"ועתה אל פניהם אוכיח שאפילו ממדת החסידות להימנע מדבר שיש בו חוצפה, לנו בני איטליה אין מונע בשום צד. כי דברי רבותנו צריך להבינם כפי הזמן והמקום והאדם. דאם לא כן נהיה בדבריהם אפיקורסים כמו הקראים בתורה שבכתב. כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז"ל איסורים שנעשו מותרים בחילוף הזמן והמקום."
אומנם לפי דבריו של הר"י ממודינא אין קץ לדברים כאלה, אבל אשמח רק למעט דוגמאות לאיסורים שנעשו מותרים בחילוף הזמן והמקום.
אולי אפשר לפתוח בדוגמה אחת מהסוגייה המעניינת בחולין (ו:)
העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו. חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר? דרש להן מקרא זה: "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן", אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. מכאן, לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה, שאין מזיחין אותו, ואמרי לה: אין מזניחין אותו, ואמרי לה: אין מזחיחין אותו.
(אולי אין לדמות, כי זה איסור לא בדיוק איסור, אלא מנהג בלבד?!)
