לשון "חג" וקרבן חגיגה

[צופה_ומביט]

כבר דובר כמה פעמים בפורום אם "חג" הוא על שם יום טוב ושמחה או רק ע"ש קרבן חגיגה. לגבי ראש השנה, חנוכה ופורים.

הנה מצינו בתורה את המילה "חג" עוד לפני מתן תורה וחיובי הקרבנות, "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר",
ואמנם אומר ע"ז הירושלמי בחגיגה א, ב שמכאן כי "לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור",
והשווה לבבלי חגיגה ו, א שחגיגה ישנה לפני הדיבור ב"ויזבחו זבחים" של נערי בני ישראל במתן תורה.
ואכן, בפסוקים מקבילים לפסוק הנ"ל אומר הקב"ה שלח את עמי ויעבדוני, נלכה נא דרך שלושת ימים ונזבחה לה' אלקינו.
הרי שהכל חד, ו"יחוגו" פירושו "עבודה" של "זבחים".

כך גם במעשה העגל, אומר אהרן "חג לה' מחר", ומיד: "וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים".

השאלה היא מדוע שקרבן שלמים, זבחים, בעצמו ייקרא "חגיגה"? איזה טעם עצמי יש לשם הקרבן הזה בעצמו, עד שנאמר שהלשון "חג" נולד מזה, ומשמעותו "זמן שמקריבים בו קרבן חגיגה"?
ובפשטות היה נראה שהוא להיפך, שזמן שמחה נקרא חג [אולי ע"ש ריקודים ומחולות במעגל, כמו שכותב התוי"ט, ואכן במעשה העגל מפורש בתורה "וירא את העגל ומחולות"], וממילא קרבן שמקריבים בזמן החג [מחמת שמחת החג] נקרא קרבן חגיגה.
[ועדיין צריך להבין לפי זה את החילוק בין שלמי שמחה לשלמי חגיגה, מדוע נשתנה שמם זה מזה, שלכאורה עניינם אחד].

וברמב"ם ריש הלכות בית הבחירה "וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה". וצ"ב הכוונה. האם הוא לשון שמחה ומועד, או שהוא לשון עליה והתכנסות [אל המרכז] מכל העברים מסביב, תל תלפיות שכל פיות פונים אליו מכל עבריו במעגל והוא באמצע. אבל זה קשה ודאי לפרש שהכוונה "מקריבים בו קרבן חגיגה שלוש פעמים בשנה", דאיזה טעם יש לתלות את כל עניין הרגלים והעליה בהם בקרבן חגיגה דוקא, ועד כדי לקרוא לכל העליה לרגל "וחוגגין אליו". ולשון הרמב"ם לקוח מלשון התורה "שלוש רגלים תחוג לי בשנה".

ובאמת, הספורנו שם - וכן במעשה העגל כנ"ל - מפרש "חג" לשון שמחה. ואף מקשר בין שני המקומות, וזה לשונו: "תחוג לי, כענין ישמח ישראל בעושיו, על היפך וירא את העגל ומחולות". ומדבריו באמת משמע כדברי התוי"ט שזמן שמחה נקרא "חג" בגלל "מחולות" שנהוג לעשות בו. [והאידנא קיימינן באיסור חכמים לרקוד ביום טוב....].

להנהלה:
באם יש לאחד אשכול זה עם אחרים שעוסקים בכך - אשמח, רק שאני בחיפוש שעשיתי לא מצאתי מקום מתאים. סליחה ותודה.

[דרומי]

אני מעתיק כאן קטע שנכתב בקשר לשיטת הרמב"ם בפירוש מצות "ושמחת בחגך", דומני שזה יכול לתת קצת כיווני מחשבה.

בלקוטי שיחות (חלק לג עמוד 63 ואילך) האריך בגדר מצות 'ושמחת בחגך' בשיטת רבינו, לפי המבואר בדבריו בהלכות חגיגה ובהלכות יום טוב.

ודייק מלשון רבינו שמצות 'ושמחת בחגך' מתייחסת בעיקרה להקרבת שלמי השמחה, ולא רק אכילת בשר השלמים אלא כללות מעשה הקרבן והבאתו לפני ה' הוא מעשה השמחה ד"ושמחת בחגך". ולכן כתב רבינו בהל' חגיגה: "והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים כו'", וכן בהלכות יום טוב כתב: "השמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים" – כי השמחה היא בכללות הבאת הקרבן לפני ה', שהוא בדוגמת הבאת קרבן תודה לה' והוא מעשה של שמחה בעצמותו.

וביאר שלדעת רבינו הפירוש "ושמחת בחגך" הוא "בקרבנך", והיינו שחייבים לשמוח בהבאת קרבן (וראה גם לשון רבינו בהלכות בכורים פ"ג הי"ב לגבי מה שנאמר בבכורים "ושמחת בכל הטוב" – "ולהלן הוא אומר 'ושמחת בחגך'; מה שמחת החג בשלמים, אף כאן בשלמים").

ולפי זה, בזמן הגלות שאי אפשר להקריב קרבן שלמים חסרה לגמרי שמחה זו שהיא עיקר המכוון בציווי "ושמחת בחגך", ורק ש"יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו" (וראה גם לשון רבינו בהלכות יום טוב הלכה יט: "אכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה") – שהוא חיוב שמחה נוסף, שמלבד הקרבת השלמים שהיא מעשה שמחה בעצמותו, יש מצוה הנכללת בכלל זה לעשות דברים המעוררים ומביאים שמחה לכל אחד כראוי לו, ובכללם אכילת בשר (בשר חולין) ושתיית יין.

והיינו, שלדעת רבינו יש שני חיובי שמחה הנכללים במצות "ושמחת בחגך", ובזמן הבית היה אפשר לקיים שניהם, ואילו בזמן הגלות אפשר לקיים רק החיוב השני ולא החיוב הראשון והעיקרי.

