ל'קדושים' אשר בארץ - מי ומי הזוכים לתואר?

[איש_ספר]

כהמשך לאשכול המקוואות, חשבתי לנכון לעלות כאן מש"כ הגה"צ ר"ש דבליצקי בספר י"ג מאמרות, ב"ב תשל"ז, בתוך רשימה לזכרו של הגה"ק ר' דוד בהר"ן, שבצעירותו הסתופף בצילו:

יג מאמרות א.jpg (244.68 KiB) נצפה 6334 פעמים

יג מאמרות ב.jpg (168.1 KiB) נצפה 6335 פעמים

[בר ששת]

ראשית, הריני מוסר מודעה שיש שיראו את דבריי, כקינטור או כפקפוק. חלילה לי מעשות זאת. אלא שעלתה בליבי השערה, ואני מבקש לבודקה. ודי בזה.

נודעו בשערים, כמה וכמה מגדולי הדורות שהוכתרו בתואר 'הקדוש', שנלווה לשמם בתמידות. בעיקר קרא הדבר למחברים, כאשר מדברם על אודות חיבוריהם. הנודעים שבהם השל"ה-הקדוש; האור-החיים-הקדוש; ועוד ועוד (בראש הזוהר-הקדוש, אלא שלא ע"ז דבריי, ואולי).
בטוחני שטעמים רבים נאמרו בקשר לדבר. ברור לי שדיבורם של ישראל סגי. וכנראה שבמשך הדורות גם נאמרו טעמים כאלו ואחרים.
[לתנועת החסידות, יש לוודאי חלק בתיאור הזה, באשר המה המפיצים הגדולים של האוה"ח ועוד. ואכה"מ].

אלא שעלתה בליבי מחשבה נועזת, שהרי הרבה יש לחקור, מאי אולמא דשל"ה, מראשית חכמה, על דרך המשל. ובמה זיכה האוה"ח אורחו יותר מהרמב"ן שגם חיבורו מעורר כל לב.

ואולי י"ל, שתופעה זו נוצרה, משיגרא דלישנא, כאשר היו מדברים למשל על חיבור אור-החיים, שלמי שמתבונן, אינו מסגיר בהכרח שם של חיבור. והיה המדבר רוצה להדגיש שאין כוונתו למושג 'אור-החיים' אלא לחיבור או למחברו, אזי היה מוסיף להדגיש האור-החיים-הק'. כיוצא בזה השל"ה, שהיה המדבר רוצה להדגיש שאינו מדבר על לוחות הברית הכתובים באצבע אלוקים, והיה מוסיף השל"ה-הק'. (ואולי, כן הדבר גם בזוהר).

אשמח לשמוע דעת החברים.
ואבקש מחילה ממי שמקובל לו אחרת, ישמעני ואולי אקבל.

[הוגה]

עד שנבוא לדון על לשון בני אדם בדורות האחרונים,
אולי כדאי לנו תחילה לעיין בגמרא שבת (קי"ח ע"ב): "אמר רבי יוסי מימי לא נסתכלתי במילה שלי, איני והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו הקדוש אמר להו מימי לא נסתכלתי במילה שלי, ברבי מילתא אחריתי הוה ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו".
ופירש רש"י: "לא נסתכלתי כו' - מרוב צניעות: והא אמרו לו כו' - ואם כן לר' יוסי נמי הוה ליה למיקרייה רבינו הקדוש: תחת אבנטו - מן האבנט ולמטה:".

בפשטות הכוונה, ששאלו את רבי מדוע זכה שיקראו לו בני אדם כך, על אף שהבני אדם עצמם אינם יודעים מדוע הם קוראים לו כן,
ותלה רבי את הדבר בזה שלא הסתכל במילתו - שמפני זה היתה לו זכות שיקראו לו כן. ובצדק, כי "קדוש" בכ"מ מורה על פרישות מהעריות (כל' המהרש"א שם).

תן לחכם.

