מיוחדת בכדי להעמיד הדת על תילה.
איש_ספר כתב:ידוע הרי מש"כ מהרש"ל ביש"ש שעל זיוף התורה יש יהרג ואל יעבור, האם הוא מסתמך על מימרתו של ר' זכריה, יאמרו בעלי מומין קריבין?
שומע כתב:איש_ספר כתב:ידוע הרי מש"כ מהרש"ל ביש"ש שעל זיוף התורה יש יהרג ואל יעבור, האם הוא מסתמך על מימרתו של ר' זכריה, יאמרו בעלי מומין קריבין?
הזכיר זאת ר' אביגדר הלוי נבנצל בא' מספריו (עה"ת, אם זכרוני אינו לוקה).
הרב 'תוכן' כתב:אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו ופירש"י, ענותנותו סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו. וק"ק, דא"כ הול"ל, סבלנותו.
הוגה ומעיין כתב:מאחר ועד כה לא הוזכרו דבריהם, לא הצלחתי עוד להתאפק מלהביא דברי המחקרים שהצביעו על כך שהמילה "אבוקלוס" ביוונית פירושה ענווה, ועל כן השתמשו כלפיו דווקא בלשון "ענוותנותו", לשון נופל על לשון. ולענ"ד במקרה זה יש משהו בדבריהם.
תוכן כתב:אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו ופירש"י, ענותנותו סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו. וק"ק, דא"כ הול"ל, סבלנותו. ועוד קשה מהא דאמרינן באיכה רבה פרשה ד סימן ג' שם מצאנו שינוי מעט בסיפור זה וז"ל, אמר ליה כל אילין קורבניא דאת משלח ליהודאי למקרבינהו אינון אכלין להון ומקרבין אוחרין בחילופייהו ואם לא תאמין לי שלח עמי חד איפרכו וקורבנייא ואת ידע מיד שאיני שקרן עד דאתייא באורחא דמך איפרכו קם הוא בליליא ועשאן כולן בעלי מומין בסתר כיון שראה אותן הכהן הקריב אוחרנין תחתיהון אמר ההוא שליחא דמלכא למה לית את מקריב אילין קורבניא אמר ליה למחר אתא יום תליתאה ולא קרבהון שלח ואמר למלכא ההוא מילתא דיהודאה קאמר קושטא קאמר מיד סליק למקדשה והחריבו הדא דבריאתא אמרין בין קמצא ובין בן קמצא חרב מקדשא אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שרפה את ההיכל ע"כ. וכתב ביפה תאר שם וז"ל, ופרש"י ענותנותו סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו ולפי מ"ש כאן דשדר עמיה חד איפרכוס לא יכון זה כי מה יועילו בהריגתם לבר קמצא שהרי לעולם האיפרכוס יגיד הדבר כמו שעשה עכשיו.
ונראה לפרש ענוותנותו של ר' זכריה באופן אחר והוא על פי דברי התוספתא דמסכת שבת פט"ז מ"ז במהדורת ליברמן ולפנינו פי"ז מ"ד, וז"ל, בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל. פירוש דבית הלל ובית שמאי פליגי במחלוקת ר' יהודה ור' שמעון שבת מ"ד ע"א אי אית ליה איסור מוקצה אי לאו. בית שמאי כר' יהודה ס"ל ולפיכך אסור לטלטל את המוקצה, ולפיכך צריך להעביר על ידי טלטול הטבלה, וב"ה ס"ל כר' שמעון שהתירו לטלטל מוקצה. ור' זכריה בן אבקולס חשש לחומרא יתירא שהיה משליך מפיו אל אחורי המיטה ומבלי לטלטל בידיו כלל, וכדאיתא בשבת קמ"ג ע"א, אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן. ובחסדי דוד פירש וז"ל, ומאי דמסיים הכא רבי יוסי ענוותנותו וכו' כלומר דחומרא יתירה היא דפילו בית שמאי דמחמירין שרו לנערן על ידי הטבלא וכו' ולא יאה להחמיר כ"כ בדבר שאין בו אלא מפני הרואים שהרי הלכה כבית הלל וכדחזינן נמי דענוותנותו של ר' זכריה שרצה להחמיר ביותר בדבר שמפני הרואים גרם קלקול כדאיתא בגיטין וכו'.
פירוש דבריו, דאע"ג דאפשר לחשוש ולהחמיר בדבר על פי הלכה, מ"מ פעמים שאסור להחמיר בדבר ואדרבה חומרא זו גורמת לשריפת בית אלוקינו. וכתב במהרי"ץ חיות בגיטין שם וז"ל, אולם לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום וקרבן בזה הענין שהיה סכנה לכלל ישראל כו' ועיין מג"א או"ח הלכות לולב סימן תרנ"ו סק"ח שכתב ג"כ ראיה מש"ס כאן דמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות ע"כ והיינו מזה דחזינן דלא היה נכון בעיני חז"ל דרכו של רזב"א שאמר יאמרו בעלי מומים קרבים לגביה מזבח מוכח שמן הדין היו מותרין מפני אימת מלכות וכן אם היו הורגין את בר קמצא היו עושין ג"כ כדין מפני שרדף אחר כלל ישראל והבא להורגך השכם להורגו, ואולם מפני גודל ענותנותו של רזב"א לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אתו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות העושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה וחשב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדר גדר ולעמוד בפרץ ומפ"ז אמרו לשון ענותנותו היינו במה שלא רצה לעמוד על דעתו זאת היה הסיבה לחורבן הבית.
ונראה לומר עוד דמש"ה אמרינן בסוטה ה' ע"א, ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, הא גופא משום דלפעמים צריך הת"ח להתחזק בדעתו משום עת לעשות לה' וצריך להנהגי הנהגה מיוחדת בכדי להעמיד הדת על תילה.
מן המצר כתב:ב"ה
ישנה גרסה ארצישראלית של המעשה באיכה רבה שבו כתוב שענוותנותו של רזב"א (שם כתוב "אבקליס" ולא "אבקולס" שבבבלי) התבטאה בכך שהיה בסעודה ולא מיחה בבעל הבית וזה גרם שהיהודי שנפגע הלך למלך ואמר לו שהיהודים לא מקריבים הקרבנות שאתה שולח להם וכו'. כמו כן באיכה רבה האוהב הוא בר קמצא והשונא הוא בר קמצורא
בכל מקר המקור לכך שענוותנותו של רבי זכריה גלגלה את החורבן מופיע בתוספתא. על התוספתא ושתי הגרסאות למעשה ודמותו של רבי זכריה ראו במאמר כאן: http://lib.pshita.cet.ac.il/pages/item. ... uthor=2533
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: ישבב הסופר ו־ 377 אורחים