ובזה יומתק מה שפירש רבינו ש"נשים חייבות במצוה זו" של שלמי שמחה (ולא די להן בעניני שמחה אחרים), כי זו עיקר הכוונה במצות "ושמחת בחגך", ש"בחגך" פירושו "בקרבנך" ואי אפשר להוציא הנשים מעיקר המצוה.

וב'לקוטי שיחות' שם הביא, שמדברי שולחן ערוך הרב (הלכות יום טוב סימן תקכט סעיפים ו-ז) עולה שיטה אחרת בכל זה, שלדעתו אין שני חיובי שמחה נפרדים אלא הוא חיוב שמחה אחד "להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו", והיינו שאינו מפרש את "ושמחת בחגך" ביחס לקרבן דוקא (וכמו שנתבאר בדעת רבינו), אלא ש"בחגך" קאי על זמן החג, שיש חיוב לשמוח במועדים.

ולשיטת שולחן ערוך הרב, גם המצוה בהבאת שלמי שמחה אינה בכללות הבאת הקרבן (וכמו שנתבאר בדעת רבינו), אלא דוקא בענין אכילת הבשר, וכדיוק לשונו שם: "בזמן שבית המקדש קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה", "עיקר השמחה שהוא אכילת בשר שלמים".

והיינו, שבתוך המצוה הכללית של "ושמחת בחגך" שהיא לשמוח כל אחד כראוי לו, באכילה ושתייה וכו', הוסיפה התורה וקבעה שעיקר קיום השמחה בא על ידי אכילת בשר שלמים.

ותוכן הדברים, שלשיטת רבינו כוללת מצות 'ושמחת בחגך' שני שמחות – שמחה אחת השייכת לשמים והיא בהקרבת שלמי שמחה לפני ה', ושמחה נוספת טבעית הבאה על ידי אכילת בשר חולין ושתיית יין וכו', ולא קרב זה אל זה;

ואילו לשיטת שולחן ערוך הרב הכוונה היא רק למצות השמחה הטבעית הבאה על ידי אכילה ושתייה וכו', ורק שבתוך זה גופא חייבה התורה להכניס ענין של מצוה וקדושה – אכילת בשר שלמים. ועיין שם עוד.

[HaimL]

לי תמיד היה פשוט שחג הוא לשון סיבוב של הזמן כמ"ש תקופת השנה.
אבל מעיון נוסף בפסוק, אפשר לפרש (בנוסף, כי העיקר, לטעמי הוא מ"ש לעיל), כמו שהובא מלשון הרמב"ם ז"ל, וחוגגים אליו, אבל לא מלשון שכולם פונים אליו, כמו במעגל, אלא שהעלייה לרגל עצמה היא הליכה במעגל (היינו מביתו לירושלים, ובחזרה)
וזהו שפתחו משה ואהרן פתיחתא זוטרתי אצל פרעה, כה אמר השם וגו' שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, כדמפרש ואזיל, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה וגו', שלא ביקשו אלא ללכת למקום הזבח, ולחזור על עקבותיהם, וההליכה למקום הזבח היא החגיגה.

[צופה_ומביט]

נזכרתי כעת שאפשר ללמוד מלשון התרגום.

וירא את העגל "ומחולות" - מתורגם "חינגין".

וכן בפיוט "אקדמות" מתרגם את "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן [וכאו"א מראה באצבעו וכו' שנאמר הנה וגו' זה ה' קיווינו לו"] וכו' - "בְּגוֹ עֵדֶן גִּנְּתָא מְטַיְלֵי בֵי חִנְגָּא לְבַהֲדֵי דִשְׁכִינְתָּא [עֲלֵהּ רָמְזֵי דֵּין הוּא וכו' שְׂבַרְנָא לֵהּ בְּשִׁבְיָן תְּקוֹף הֵימָנוּתָא]".

כמדומה [לי בור ועם הארץ] שבכל כה"ג לשון ארמי מוסיף נ' בתוך המילה העברית, כמו איש-אנש, בת-בנת, וכי "חינגא" אינה אלא "חג" העברי, וחזינן ש"חינגא" היינו "מחול", וכך ממש הוא משמעות לשון "חג" בעברית, נע בחוגה ומעגל [של ריקוד], והרי שעיקרו של "חג" הוא לשון שמחה, וממנו הגיע להיות שמו של הקרבן המיוחד לזמנים אלו, קרבן חגיגה.

[צופה_ומביט]

לי תמיד היה פשוט שחג הוא לשון סיבוב של הזמן כמ"ש תקופת השנה.
אבל מעיון נוסף בפסוק, אפשר לפרש (בנוסף, כי העיקר, לטעמי הוא מ"ש לעיל), כמו שהובא מלשון הרמב"ם ז"ל, וחוגגים אליו, אבל לא מלשון שכולם פונים אליו, כמו במעגל, אלא שהעלייה לרגל עצמה היא הליכה במעגל (היינו מביתו לירושלים, ובחזרה)
וזהו שפתחו משה ואהרן פתיחתא זוטרתי אצל פרעה, כה אמר השם וגו' שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, כדמפרש ואזיל, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה וגו', שלא ביקשו אלא ללכת למקום הזבח, ולחזור על עקבותיהם, וההליכה למקום הזבח היא החגיגה.

ואיך תפרש "חג לה' מחר"?
אירוע חד-פעמי, שנערך באותו מקום שעומדים בו כעת.
לכאורה לא מתאים בו לשון סיבוב והקפה לא של הזמן ולא של המקום,
ומתאים שם לכאורה רק "מחולות", כמו שאכן מפורש בכתוב שעשו שם, וכנ"ל, או כמו שכתבתי לגבי לשון הרמב"ם, שעומדים/מתקבצים כולם סביב העגל, מסביבו, או מסביב למרכז האירוע יהיה איזה שיהיה, והעיקר הוא עמידה בהיקף / קיבוץ של כולם מכל העברים אל מקום אחד הנמצא במרכז.

