לפני עיוור לא תיתן עיצה

[אליהו בן עמרם]

"מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת"ל, 'ולפני עור לא תתן מכשול'" (ע"ז דף ו)
איסור זה הוא מן התורה רק באופן שהם עומדים "בתרי עברי דנהרא" (שני צידי הנהר), באופן שהנזיר לא יכול ליטול לבדו את היין.
אבל כששניהם בעבר אחד של הנהר, באופן שיכול הנזיר ליטלו בעצמו, מ"מ עדיין אסור להושיט לו יין, אך אין זה אלא איסור מדרבנן, שהגדרתו "מסייע לעוברי עבירה". (תוס' ד"ה בבא שבת ג, ורא"ש שם פרק א סי' א ועוד ראשונים)

ולכאורה קשה טובא:
הלא בלאו של "לפני עיוור" כלול עוד איסור, והוא להשיא עיצה שאינה הוגנת.
"ולשון ספרא: לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו"
וא"כ כל מסייע לעוברי עבירה, מדוע אסור רק מדרבנן, הלא הוא משיא את הנזיר עצה שאינה הוגנת לשתות יין שהוא עבירה מן התורה?

(בדומה לטענת המנחת חינוך במצוה רל"ב, שכל המכשיל את חבירו באיסור דרבנן יעבור על איסור לפני עיוור מן התורה, כיון שהשיאו עיצה שאינה הוגנת)

[לענין]

האם אין על זה אחיעזר בשם האמונת שמואל?

[יהודה בן יעקב]

באחיעזר ח"ג סי' ס"ה סק"ט כתב בשם שו"ת פנ"י (ח"א חו"מ סי' ט') דעובר באיסור דאו' דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת, וכ"כ בשו"ת בית אפרים או"ח סו"ס ל"ו וז"ל, וגם צ"ע דאפשר גם אליבא דר"ש דס"ל אסור מדרבנן שייך לפני עור לעבור עליו מדאורייתא דהא ס"ס ספי ליה איסורא אך בכמה דוכתי לא משמע הכי וצ"ע, עכ"ל.
אמנם בפמ"ג [או"ח סי' קסג א"א ב] כתב דאינו עובר בלפני עור אלא מדרבנן, עיי"ש.

[.השוחט]

לא פשוט כ"כ מאי קשיא להו, הרי האיסור הוא "תתן", וזה מתקיים או במעשה בתרי עברי דנהרא, משא"כ בחד עברא אין כאן נתינת מכשול, שהרי המכשול מזומן לו, וממילא מהאי טעמא גופא גם לגבי הדרש על נותן עצה, היינו שפלוני לא ידע בנפשו מה לעשות ואתה נותן לו את העצה הרעה, אבל בחד עברא, שפלוני גמר בדעתו, וגם המכשול מזומן לו אין כאן נתינה משום צד והלכך אין כאן איסור תורה.

[אליהו בן עמרם]

לא פשוט כ"כ מאי קשיא להו, הרי האיסור הוא "תתן", וזה מתקיים או במעשה בתרי עברי דנהרא, משא"כ בחד עברא אין כאן נתינת מכשול, שהרי המכשול מזומן לו, וממילא מהאי טעמא גופא גם לגבי הדרש על נותן עצה, היינו שפלוני לא ידע בנפשו מה לעשות ואתה נותן לו את העצה הרעה, אבל בחד עברא, שפלוני גמר בדעתו, וגם המכשול מזומן לו אין כאן נתינה משום צד והלכך אין כאן איסור תורה.

בעניותי לא מצאתי שקיים חילוק כזה של תרי או חד גם לגבי משיא עיצה.
ואף קשה להבין חילוק כזה במשיא עיצה.
כי אם נוטל העיצה לא צריך את העיצה, כי הוא יודע לבד, אם כן העיצה לא הוסיפה לו דבר, ואין כאן כלל השאת עיצה.
ולמה הדבר דומה, למי שמושיט כוס יין לנזיר שכבר עסוק בשתיית כוס יין משלו.

ומי שבא להתייעץ, סימן הדבר שהוא מתלבט מה לעשות.

ואם יכול לקבל עיצה רעה זו גם מאחרים, הנה מצב כזה לא פשוט שמותר מן התורה גם במכשול עבירה, וביותר בעיצה רעה שהענין הוא להשיאו עיצה טובה ולישר אותו כדאיתא ברמב"ם ספר המצוות לאוין רצ"ט.

