בינה נא זאת! כתב:גיורא בשמי שמיא כתב:בטח שיש להתחשב בכל טענות אלו, וכל זה לא מענינא, כי כאן מדובר בעובדא שאהב"ש העתיקו ממהדורת מכון אופק, ולא מכתה"י. והדבר הוכח בבי"ד של העה"ח שפסקו שאהב"ש חייבת למכון אופק סכום כסף, ומאז עברו הרבה שנים ועדיין לא צייתו לדין. ולכן, כאשר מוציאים אותו לאור ושבים על אותו עול, הרי זה דומה ממש לכלב, ואין התגובה נבזית. ואף אם תמצי לומר שהפעם מחקו את עבודתם הקודמת והכל העתיקו מכה"י מחדש (אשרי המאמין), עדיין עול בכפם שלא שלמו נזקם וגניבתם.
חדשות אתה מגיד, וגם אנוכי לא ידעתי בלתי היום.
על כל פנים, החלק השני בוודאי לא העתיקו באהב"ש מאופק, שהרי זה עוד לא הופיע.
במשך השנים נחשפתי למסמכים המגוללים את כל הפרשה והרי זה בבחינת לא יאומן כי יסופר. בנתיים הצורך בפרסום פחת, הכל כבר יודעים שהבעלות של הר"א שושנה על כתבה"י של אוסף גינצבורג, משולה לבעלות של מי שהוא על הירח.
(לולי כך, תוספות הרא"ש על נדרים (תשס"א) ונזיר (תשס"ט) וחיבור הרש"ס לעדויות (תשע"ד) ועוד ועוד לא היו רואים אור עולם ע"ע היום הזה...) ובכ"ז מעט כדי שלא להשאיר הגליון חלק....
בשנת
תשנ"ח הו"ל הר"א שושנה את שיטמ"ק לחולין חלק א' הכולל
שליש מהחיבור בלבד.בשנת
תשס"ג הו"ל אהב"ש את שיטמ"ק לחולין ח"א וחלק ב' הכולל
את כל החיבור. אנשי אופק פנו לבית הדין, בבקשה להטיל צו עיקול.
לפני בית הדין הופיעו עדיות בכתב ובעל פה לפיהם העתק מלא מחיבור שיטמ"ק לחולין היה מצוי בידי ר"א הורביץ ובידי אהבת שלום שקבלו ממנו, קודם הופעת הספר ע"י אופק. כך למשל כתב ר' פישל הרשקוביץ זצ"ל לבית הדין כי בשנת
תשנ"ג הביא לפניו ר"א הורביץ את החיבור כולו מועתק על ידו. כמו"כ הוצגו חילופי מכתבים עם הרב שאר ישוב כהן ז"ל שגם מהם עולה כי התכנית להו"ל שיטמ"ק לחולין ע"י ר"א הורביץ, קדמה להופעת החיבור ע"י אופק. בנוסף לכך הופיעו לפני בית הדין ת"ח שלמדו בעבר בכולל של אהב"ש והעידו שבעת לומדם מסכת חולין, קודם שנת תשנ"ח, היו מצויות בבית המדרש העתקות של החיבור כולו, והלומדים היו ממשמשים בהן בכל עת.
בית הדין התיר לאהב"ש להמשיך בהדפסת הספר ואף הואיל להרשות (!) לאהב"ש להו"ל את מהדורתם בתוספת מר"מ, רק ביקש לתת לאופק זכות ראשונים להערות רחבות ולאהב"ש הותר לציין רק למר"מ מינמליים. ("ש"ס בבלי וירושלמי בלבד"...!)
מפסק זה המתיר לאהב"ש להדפיס את השיטמ"ק, ודוחה את טענת אופק לבלעדיות, לא חזר בית הדין מעולם.
כיון שכך שינו אנשי אופק את טענתם, לדבריהם, אע"פ שברור שאהב"ש החזיקו בכתב היד, שהרי הם הוציאו שני שליש מהספר שאופק לא הוציאו, וכבר הוכח והתאמת בבית הדין שבידיהם היתה העתקה של החיבור כולו וכנ"ל, מ"מ לטענתם בחלק הראשון 'הסתייעו' אהב"ש בהעתקה שלהם, ומנין? משום שנמצאו שגיאות זהות! וע"כ הם דורשים סכום כסף מופרז.
מסיבות ומנימוקים שונים (בדיעבד בלתי מוצלחים) החליטו אהב"ש שלא להגיב לתביעה הזו שראו בה דברי הבאי בעלמא. בהעדר תגובה, קיבל בית הדין את תביעת אופק וחייב את אהב"ש בסך שמונת אלפים דולר (!).
מנהלי אהב"ש נדהמו מהפסק, בראש ובראשונה משום פגיעה בשמם הטוב, ואף מהסכום המופרז בכל קנה מידה.
הם הגישו לבית הדין מכתבים מגדולי העוסקים בתחום, (הרב בוקסבוים ז"ל ולהבחל"ח ר"א אייזנבך, ר"א סלע ועוד)
המבטלים את דברי אופק מכל וכל. במכתביהם מציינים הם, את ההבדלים העצומים שבין הנוסח של ח"א במהדורת אהב"ש לבין זה של אופק,
העולים על מאות (!), רובם ככולם תיקונים במהדורת אהב"ש של שיבושים המצויים במהדו' אופק. מספר השגיאות הזהות, הוסבר גם הוא. כמו"כ הוגש תצהיר מפלוני המעיד שהיה שליח אהב"ש לספריה במוסקבה ע"מ להגיה את הההעתקה (אותו קיבלו מרא"ה כאמור) מתוך כתב היד. וכ"ז מוכיח למעלה מכל ספק שגם בח"א לא נסמכו אהב"ש על שולחנם של אופק.
(מה שקרה משם ואילך יותר קשור לפרקטיקה של בית הדין של עדה"ח. הרכב בית הדין שחייב את התשלום כבר לא יכל להתכנס שוב בשל מצב בריאותם של חלק מהדיינים. בית הדין ביקש מהגרח"צ נויפלד, כיום מחברי בית הדין בעצמו, לבדוק את הענין מחדש, וזה הוציא חו"ד קצרה שאין
לטענת אופק כל בסיס. בגין מכתבו זה, פטר בית הדין את אהב"ש מתשלום שחייבו בפסק הקודם. ניתן לאמת את הדברים מול הרב הנזכר).
לסיכום, טענת הבעלות של אופק על כל כת"י של גינז', לא התקבלה מעולם. אף טענתם לפיה הם הראשונים שעסקו בשיטה לחולין, גם היא הוכחה כלא נכונה. בקשתם למנוע מאהב"ש את הדפסת השיטמ"ק נדחתה אף היא. טענתם שבשליש מהחיבור הסתייעו אהב"ש במהדורתם, הוזמה מתוך המהדורה עצמה.
רצ"ב מעט מהמכתבים