[צופה_ומביט]

עוד פסוקים:

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר.
משמע שחג הוא קרבן. מקביל ל"זבחי". [וכאן אפילו אינו קאי על קרבן חגיגה, אלא על קרבן הפסח, וראה בזה עוד להלן].

אבל בפסוק מקביל מפרט יותר:
לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח
כאן משמע להדיא [עכ"פ בפשוטו של לשון המקרא, בלי דרשות, ולא עיינתי] הזבח של יום טוב הפסח.
והמילה חג = יום טוב.

ובתפילה:
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון.
לא משמע כלל שהכוונה על קרבן, אלא על עצם היום.
וג' לשונות יש: זמן, מועד, חג. ויש להבין שג' משמעויות הן: זמן - עצם היום [ובכלל זה שהוא חוזר ע"ע בזמן קבוע בכל שנה], מועד - מה שהוא יום מיועד ומזומן למשהו מסוים, חג - שהוא יום שמחה.

[ר_חיים_הקטן]

עיין הכתב והקבלה (שמות כג:יד, כג:יח, לב: ה, דברים טז:טז).

[כדכד]

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו"

[צופה_ומביט]

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו"

אכן, וקאי הרי על ראש השנה, ולמצער על ראש חודש. וכבר הובא באשכולות דומים.
והאב"ע שם פירש שהכוונה לזביחת קרבנות:

ומלת חגנו – זביחת הכשבים כמו: חגים ינקופו, אסרו חג בעבותים.

וכלומר שלא רק קרבן חגיגה נקרא "חג" אלא כל זבח, ובכלל זה קרבנות המוספים של ר"ה או ר"ח. וכבר הבאתי לעיל שבפשטות מצינו שקרבן הפסח נקרא "חג" - בפסוק "ולא ילין חלב חגי עד בוקר". [כעת ראיתי בכתב והקבלה שבמכילתא וכן לרמב"ם ולסמ"ג פסוק זה קאי על אימורי הפסח, ולבבבלי קאי פסוק זה על קרבן חגיגה, ונחלקו אם חגיגת י"ד או ט"ו].

אלא שלעיל תמהתי מה שורש וטעם השם הזה ל"קרבן/זבח", ואיזה פשר מילולי יש לקריאת "קרבן/זבח" בשם "חג", על מה ולמה.
ולכן הצעתי שאדרבה, יסוד הכל הוא המועד, היום טוב, שהוא הנקרא "חג", ולזה יש מובן פשוט וברור של שמחה ומחול. וקרבנות שקרבים ביום טוב נקראים "חג" - משום שהם קרבים ב"חג".

[צופה_ומביט]

כעת ראיתי בספר השורשים לרד"ק, וכתב בזה דברים מפורשים כמשנ"ת:

חגג. וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ (שמות יב, יד), הָמוֹן חוֹגֵֽג (תהלים מב, ה), חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ (נחום ב, א), חַג לַֽי"י (שמות יב, ד), וּבַֽחַגִּים וּבַמּֽוֹעֲדִים (יחזקאל מו, יא). וכן נקרא הקרבן עצמו חַג על שם שקרב בחג, אִסְרוּ־חַג בַּֽעֲבֹתִים (תהלים קיח, כז), חֵֽלֶב־חַגִּי עַד־בֹּֽקֶר (שמות כג, יח), סְפוּ שָׁנָה עַל־שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹֽפוּ (ישעיה כט, א). פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם (מלאכי ב, ג). ומן הענין הזה יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר (תהלים קז, כז). אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (ישעיה יט, יז), ענין תנועה כי גם החג נקרא כן לפי שמרקדין ומטפחים בשמחת יום טוב. אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים (שמואל א' ל, טז), כלומר מרקדין ומפזוין ומכרכרין בשמחה. וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל.

מה שכתב לגבי חלב חגי, והביאו כאחד המקומות שהקרבן עצמו נקרא "חג", וברוך שכיוונתי בזה לעיל, הנה לקוצר דעתי אולי יש להציע כמו שהצעתי לעיל שלימד עליו רעהו הפסוק המקביל "לא ילין לבוקר זבח חג הפסח", וכלומר שהפסוק "לא ילין חלב חגי" כאילו נכתב "חלב זבח חגי".

[צופה_ומביט]

עיין הכתב והקבלה (שמות כג:יד, כג:יח, לב: ה, דברים טז:טז).

ייש"כ! מצ"ב דבריו:

שמות כג, יד:

הנה השמות השונות הנמצאים בתורה לימים טובים של ישראל, חגים, מועדים, מקראי קדש, רגלים, ועצרת, כל אחד מהם יורה על ענין פרטי. חג, ע"ש תנועת השמחה בנסיעתם למעון קדשו ית' (וואללפאהרטס- פעסט) כמ"ש בראה ט"ז ט"ו. מועד, ע"ד התאספם יחד כלם כאיש אחד חברים (פערזאממלונגס- פעסט), מקראי קדש, ע"ש ההכנה והזמנה הנפשית על דרכי קדש (אויפרוף צור הייליגקייט) כמ"ש באמור כ"ג ב'. רגל, אל המכוון מנסיעה ואסיפה זו, והיא להוליכם אל אושר האמתי (לייטונגס- פעסט) ויום אחרון של כל יו"ט נקרא עצרת (אנהאלטספעסט) שגם אחר עבור המועד ונשוב בימי חול ומעשה לא נרף מלהחזיק בידינו ומלעכב בנפשותינו הלמודים היקרים שהתרגלנו בהם בימי המועד, כמ"ש פינחס כ"ט ל"ה:

ושם:

תחג לי. שם חג הונח לרש"פ על הנקבים והחלולים שבסלעים (האהלונגען, צווישענרוים), כמו חגוי הסלע, והמה ההפסקים הסדוריים שבין הדברים שהיו יחד דבר אחד אם לא היה נעשה הפסק ביניהם, ויקרא מין כלי ההנדסה מחוג (צירקעל), ע"ש ההפסק שבין השטחים שהוא עושה ע"י ההפסק שבין ירכותיו, ויקראו החלולים שבסלע חגוי ע"ש ההפסק שבין בליטות הסלע, ויקרא המועד חג, חג המצות, חג הסכות, ע"ש שעושה הפסק בימי המעשה שלפניו ושל אחריו (פעריען, אינטערוואללע), אמנם יום השבת אינו נערך כלל עם הימים של אחריו כ"א עם מה שלפניו, שהוא סוף ושביתת ימי המעשה שלפניו, וימי המעשה של אחריו הם שוב התחלת זמן חדש.

