.השוחט כתב:
היא הנותנת בדיוק. אכן בנתינת עצה בדרך כלל זה תמיד תרי עברי כפי שביארת היטב.
אך מי שרצה להפוך נתינת כוס יין בחד עברא ללפני עור משום העצה שבזה, על זה באו דבריי הנ"ל (שזה כמו הושטה בחד עברא, מצד העצה שאינו זקוק לה).
זה לשון הרא"ש שבת פרק א' סי' א הנצרכת לענייננו:
"וקשה והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג
דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז דף ו: דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא
ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא"
כלומר, האבחנה שמבחין רבינו הרא"ש בין "תרי עברי דנהרא" ל-חד עברא הינה, אם הנזיר הנכשל יכול או לא יכול היה להשיג את כוס היין מבלעדי המכשיל. ובאופן שיכול להשיג לבד, אין איסור מן התורה להושיט לו כוס יין, אלא רק מדרבנן.
האם באותו מקרה, כשיבוא פלוני לשאול בעצתי בענין חינוך ילדים בבעיה שהוא מתלבט בה, ולמעשה אותו פלוני היה מגיע לבדו לאותה מסקנא שאני רוצה להמליץ לו עליה שלא בטובתו – האם יהיה מותר לי מן התורה להשיא לו אותה עיצה שאינה הוגנת לו?
ניתי ונחזי בלשון הרמב"ם בספר המצוות לאוין רצ"ט
"הזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר נפתה בו, ובאה האזהרה
מלרמותו ומהכשילו,
אבל תישירהו על הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו ולפני עור לא תתן מכשול."
הרמב"ם מוסיף תוספת משמעותית מאד לענ"ד גבי השאת עיצה: "...אבל תישירהו על הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר".
ולפי זה, האם ליועץ רע לחבירו יש טצדקי לומר, ממילא היה הנכשל בעצתי מגיע לאותה תוצאה לבדו. והלא אדרבה ואדרבה התורה רצתה שהיועץ יישר את חבירו לטוב ולישר, והוא עשה הפוך.
וא"ת מאי שנא ממושיט כוס יין לנזיר ומכשילו בעבירה, שאינו עובר על איסור מן התורה אם היה הנזיר יכול להשיג את היין לבדו?
שוב ניתי ונחזי בלשון הרמב"ם שם:
"ולאו זה כולל ג"כ מי
שיעזור על עבירה או
יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא לעון ובעזרתו הכשילו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו
להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה"
נראה לכאורה, שמדבר כאן על "שותפות" כלשהי של המכשיל בעבירה של פלוני – שתית היין על ידי הנזיר (וכלשון הרמב"ם: "יעזור" "יסבב" "להשלים עבירתו" וכיוצ"ב). כאן אפשר להבין היטב, שהמכשיל לא יוגדר כ"שותף" בעבירת הנזיר, אלא אם ביצוע העבירה – שתיית היין תהיה תלויה אך ורק באספקת היין על ידי המכשיל. אבל אם הנזיר יכול לקחת בעצמו את היין ואינו תלוי בהגשת היין על ידי המכשיל, כבר אי אפשר להגדיר את המגיש כ"שותף" לעבירת הנזיר. כי "שותף" זה דווקא מי שאי אפשר להסתדר בלעדיו.
ולפי זה יוצא לכאורה, כי באופן של "חד עברא דנהרא", בהיכי תמצי שיכול הנזיר הנכשל להשיג לבד את כוס היין, יהיה אסור להכשילו ביין רק מדרבנן, ואילו להשיאו עיצה שאינה הוגנת לו, במקום שיוכל הנכשל להגיע לאותה מסקנא לבדו – יהיה אסור לייעצו רע מן התורה, כי צריך היועץ ליעצו טוב.
ולפי זה, הדק"ל, אם אפשר לכלול את המסייע לעוברי עבירה ב"חד עברא" באיסור השאת עיצה שאינה הוגנת, כלומר הושטת כוס היין לנזיר תחשב כ"עיצה שאינה הוגנת", אם כן אותו סיוע בהושטת כוס היין היה צריך להיות אסור מן התורה למרות שהנזיר היה יכול להשיג את כוס היין לבדו, שהרי השאת עיצה שאינה הוגנת אסורה מן התורה גם באופן שהנכשל היה יכול להגיע לאותה עיצה לבדו. והסיבה לכך: כי המכשיל בוודאי לא דאג באופן זה לטובתו של הנזיר הנכשל ולא יישר אותו לטוב ולישר.