[בר ששת]

תשובה עמוקה השיבנו רבינו ההוגה. אלא שהותירה בתן לחכם ומי יאמר זיכיתי ליבי.

אבל עדיין לא בואר מפני מה לא זכו ראשונים אחרים, וחיבורי יראה קדושים להתעטר בתואר.

[לייטנר]

עד שנבוא לדון על לשון בני אדם בדורות האחרונים,
אולי כדאי לנו תחילה לעיין בגמרא שבת (קי"ח ע"ב): "אמר רבי יוסי מימי לא נסתכלתי במילה שלי, איני והאמרו ליה לרבי מאי טעמא קראו לך רבינו הקדוש אמר להו מימי לא נסתכלתי במילה שלי, ברבי מילתא אחריתי הוה ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו".
ופירש רש"י: "לא נסתכלתי כו' - מרוב צניעות: והא אמרו לו כו' - ואם כן לר' יוסי נמי הוה ליה למיקרייה רבינו הקדוש: תחת אבנטו - מן האבנט ולמטה:".

בפשטות הכוונה, ששאלו את רבי מדוע זכה שיקראו לו בני אדם כך, על אף שהבני אדם עצמם אינם יודעים מדוע הם קוראים לו כן,
ותלה רבי את הדבר בזה שלא הסתכל במילתו - שמפני זה היתה לו זכות שיקראו לו כן. ובצדק, כי "קדוש" בכ"מ מורה על פרישות מהעריות (כל' המהרש"א שם).

תן לחכם.

עם ישראל כולו נקראו 'קדושים', אם מפני שלא שימשו מיטותיהם ביום, ואם משום שנזהרו בנבלות וטרפות, ולטעמא קמא שפיר כדבריך, ולטעמא תנינא אינו מתאים בצורה ישירה לדברי המהרש"א.

[איש_ספר]

מיזגתי עם אשכול ישן. כיוונתי לעשות דברי בר ששת עיקר ודברי נטפלים לו, אבל המערכת סידרה ההודעות לפי תאריך ועמו הס"ר.

המשך לגופו של אשכול יבוא

[איש_ספר]

כיון שריב"ש שאל על לשון בני אדם ולא על לשון רז"ל, לכן אציין לדבר מה:

כבר הובא כאן הפולמוס הנורא שנפל בין רבינו בצלאל אשכנזי ורבינו משה גלאנטי על דרכי הלימוד, הנדפס לראשונה במקבציאל גליון ל"ז.

בסערת הפולמוס כתב מהר"ם גלאנטי לרב"א על דרכי לימודו ובין הדברים כתב:

ואחר ההלכה אנו למדים פרק מהספר הקדוש הרב בעל חובת הלבבות לשבר הגאוה וללבוש ההכנעה

הרב"א שדנו ברותחין השיבו בלשונו המליצית:

הנה מה הסכל בי, כי זכר את דבר קדושים אשר בארץ, המה הרשב"י ז"ל והתלמוד הנורא, אליהם אישים יקרא בשמותם עלי אדמות וראמות לא יזכר, וכאשר זכר ספר חובת הלבבות, אז הוחל לקרוא בשם קדוש, ויקרא שמו פלא יועץ. ואיברא דכן בקודש חזיתיו, ואשרי דרכיו ישמור, ומיהו זה המגזים כמתוקנין שבו לא עשה, לא שת ליבו ללמוד מזה הספר מדת הענוה הבטחון הקדושה והטהרה

היינו שהרב"א מתרעם על הרמ"ג, שכאשר הזכיר את התלמוד והזוהר, לא כינם בשם הלוואי הקדוש (למדנו שהביטוי זוה"ק לא היה שגור בזמן ההוא!) ורק בהזכירו את חובה"ל מכנהו הקדוש, הרב"א אף רואה בדבר לשון גוזמא.

[בר ששת]

תודה רבינו אי"ס, הידיעה על החובה"ל, מרתקת.
ועדיין מותירה מקום - קללוש אמנם - להשערתי. (אלא שהקפידא על מי שלא עשה כן, מוכיחה שלא כך).