שם כג, יח:

ודע דלבעלי לשון חג עיקר יסודו הוא ענין רקידה של שמחה (היפפען, טאנצען), כמו אוכלים ושותים וחוגגים, ויחגו וינעו כשכור, ומזה הונח על ימים טובים שהם ימי שמחה, והקרבן הבא בימים האלה נקרא על שמם. ודעתי אינה מתיישבת בזה, דהרקודים אינם מותרין ביו"ט, וראינו אהרן קרא במעשה העגל חג לה' מחר, ולא היה יום שמחה אבל יום צרה ומבוכה, גם מה הבדל יש בין שני מיני הקרבנות הבאים ביו"ט, זה נקרא שלמי שמחה, וזה שלמי חגיגה, לכן נ"ל בעיקר יסוד שם חג, שענינו האסיפה והקבוץ, כי כ"ה בלשון ערבי [א"ה: ילמדונו היודעים. אני יודע על העליה שלהם למכה, שנקראת חאג', אבל מנין מה מקור מילה זו גופא? ושמא היא בעצמה באה מהמילה חג של התורה שנכתבה על הרגלים], ונקראו שלשת הרגלים חג הפסח, חג השבועות חג הסכות, ע"ש הקבוץ והאסיפה שהיו בזמנים אלו לכל ישראל בעיר הנבחרת, ככתוב שלש פעמים בשנה וגו', (ולזה נקראו ג"כ מועדי ה', משרש ועד שהוראתו קבוץ ואסיפה, קרואי מועד), ולפי שמוזהר הישראלי לבלי אכול מקרבן החגיגה הוא וביתו לבד, אבל חייב לזמן על שולחנו הלויים העניים היתומים והאלמנות וכדומה עד שיאכל באסיפה ובחברת אדם נקרא בשם חגיגה (צוזאממענקונפט, געזעלליגער פעראיין), ואהרן קרא את יום המחרת למעשה העגל בשם חג, ע"ש הקבוץ והאסיפה שהגביל להם בו, וכן הפסח לפי שהוא נאכל למנויים בחברת בני אדם כמ"ש ולקח הוא ושכנו וגו', לכן נקרא כאן סתם בשם חג, ונכלל בו כל האמור למעלה הפסח והחגיגה.

ברוך שכיוונתי לטענה מריקוד ביו"ט [אמנם אסור רק מדרבנן, ואיזו טענה יש בזה על לשון תורה? אמנם להלן דברים טז, טז ביאר קושייתו יותר], וכן לשאלה א"כ מה בין שלמי שמחה לחגיגה.
הטענה שלו מדברי אהרן לא הבנתי, הרי אהרן דיבר לפי דעתם של עושי העגל, ומה היה לו לומר? ומה עוד שפירש רש"י [והביאו הכתב והקבלה שם] שכוונת אהרן היתה לשמים שאדהכי והכי יבוא משה ואכן יהיה חג לה' מחר.

ועכ"פ, פלא שבשלושה קטעים סמוכים מפרש בכל פעם מילת "חג" באופן אחר [ובקטע השלישי כותב שזהו אותו עניין של "מועד", ולעיל הבדיל ביניהם להדיא], וצ"ע.


שם לב, ה:

חג לה' מחר. בלבו הי' לשמים בטוח הי' שיבא משה ויעבדו את המקום (רש"י) ובתיב"ע וקרא אהרן בקל עציב ואמר חגא דה' מחר מנכסת קטול בעלי דבבוי אילין דכפרין במאריהון ופרג עיקר שכינתי' דהשם בעיגלא הדין, לדבריו פי' חג מלשון והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיהו י״ט:י״ז) שפירשו חגא לשון שבר אימה ופחד, וכן יחגו וינועו כשכור (תהלים ק"ו) וכן חגוי הסלע (ש"ה ב') והכי איתא במכדרשב"י (קצ"ג א') חג לה' מחר דזמין דינא לשרי' עלייהו חג לה' למיעבד בכו דינא ותלת דינין הוו חד ויגף ה' את העם וגו':

הכוונה כמובן שרק כאן זהו פירוש המילה. ועכ"פ לכאורה כל המשמעות של חגא כאימה ושבר היא בעצמה מלשון תנועה. ברעידת אדמה הכל נע ונשבר, ואדם מלא אימה הוא מרתת ונע, וזהו: "אימה ויראה - ורתת וזיע".