[אליהו בן עמרם]

באחיעזר ח"ג סי' ס"ה סק"ט כתב בשם שו"ת פנ"י (ח"א חו"מ סי' ט') דעובר באיסור דאו' דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת, וכ"כ בשו"ת בית אפרים או"ח סו"ס ל"ו וז"ל, וגם צ"ע דאפשר גם אליבא דר"ש דס"ל אסור מדרבנן שייך לפני עור לעבור עליו מדאורייתא דהא ס"ס ספי ליה איסורא אך בכמה דוכתי לא משמע הכי וצ"ע, עכ"ל.
אמנם בפמ"ג [או"ח סי' קסג א"א ב] כתב דאינו עובר בלפני עור אלא מדרבנן, עיי"ש.

דברי רבינו האחיעזר בשם שו'ת פנ'י אינם עוסקים בשאלתי.
שם מדברים על החקירה שחקר במנח'ח סי' רל'ב האם מכשיל את חבירו באיסור דרבנן כגון ריבית דרבנן או עוף מבושל בחלב, שייאסר מן התורה למרות שלא מכשילו באיסור מן התורה, וזאת מצד משיאו עיצה שאינה הוגנת. ולמעשה במנח'ח הביא בזה סתירה-מחלוקת בתוס'.

ואילו שאלתי עסקה בענין מכשיל את חבירו בעבירה בחד עברא דנהרא, שהכריעו בזה הרבה ראשונים שאינו אסור מן התורה אלא רק מדרבנן.
ולכאורה צריך להאסר מן התורה מצד עיצה שאינה הוגנת.
על כרחך, שאין צד כזה, וצריך להבין למה?

והרב 'השוחט' שליט'א רצה ליישב שבחד עברא דנהרא אין גם איסור מן התורה להשיאו עיצה שאינה הוגנת.
ואנוכי מתלבט בזה טובא, כיון שלא נשמע כמדומני חילוק זה גבי משיא עיצה.

[אליהו בן עמרם]

אם שמעתי על הזדמנות מסחרית לקנות עכשיו במחיר מוזל נכס שנודע לי מאחורי הפרגוד שמחירו עשוי לעלות מאד. האם ניצול אי ידיעתו של המוכר אסור מן התורה כיון שייחשב כעצה שאינה הוגנת?
או שלא, כיון שהמוכר לא שאל בעצתי, ואף יתכן מאד שאיננו סומך על עצתי, מחשש טבעי שבין מוכר לקונה.

ואגב זאת, ערב פרשת תולדות, משום מה מותר היה ליעקב אבינו ע'ה לנצל את חולשתו של עשיו ולקנות בכורה יקרה בנזיד עדשים? האם אין זו עצה שאינה הוגנת?

[.השוחט]

לא פשוט כ"כ מאי קשיא להו, הרי האיסור הוא "תתן", וזה מתקיים או במעשה בתרי עברי דנהרא, משא"כ בחד עברא אין כאן נתינת מכשול, שהרי המכשול מזומן לו, וממילא מהאי טעמא גופא גם לגבי הדרש על נותן עצה, היינו שפלוני לא ידע בנפשו מה לעשות ואתה נותן לו את העצה הרעה, אבל בחד עברא, שפלוני גמר בדעתו, וגם המכשול מזומן לו אין כאן נתינה משום צד והלכך אין כאן איסור תורה.

בעניותי לא מצאתי שקיים חילוק כזה של תרי או חד גם לגבי משיא עיצה.
ואף קשה להבין חילוק כזה במשיא עיצה.
כי אם נוטל העיצה לא צריך את העיצה, כי הוא יודע לבד, אם כן העיצה לא הוסיפה לו דבר, ואין כאן כלל השאת עיצה.
ולמה הדבר דומה, למי שמושיט כוס יין לנזיר שכבר עסוק בשתיית כוס יין משלו.

ומי שבא להתייעץ, סימן הדבר שהוא מתלבט מה לעשות.

ואם יכול לקבל עיצה רעה זו גם מאחרים, הנה מצב כזה לא פשוט שמותר מן התורה גם במכשול עבירה, וביותר בעיצה רעה שהענין הוא להשיאו עיצה טובה ולישר אותו כדאיתא ברמב"ם ספר המצוות לאוין רצ"ט.

היא הנותנת בדיוק. אכן בנתינת עצה בדרך כלל זה תמיד תרי עברי כפי שביארת היטב.
אך מי שרצה להפוך נתינת כוס יין בחד עברא ללפני עור משום העצה שבזה, על זה באו דבריי הנ"ל (שזה כמו הושטה בחד עברא, מצד העצה שאינו זקוק לה).