===
לגופם של דברים. יצא משורת הדיון, ואזל למצוא את ההבדל בין המקדישים את רבותיהם לאלו שלא קידשום בתואר, וטרח להביא ראיה מהגרמ"ש שפירא, לחינם טרח. יכל לעלות ולחפש אם כתב מישהו בעולם 'החזון-איש-הק', ה'פני-יהושע-הקדוש', או ה'נודע-ביהודה הקדוש'.
אלא שגם בקרב חוגי החסידים, שהקדימו הרה"ק, רוב הצדיקים לא זכו לתואר הקדוש בפיות בית-ישראל, אלא בקולמוסי הכותבים.

אך מה שמעניין שגם גדולי הליטאים, כך דומני, מכנים גם הם 'השל"ה-הק'', האור החיים הק'.

[הוגה]

עם ישראל כולו נקראו 'קדושים', אם מפני שלא שימשו מיטותיהם ביום, ואם משום שנזהרו בנבלות וטרפות, ולטעמא קמא שפיר כדבריך, ולטעמא תנינא אינו מתאים בצורה ישירה לדברי המהרש"א.

אמת כדבריך,
אכן השאלה כאן היא על לשון בני אדם, שהורגלו להצמיד תואר "קדוש" לאנשים מסויימים.

אמנם אחרי דברי הגמ' הנ"ל בשבת, והירושלמי הנ"ל וכמ"ש הג"ר שריה שליט"א, עד לדברי ר' בצלאל אשכנזי וכמ"ש ר' אי"ס,
ניתן לראות בבירור, כי התוארים בדורות עברו - אפילו על ידי המון העם - נעשתה בצורה מחושבת, בדוקה ודקדקנית מאוד - ובטח זהו דבר פשוט וידוע,

ובאמת זהו דבר מופלא מאוד...
נתאר לעצמינו היום, האם חסידים יבואו לרבם כ"ק מרן האדמו"ר שליט"א, וישאלוהו מדוע זכה שיקרא "כבוד קדושת"...?
-- האם יבואו ספרדים, לרבם, וישאלוהו מדוע זכה שיקרא "החכם הצדיק המקובל"...?
או לחילופין, האם יבואו ליטאים לראש ישיבתם וישאלוהו מדוע זכה שיקרא "מרן/הגאון האמיתי"...?

לעומת זאת, בעבר... התלמידים פשוט נגשו לר' יהודה הנשיא ושאלו אותו מדוע הוא זכה שיקרא "רבינו הקדוש"... לא זו בלבד אלא, שהוא ענה להם בכל הרצינות... לא זו אף זו, מסדרי התלמוד אף הכניסו המעשה לתלמודם, והקשו מכאן על ר' יוסי מדוע לא נקרא ג"כ רבינו הקדוש...
וכנ"ל בעובדא בירושלמי.

סוף דבר לענ"ד: קשה מאוד עד בלתי אפשרי, לדון בצורה רצינית, על חלוקת התוארים שבדורות האחרונים.

[אליהוא]

ראיתי מראש ישיבה אחד שנזף חמורות במי שציטט בכתב מ'האור החיים הקדוש', דיש בדבר זה זלזול וגנאי בגאוני ארץ.

[תורת ארם צובא]

לקדושים אשר בארם צובא.

[ערער בערבה]

לא עסקתי בעניין, אבל לפו"ר אין צורך להרחיק לכת ולחפש בטעם שנקרא האוה"ח בשם 'הקדוש', שהרי כל המכיר את שיגו ושיחו של רבינו חיים ן' עטר, וההפלגות העצומות שכתב על עצמו בספריו, [למשל: בראשית מט יא, ספר חפץ ה' שבת דף י', ועוד כהנה וכהנה] יבין מדוע קיבל את כינויו זה במשך הדורות. [או אולי אפי' בדורו. כבר החיד"א כשמביא דברים בשמו מכנהו בשם 'חסידא קדישא'].