דברים טז, טז:

בחג המצות. דעת רב האי גאון שנקרא היו"ט חג משרש חגג ע"ש התנועה, לפי שמרקדין ומטפחין בשמחת יו"ט, כמו (ש"א למ"ד) אוכלים ושותים וחגגים, כלומר מרקדין מפזזין ומכרכרין בשמחה, ונקרא הקרבן חג ע"ש שקרב בחג, כמו חלב חגי (משפטים כ"ג) וכן אסרו חג (תהילים קי״ח:כ״ז) ולשון תחוג כמו תעשה חג. וכ"כ רד"ק. לדבריהם ששם חג שהונת על יו"ט כלל ענינו שמחה, א"כ מהו זה שאמרו (חגיגה ו') שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיי' חגיגה שמחה, היינו חגיגה היינו שמחה. ועוד אם המובן בשם חג שמחת הריקוד וטיפוח, איך אמרו (ביצה ל"ו) לא מרקדין ולא מטפחין ביו"ט, הא דבר שהיתירו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור, דאף דבשב וא"ת יש כח ביש חכמים לבטל מטעם ושמרתם משמרת (כביבמות צ') היינו היכא שלא הוזכר בפירוש בקרא, אבל כשהתורה רבתה בפירוש לעשות דבר אין להם כח לבטל (כמ"ש הטו"ז ביו"ד רסי' קי"ז, ובאו"ח רסי' תקפ"ח ובמג"א שם) וכאן לפי גזרתם תיבטל מצות החג לגמרי. לכן נ"ל שהנחת שם חג אינו ע"ש תנועת הריקודין שהיו עושים ביו"ט עצמו, כי אמנם הנחתו הראשונה הוא ע"ש התנועות והטלטולים שהיו הולכים מתנועעים ומתטלטלים בדרך עלייתם מביתם אל המקום הנבחר בשמחה ובטוב לב, מעדות הכתוב (תהילים מ״ב:ה׳) כי אעבור בסך אדדם אל בית אלהים בקול רנה ותודה המון חגג, וכאמרם במדרש (הובא בילקוט שם) כשעלו ברגלים להראות פני ה' היו עוברים בתודה בשירים בצלצלים ותרועה. כי לא עצבה רוחם בקרבם בעזבם כל אשר להם בבתיהם במקומות ההפקר, לא דאבה נפשותם להתרחק מביתם שישבו בהם במנוחה והשקט, ללכת ולהטלטל בדרכים אשר לרוב ימצאו בית מלון האורחים ריקן מכל אין לחם ואין מים אין בשר ואין יין להשביע נפש שוקקה ולרוות צמאון העיף. וגם בלילה לא ישכבו במנוחת השקט ותענוג כבביתם, ותחת מטות שן אשר יניחו בביתם על ערשותיהם בשמחה ותענוג, במלון האורחים יציעו תחתיהם על הארץ מיני דשאים ותבן, ונגזלה השינה מעיניהם והתנומה מעפעפיהם, וכדומה לאלה מתלאות הרבות הבאות לעוברי דרך, ובכל זאת לא זזה השמחה מעולי הרגלים לעשות רצון קונם, ובכל עמלי הדרך ששון ושמחה מלאו את לבם ובכל טורח נסיעתם חדוה עזה לבשה את רוחם להתנועע ולהתטלטל כדי להתראות פני עליון בבית מקדשו, לטעום שם מטעמי מלך העולם, ולהתענג בנעימות נצח. הנה על תנועת ההליכה בשמחה, וטלטול הנסיעה בששון הונח שם חג, וטעמו תנועת עולי הרגלים בשמחה (וואללפאהרטספעסט) ועל קיום מצות עליית הרגל בשמחה, וגם טלטולם בדרכים וטרחם בנסיעה שהיה בלב ששון, בא הקרבן הנקרא שלמי חגיגה (וואלל- פאהרטספריידעאפפער). ובזה מובדל החגיגה משלמי שמחה כי זה האחרון היא על שמחת עצם היו"ט.

[דרומי]

מקופיא נראה שאולי יש לדמות קצת לשם 'מזוזה', שבמקורו מתייחס למזוזת הפתח ולאחר מכן נהפך לשם עצמי של הקלף ששמים על המזוזה. וכמדומה שנכתב בזה פעם בפורום זה.

[באר בשדה]

. . וכמדומה שנכתב בזה פעם בפורום זה.

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=45&t=43935

[ר_חיים_הקטן]

ועכ"פ, פלא שבשלושה קטעים סמוכים מפרש בכל פעם מילת "חג" באופן אחר [ובקטע השלישי כותב שזהו אותו עניין של "מועד", ולעיל הבדיל ביניהם להדיא], וצ"ע.

לק"מ, כאן דידיה כאן דרביה (רש"פ בעל י"ש וח"ש).

[צופה_ומביט]

ועכ"פ, פלא שבשלושה קטעים סמוכים מפרש בכל פעם מילת "חג" באופן אחר [ובקטע השלישי כותב שזהו אותו עניין של "מועד", ולעיל הבדיל ביניהם להדיא], וצ"ע.

לק"מ, כאן דידיה כאן דרביה (רש"פ בעל י"ש וח"ש).

א. תירצת שנים, שלושה לא תירצת...
התינח הסתירה מקטע ראשון לשני, אבל מה עם הסתירה מקטע ראשון לשלישי?

ב. וגם בקטע השני - מה שלא הבנתי הוא מדוע פתאום הוא כאילו מדבר על הנושא לראשונה, ומביא את פירוש רש"פ, ורק אותו, ובשאר קטעים נדרש לנושא בהרחבה ומבאר אחרת. מאי שנא מקום זה משאר מקומות? בכולם כתוב לשון חג, ובכולם צריך הסבר, ובכולם הוא נדרש לנושא, ובכל פעם הגישה שלו אחרת = בקטע השני הוא לא מסביר הסבר שלו כלל אלא מביא את פירוש רבו, ורק כאן מביא אותו, ומביא כאן רק אותו.

