אליהוא, כמה שאני הצלחתי להבין אותו, שואל, איך יתכן לומר שמשום כך בכה רבי יוחנן, שהרי על זה בדיוק אומרת הגמ' משיב חכמים אחור, או אפשר שכוונתו, שלא יתכן שבכה על כך רבי יוחנן שהרי הגמ' בגיטין ממשיכה להסביר שפעל בהגיון רב, ואני שאלתי את אליהוא, שאפשר ששתי דברים הם, הגמ' בגיטין אינה מדברת על כך, שהיה לו לבקש את הבית המקדש ולא את ירושלים, אלא למשל, שהיה לו לבקש לברוח מירושלים הוא עצמו, והגמ' שבכה רבי יוחנן, מדברת בדיוק על זה, שבכה על שקיבל החלטה כה גורלית, יבנה וחכמיה ולא את בית המקדש, ואני יוצא מתוך הנחה שגם מרן הגריש"א ז"ל, ידע מדברי הגמ' בגיטין, ועובדה היא שאינו מציין לה.
יתכן ולא התנסחתי מספיק ברור, ואקווה שעתה אני ברור.
שוב, הגמ' בגיטין אינה קשורה לעניין, אם יבנה או ביהמ"ק, הגמ' שבכה רבי יוחנן, כן קשורה לעניין. זה מה ששאלתי.
מזל שיש לנו אויצר.
http://www.otzar.org/aspcrops/28280_235 ... 372012.asp
אין זה ממש מה שכתבתי בשם מרן הגריש"א ז"ל אך בדומה לזה.
לדעתו, בכה רבי יוחנן על זה שאמרו עליו משיב חכמים אחור, בניגוד למה שאמרו חז"ל כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו.
כלומר, רבי יוחנן לא התחרט על שהחליט יבנה וחכמיה, אלא על זה שאמרו עליו שאין בו דעה, ואינו נחשב כאילו נבנה בית המקדש בימיו.
ומצאתי עוד הרבה ספרים שכתבו בזה.
ולכאפנה לזה, אם ירצה השם נאריך בזה עוד.
ובכל אופן את ההסבר בארוכה כפי שהבאתי בשם מרן הגריש"א ז"ל טרם מצאתי.
שבכה רבי יוחנן על כך, שקיבל החלטה גורלית, וגם טרם מצאתי מי שפירש להדיא בדברי הגמ' בגיטין, שמשיב חכמים אחור, נאמר על זה, שלא ביקש את הבית המקדש ובמקום זה ביקש את יבנה וחכמיה. והאם רבי יוחנן התחרט על כך באיזה שהוא שלב, וגם איך יתכן שעל כך בכה רבי יוחנן והרי להדיא אמרו שם בגיטין, שלא היתה לו כל ברירה. וכפי שכתבתי להביא לעיל.
לדעתי וכך אני מבין גם את דברי מרן הגריש"א ז"ל, שרבי יוחנן מעולם לא התחרט על כך שביקש את יבנה וחכמיה, גם מפני שלא הייתה לו כל ברירה וכפי שאומרת הגמ' בגיטין, וגם לא יתכן שאם נגזר על הבית המקדש להיחרב שהייתה בקשתו של רבי יוחנן מועילה משהו. ופשוט שלא.
זה שרבי יוחנן בכה, משום שהוטל עליו לקבל החלטה גורלית מאין כמוה, האם לגלות עם יבנה וחכמיה או להשאיר את הבית המקדש על כנה, עצם הדבר שהוטל עליו דווקא לקבל החלטה גורלית כזו, מזה עצמו נבהל רבי יוחנן ובכה, החלטה כזאת, היה אצל ג' דברים ששינה משרע"ה כמו, הוסיף יום אחד, פירש מן האשה, ושיבר את הלוחות, ואצל מי מריבה לא הסכים עמו הקב"ה, כלומר, כאשר הקב"ה מטיל על מישהו החלטה גורלית כזו, סימן הוא שיש בכוחו לשקול ולהחליט, ויש לו את הכשרונות, ואת הידע ואת כל הצריך לכך, את כוח החשבון, את השיקול דעת הנכון, את הרואה את הנולד וכו'. ועל כן בכה רבי יוחנן, אם כה דורשים ממנו בבית דין של מעלה מה יענה ליום הדין.
וראויים הדברים, למרן הגריש"א ז"ל לאמרם, כאשר היה צריך להחליט על עגונות על זיהוי חללים וכו' וכו', ואם הקב"ה הניח את זה לפתחו, מה יענה ליום הדין.
--------------------------------------------------------------------------------
כהמשך לתגובה הקודמת:
נזכרתי שפעם ביקש לי אברך חשוב מאוד להעלות איתו למרן הגריש"א ז"ל להוועץ עמו בקשר לצרות שפקדו אותו ל"ע
ואז הגיב מרן ז"ל בזה הלשון צדיק השם יבחן - אם הוא בוחן אותך אז יש לך את הכוחות לכך.
והצביע על המדרש הזה.
כְּתִיב ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהלים יא, ה): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הַיּוֹצֵר הַזֶּה אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים, שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָקוּשׁ עֲלֵיהֶם אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרָם, וּמִי הוּא בּוֹדֵק בְּקַנְקַנִּים יָפִים, אֲפִלּוּ מֵקִישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְעָמִים אֵינָם נִשְׁבָּרִים, כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן
אם על רבי יוחנן הוטל להחליט יבנה וחכמה או בית המקדש, בהכרח שהדרישה ממנו היא גבוהה לאין ערוך ועל כן בכה רבי יוחנן.