[הוגה]

[או אולי אפי' בדורו. כבר החיד"א כשמביא דברים בשמו מכנהו בשם 'חסידא קדישא'].

אם כי פעמים רבות בספריו, כשמביא החיד"א את האור החיים מכנהו בתואר זה,
חיפוש קל בספרי החיד"א מעלה שהוא לא היחיד: הוא כותב כן על ר' יהודה נבון, על מהר"ם רובייו, על הרש"ש, ועוד.

[מעיין]

מענין תואר הקדוש אעתיק מה שכתבתי באשכול אחר
viewtopic.php?f=7&t=4793&p=38222#p38036

מענין זה יש בנותן טעם להביא דבריו של המבי"ט בח"ב סוף סי' מ"ו על מה שכתבו תלמידיו של בעל פלוגתיה מרן הב"י ותיארו את רבם בתואר מי יבוא אחרי המלך הקדוש
וכתב על זה בחריפות, שלא ניתן לתאר בתואר זה לבנ"א ורק להקב"ה וגם זה רק בעשי"ת עיי"ש דבריו בפנים, וסיים בחריפות כשם שנפרעים מן המשבחים וכו' כך נפרעים מן המשובחים
ויש לציין דבר נפלא, שהמבי"ט עצמו מתואר במליצה בח"א סי' קכ"ג, בשאלה על ענין א' מדיני ממונות, מלך אוהב צדקה ומשפט, ולא כתב ולא מחה שם על זה כלום בתשובתו, והגם שיש לחלק, מ"מ נראים הדברים שאל מלחמתו הוא שב

[ישבב הסופר]

למרות שרבים מתופשי התורה פותחים בתורה תחילה במילים "זאגט די הייליגער גמרא", טרם ראיתי שיהיו רגילים לכתוב "הגמרא הקדושה" או ה"משנה הקדושה". בניגוד ל"תורה הקדושה" שמורגל בפי כל. כמו כן, רובם של מלמדי תינוקות [עכ"פ רבותי וכל אותם שאני מכיר] מלמדים את תלמידיהם ללמוד רש"י בהקדם הקריאה הנרגשת "זאגט די הייליגער רש"י".
אינני יודע אם ניתן לבאר מדוע שם זה נתפס ושם זה לא נתפס, מהיכן אנו יודעים שהיה על זה משטר מיוחד ומועצה שדנו והחליטו אי זה ספר יקבל תואר 'הקדוש' כשם לווי, איזה מהם רק מפה לאוזן ואיזה מהם גם בעט סופר מהיר.
להעיר, שהתואר "הזוהר הקדוש" מצינו גם בגליון הש"ס סנהדרין כ:, על קושיית התוס' מדוע נענש אחאב בלקחו כרם נבות, והגרעק"א מציין וז"ל "קושיא זו היא בזוהר הקדוש פרשת וישב" עכ"ל.

[מעיין]

מענין לענין שמעתי סיפור נאה שמחבר א' הוציא לאור ספר ובסוף ספרו כתב שמות המנדבים ובתוכם כמה אדמורים
וא' מהם האדמו"ר מסאטמאר תיאר כהרה"ק ואילו אדמו"ר מחצר אחר תיאר כהרה"צ
ולשאלת מקורביו מה ראה לחלק בין התוארים
ענה בפשיטות שביקר אצל שתיהן ובעת שהאדמו"ר האחר הוציא כיסו והביט בו ואו אז נתן לו נדבת לבו הטוב כצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם
ואילו האדמו"ר מסאטמאר הריק לו את כל המעות שהונחו אז על שלחנו מקבלת פתקאות ופדיונות בלא הביט כלל כמה נותן לו כבנן של קדושים שאינו מכיר צורתא דזוזא...

[בר ששת]

ידעתי שעל האוה"ח יהיו שימצאו סיבה, ועוד טרם הזכירו חיבת החסידים אליו (א"כ באשכול סמוך וסוער, הביאו דברי הד"ח והבית שלמה על רוח הקודש שהופיעה בבית מדרשו...).