[תלמיד-חכמים]

תימה שלא הובאו בדיון עשיר זה דברי הרדב"ז על לשון "וחוגגין אליו" שברמב"ם, שכתב "נמשך אחר לשון הערב".
ונתבאר יותר בדברי ר' תנחום הירושלמי במילונו המדריך המספיק ערך "חג": "עיקר הלשון הזה מן החרדה והתנועה וההעברה של כל אדם ממקומו ללכת אל מקום העבודה המיוחדת, מאומרו "יחוגו וינועו כשכור", "והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא", חרדה ומבוכה ופחד, וככה בערבית "חג' בית אללה", כלומר בא אליו, ו"חג' עלינא פלאן", כלומר הגיע אלינו פלוני... ובאשר כל מי שהולך לחג לא ילך אלא בקרבן כאומרו "ולא יראו פני ריקם", נקרא הקרבן חג, חגים, כלומר הכבשים של החג ובעלי החיים של הקרבנות, גם "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח", ומזה נאמר "אוכלים ושותים וחוגגים, זובחים צאן וכו'".
ולשון הרמב"ם מוכיח שהבין כר' תנחום בפירוש המילה חוגגין (בלשה"ק) שהוא כמו בלשון ערב, וכמ"ש הרדב"ז, לפי שכתב "וחוגגין אליו" ולא "חוגגין בו".
וכמו צע'ר בנפשי על דברי חכמי ישראל הקדמונים שבארצות ישמעאל שהם מאירים את העיניים ומשמחים את הלב, אבל אינם מובאים לשולחנן של מלכים מאן מלכי רבנן, וזאת לפי שכתובים בלשון קדר שקדרה שמשה, ולפי שהם יוצאים לאור בעיקר ע"י חוקרים מחוקרים שונים...

[צופה_ומביט]

יישר כוח!

לא הבנתי איך הוא מפרש אוכלים ושותים וחוגגים לפי דרכו.
מדובר שם על גדוד עמלקי, בלי קשר לעבודה וקרבן. וגם לא שייך שם חרדה ופחד כי אדרבה, היו בטוחים בעצמם. ואם הכוונה מתנהגים כשיכורים, כמו יחוגו וינועו כשיכור, למה המתין עם פסוק זה עד הסוף ולא הביאו מיד עם יחוגו וינועו.
ובפשטות הכוונה שם רוקדים ושמחים במחולות. מלשון חוגה ומעגל וכפי שהובא למעלה באשכול. אבל ר"ת לא מפרש כך, ואומר כדבר פשוט שעל פי דבריו כך יתפרש גם פסוק זה, ולא זכיתי להבין לע"ע.

[בן ראובן]

לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח
כאן משמע להדיא [עכ"פ בפשוטו של לשון המקרא, בלי דרשות, ולא עיינתי] הזבח של יום טוב הפסח.
והמילה חג = יום טוב.

ו"יום טוב הפסח" מה הוא? הרי בלשון התורה אין היו"ט נקרא אלא חג המצות, ו"פסח" הוא קרבן הפסח, ובהשאלה זמן הקרבת הפסח, דהיינו "ערב פסח" בלשון חז"ל.

[צופה_ומביט]

איני מסכים, זה לא לשון מושאל. מפורש בתורה - בפרשת המועדות - המועד הראשון - הוא מה שאנו קוראים "ערב פסח" מחצות ועד הלילה - כיום טוב מועד [לכה"פ, אף אם לא נרצה לקראו גם מקרא קודש = אסיפת קודש / אסיפה אל הקודש] - חוץ מחג המצות שבעת ימים שמתחיל מהלילה:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה. ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. ז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. ח וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

גם ראש חודש אקרי מועד, אף שאינו אסור בעשיית מלאכה. ויש בו קרבן מיוחד.
וכך כל חולו של מועד לי"א דמלאכות שאסורות בו הן מדרבנן. הוא מועד בלי איסור מלאכה.
וכך זמן הפסח, יום טוב של חצי יום [בלי להיכנס לפרטי הדין ממתי זמן הקרבת הפסח, כולל בדיעבד], מועד [אולי אף מקרא קודש כנ"ל] בלי איסור מלאכה, ויש בו קרבן מיוחד.
בלוח ההלכות והמנהגים ראיתי שהגר"ש דבליצקי עורר [וכמובן נהג בעצמו] שיש ללבוש ב"ערב פסח" מחצות ועד הלילה בגדי שבת, כי יו"ט הוא, אלא שאינו כיו"ט שמתחיל בלילה שאז יש ללבוש בגדי יו"ט. ולא גרע מחולו של מועד שמותר בעשיית מלאכה כנ"ל ולובשים בו בגדי שבת לכה"פ.

כמובן שכל מהות היו"ט ד"פסח" [חצי היום השני של ערב חג המצות] היא מחמת הקרבן שקרב בו, כך פשוט משמו, אבל התורה להדיא מכניסה אותו ברשימת ה"מועדים" [ואף ה"מקראי קודש" ויל"ע].

[תלמיד-חכמים]

יישר כוח!

לא הבנתי איך הוא מפרש אוכלים ושותים וחוגגים לפי דרכו.
מדובר שם על גדוד עמלקי, בלי קשר לעבודה וקרבן. וגם לא שייך שם חרדה ופחד כי אדרבה, היו בטוחים בעצמם. ואם הכוונה מתנהגים כשיכורים, כמו יחוגו וינועו כשיכור, למה המתין עם פסוק זה עד הסוף ולא הביאו מיד עם יחוגו וינועו.
ובפשטות הכוונה שם רוקדים ושמחים במחולות. מלשון חוגה ומעגל וכפי שהובא למעלה באשכול. אבל ר"ת לא מפרש כך, ואומר כדבר פשוט שעל פי דבריו כך יתפרש גם פסוק זה, ולא זכיתי להבין לע"ע.

הוא מפרש חוגגים כמקריבים קרבנות (שנקראו חג על שם שדרך להביאם כשעולים לרגל) כנראה לע"ז שלהם.
מצאתי ברד"ק הושע ב, יג: ורב סעדיה גאון ז"ל פירש חגה שלש רגלים וכל מועדה ר"ה ויום הכפורים ושמיני עצרת:
וזה גם כדעת ר' תנחום הירושלמי שחג הוא לשון עליה לרגל. ואכן מדויק כן בלשון התורה באמת, שלא מצינו בתורה לשון חג אלא על שלש רגלים.

[באר בשדה]

עי' חגיגה י, ב.

[תלמיד-חכמים]

עי' חגיגה י, ב.

ייש"כ.
שם איתא "חגיגות. מיכתב כתיבן לא צריכא לכדאמר ליה רב פפא לאביי ממאי דהאי וחגותם אותו חג לה' זביחה דלמא חוגו חגא קאמר רחמנא. אלא מעתה דכתיב {שמות ה':א'} ויחוגו לי במדבר הכי נמי דחוגו חגא הוא וכי תימא הכי נמי והכתיב {שמות י':כ"ה} ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. דלמא הכי קאמר רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי לא סלקא דעתך דכתיב {שמות כ"ג:י"ח} ולא ילין חלב חגי עד בקר ואי סלקא דעתך דחוגא הוא תרבא לחגא אית ליה".
רש"י פירש שם חוגו חגא מלשון שמחה, ותוס' מלשון מחולות, ור"ח כתב שם "חגיגות מנא לן דהקרבת זבח היא. דלמא הקפה דרך סיבוב הוא כדכתיב יחוגו וינועו כשכור".
ואף ר' תנחום יכול לפרש הגמ' לשיטתו, דלמא חוגו חגא קאמר כלומר מנ"ל דבעי' קרבן, דלמא המצוה היא על עצם העלייה לרגל, "חג'". אמנם לשון הגמ' לאחר מכן "אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי" לא משמע כן.

[בינה להבין]

בענין זה יש לציין לדברי הרמב"ן ויקרא פרק כג פסוק לט
וטעם תחוגו את חג ה' - שתחוגו לפניו לתת הודאה לשמו על מעשיכם אוסף כי בא, וחזר ואמר עוד (פסוק מא) "וחגותם אותו חג לה'", לסמוך אליו "בסוכות תשבו" (פסוק מב), וטעמו, וחגותם אותו חג שבעת ימים בשנה שתשבו בסוכות וכל האזרח בישראל ישבו בהם, לומר שיעשו חג שבעה בלולב ושמחה ובסוכה. ומדרשו, וחגותם אותו חג לה' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר (דברים טז טו) שבעת ימים תחוג לה' אלהיך, יכול יטעון חגיגה כל שבעה, תלמוד לומר אותו וכו', בתורת כהנים

ועוד שם בפסוק מ ע'פ דרך האמת
וזה טעם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה, שתחוגו שבעת הימים עם השנה ענין סבוב והקפה, מלשון וחוג שמים (איוב כב יד), ובמחוגה יתארהו (ישעיה מד יג), וכן המון חוגג (תהלים מב ה).

[צופה_ומביט]

במניין המצוות הקצר בריש משנה תורה:

נב
לחוג ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי" (שמות כג, יד).
נג
להיראות ברגלים, שנאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג יז; שם לג, כג; דברים טז טז).
נד
לשמוח ברגלים, שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז, יד).

ומהו "לחוג" ברגלים?
ביאר בספר המצוות:

הציווי שנצטוינו לעלות למקדש שלש פעמים בשנה, והוא אמרו יתעלה "שלש רגלים תחוג לי בשנה".

מפורש ברמב"ם ש"לחוג" פירושו "לעלות לרגל". והוא הוא לשונו בריש הלכות בית הבחירה "וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה". [שאין הכוונה "ועולין אליו להביא קרבן חגיגה. דמאי שנא שתפס את קרבן החגיגה ולא אמר "ונראין בו שלוש פעמים בשנה" ע"ש מצות ראיה? או "שמחים בו שלוש פעמים בשנה" ע"ש שלמי שמחה. ובכלל הלשון וחוגגין אליו ולא וחוגגין בו מוכיח שלא זו הכוונה. אלא: לא העליה קרויה חגיגה ע"ש הקרבן (ואז נצטרך טעם למה הקרבן עצמו קרוי כך), אלא להיפך, הקרבן קרוי חגיגה ע"ש העליה, שהיא הנקראת חגיגה, וכמו שהביאו לעיל מרבינו מנוח, שכך נקראת עליה לרגל בלשון ערבי].
וממשיך הרמב"ם בספר המצוות:

וכבר נתבאר בכתוב שהעליה הזאת היא שיעלה עם קורבן שהקריבו.

כלומר התורה לא אמרה "תעלה", סתם, אלא סדר העליה הוא לעלות לבית המקדש עם קרבן ולהקריבו שם. זו צורת העליה, צביון העליה. יהודי לא עולה סתם אלא עם קרבן. כביכול הוא עולה להקריב קרבן, אבל כל הקרבן הזה הוא מעיקרא כהיכי תמצי וסיבה לעלות - שהוא המבוקש, עד שהבאת הקרבן אינה אלא סדר העליה וצורת העליה. כך נראית עליה של יהודי למקדש, עליה עם קרבן.
ומשמע להדיא שלכן הקרבן הזה קרוי חגיגה, משום שעניינו "לעלות לרגל עם קרבן", העיקר הוא העליה לרגל, שהיא נקראת חגיגה, ועל כן הקרבן הכרוך בזה נקרא חגיגה. ובלשוננו היינו אומרים: "קרבן עליה לרגל".

ומהו "להיראות" ברגלים?
ביאר בספר המצוות:

הצווי שנצטוינו על הראיה, והוא אמרו יתעלה "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את-פני ה' אלוהיך" (דברים טז, טז).
וענין מצוה זו שיעלה האדם עם כל בן זכר שיש לו שאפשר לו להלך לבדו, יעלהו למקדש ויקריב קורבן עולה כשיעלה. והקורבן הזה שמקריב בעלותו, הוא הנקרא עולת ראיה.