אבל מה יהיה על עניין השל"ה. - בגלל כמה ציטוטים על שמו, ניסיתי לחפש מה מצאו בספרו שאין בספרים אחרים.

מענין לענין שמעתי סיפור נאה שמחבר א' הוציא לאור ספר ובסוף ספרו כתב שמות המנדבים ובתוכם כמה אדמורים
וא' מהם האדמו"ר מסאטמאר תיאר כהרה"ק ואילו אדמו"ר מחצר אחר תיאר כהרה"צ
ולשאלת מקורביו מה ראה לחלק בין התוארים
ענה בפשיטות שביקר אצל שתיהן ובעת שהאדמו"ר האחר הוציא כיסו והביט בו ואו אז נתן לו נדבת לבו הטוב כצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם
ואילו האדמו"ר מסאטמאר הריק לו את כל המעות שהונחו אז על שלחנו מקבלת פתקאות ופדיונות בלא הביט כלל כמה נותן לו כבנן של קדושים שאינו מכיר צורתא דזוזא...

כשמספרים מעשיות כגון אלו, שתמיד יש בהם איזו כוונת זילות באדמו"ר שכנגד, חשוב לזכור שהרה"ק מסאטמער יכול היה להרשות לעצמו לתת בלא חשבון, שכן היו לו המוים שהטילו מלאי לכיסו. משא"כ אותו צדי, שיתכן ולפום שיעורה דיליה גברה צדקתו, על שהביט במטבע וידע שיחסר לו ובכל זאת לא מנע מתת לו.

[מעיין]

אבל מה יהיה על עניין השל"ה. - בגלל כמה ציטוטים על שמו, ניסיתי לחפש מה מצאו בספרו שאין בספרים אחרים.

לשונך צורם

ולא באתי לגרוע בשאר הצדיקים והספרים אבל אעתיק מדברי השל"ה הקדוש היכולים לשפוך אור על מה שזכה לתוארו
וזה לשון השל"ה הקדוש בשער האותיות אות ק' קדושה

ואחרי רואי כי ענין האכילה היא כלל ופרט, רצוני לומר בפרט אבר מהאיברים דהיינו בפה ובושט, והוא כולל כי הוא מחיה כל הגוף. ודוגמה לזה ענין הביאה תלוי בפרט באבר ראש הגויה, והוא מהווה כל הגוף שממנו נולד. ואני בבחרותי למדתי תורה אצל הרב הגדול הגאון המופלג החסיד מהר"ר שלמה ז"ל, כשנפטרתי ממנו לילך לנשואין שלי, אמרתי לו, רבי, ברכני, וצוה עלי מה לעשות, אמר לי בזה הלשון, קדש עצמך בשני עניינים אלו, בקדושת מאכל ובקדושת הביאה, והוי זהיר במאוד להרחיק אלף אמה ממה שנוגע לאיסור, והתקדש במאוד בקדושתם, כי שאר מצות התורה אינם עושים רושם גופני, אבל אלו שני הדברים, האכילה מקיים הגוף והביאה מהווה הגוף, והרושם הזה עומד תמיד. עד כאן היה לשון פה קדוש זלה"ה. על כן בחרתי להזכירם באחרונה, אחר קדושת פרטי האיברים אזכיר אלו השנים שהם כללי הגוף, ואזכיר אותם בשם הלכות מאכלות אסורות ומותרות, והלכות ביאה אסורה ומותרת:

ובוודאי קיים את הדברים וראוי להקרא בשם זה

[דרופתקי דאורייתא]

שמעתי בשיעור מהגרי"ח סופר שליט"א, שאמר בשם רבינו האר"י ז"ל, שהתוארים בכלל ישראל קצובים.

ומועטים זכו שנקראו בתואר "הקדוש", ומהם האלשיך האר"י השל"ה האוה"ח הק'.