פלא שלא הזכיר כאן את העיקר: שייראה פנים בעזרה. ולפי הכתוב כאן אם יעשה שליח שיקריב עבורו את העולה, יצא ידי ראיה בלי להיכנס לעזרה? וצ"ע.
ועצם העליה הרי כתובה כבר במצוות חגיגה, שעניינה לעלות [בקרבן], כנ"ל. א"כ מה נשאר למצות ראיה? וקשה לומר שכאן נוסף רק מי המחוייבים: כל זכורך, היינו שכל בן זכר שיש לו יעלהו עמו.
ומשמע לפי הכתוב כאן שהכוונה במצוה זו: תביא קרבן עולה ברגל. וכדי להביא אותו אתה צריך לעלות. וכלומר שהעיקר הוא הקרבן, ועבורו אתה צריך לעלות.
אבל הפלא כנ"ל, היכן המצוה להיראות בעזרה? ומדוע נקראת עולה זו עולת ראיה בלי שיש חובה להיראות בעזרה אלא שלא יראו פני ריקם?
ואולי בזה גופא שאומרים שכדי להביא אותו אתה צריך לעלות מכאן משמע שלא די לעשות שליח אלא עליו לעמוד בעצמו על קרבנו בעזרה [זה היסוד, ובפועל אפשר גם לחלק את זה, להיראות בנפרד ולהביא קרבן בנפרד]. וצ"ע.
ואולי הרמב"ם קיצר בביאור מצוה זו כי סמך על עצם הפסוק שהביא, ועל הלשון "שציוונו על הראיה".

ובכל מקרה, לאור האמור יש נפקא מינה גדולה בין העליה של מצות חגיגה לעליה של מצות ראיה:
מצד מצות חגיגה - כל ההליכה בדרך היא מעשה מצוה, כי זו המצוה: לחגוג אליו, שציוונו לעלות למקדש.
משא"כ מצד מצות ראיה - ההליכה בדרך היא רק הכשר מצוה, כי המצוה היא להביא קרבן עולה ברגל / להיראות פנים בעזרה. אלא שאי אפשר לעשות כן בלי לעלות.
[אם המצוה היא רק להביא קרבן עולה בוודאי שהוא כך, ואם המצוה היא להיראות בעזרה אולי יש לומר שגם העליה בעצמה מצוה, שהקב"ה כאומר לך "בוא אליי", יל"ע בזה, ולכאורה אין זו הפשטות].

ומהו "לשמוח" ברגלים?
ביאר בספר המצוות:

שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). והיא המצוה השלישית מן השלוש מצוות הנוהגות ברגל.
והעניין הראשון הרמוז אליו בציווי הזה הוא שיקריב קורבן שלמים על כל פנים.

כאן מפורש שמצוה זו עניינה להקריב ברגל קרבן שלמים [ולאכול ממנו כדינו]. ובזה בוודאי שמצד מצוה זו ההליכה בדרך אינה אלא הכשר מצוה.

ולאור הנ"ל מבואר מאד סדר הדברים:
יש מצוה לעלות לבית המקדש ברגלים [והיא נעשית עם קרבן, אלא תעלה סתם, אלא הכן קרבן והעלה אותו, אבל גוף המצוה כאן הוא עצם העליה, והקרבן שנכרך ב"חגיגה" זו קרוי על שמה: חגיגה].
וכשאתה כבר נמצא שם - יש מצוה להיראות פנים בעזרה [וגם זה לא ריקם אלא עם קרבן, והקרבן שנכרך באותה ראיה קרוי על שמה: עולת ראיה].
ועוד יש מצוה מיוחדת על כל יחיד להביא קרבן [שלמים] ברגל. כאן הקרבן עצמו הוא המצוה, והוא קרבן שלמים שתביאהו לשמחה, ולא לכפרה, ותשמח באכילתו. וגם בזה יש לומר שעיקר המכוון הוא השמחה, אלא שגם בזה אומרת התורה אל תשמח סתם, אלא עם קרבן. דהיינו תקריב שלמים ותאכל את בשרם. ובוודאי כך הוא לפי האמת שמצוה זו עיקרה אכילת בשר קרבן בחג, ואין צורך להקריב עבורה במיוחד שלמים, אלא יוצאים אותה באכילת בשר קרבנות אחרים כמעשר בהמה, וקרבנות של אחרים, ושלמים שהביא לנדב ונדבה, והכהנים יוצאים אותה באכילת בשר חטאות ואשמות. ובכל מקרה, פירוש הדבר שהמצוה לשמוח ברגל היא כלשון הכתוב בסוכות: לשמוח לפני ה'. לשמוח בירושלים. שהרי אכילת בשר קרבן אפשר רק בירושלים. גם השמחה ברגל אל תשמח סתם אלא היא קשורה עם עלייתך לרגל, ורק שאין היא צריכה להיות במקום המקדש דווקא, אלא יכולה להתקיים גם בירושלים.

זה עומק הדברים ששלוש מצוות נצטוו ישראל ברגלים. זהו לא אוסף של קרבנות שונים: אחד שלמי חגיגה, אחד עולת ראיה, אחד שלמים.
אלא זהו סדר עבודה של כל יחיד: לעלות לבית המקדש, להיראות בעזרה, ולשמוח/להביא קרבן.
אלא שגם העליה נעשית עם קרבן, וגם הראיה נעשית עם קרבן, וכנ"ל. ואדרבה, לכן קיבלו קרבנות אלה את שמם.
מה שאין כן המצוה השלישית כל כולה היא להקריב קרבן, אלא שאיזה קרבן? שלמים, ומדוע? כדי שיאכל אותו, כי בא לשמחה ולא לכפרה, לכן נקרא שלמי שמחה. וכאמור, גם הוא קיבל את שמו ע"ש העיקר: לשמוח, אלא שסדר השמחה הוא בקרבן, בדיוק כמו שתי המצוות האחרות. וההבדל הוא שכאן הקרבן אינו נטפל לעיקר המצוה אלא שעיקר המצוה נעשית בו. לעלות אפשר גם בלי קרבן, להיראות אפשר גם בלי קרבן, אלא שהתורה אמרה על שניהם שלא יֵעשו "ריקם". אבל לשמוח - אמרה לך התורה כיצד לשמוח, כיצד תקיים את גוף המצוה לשמוח: באכילת בשר, ואיזה, של קרבן. ודוק.

והם הם דברי הרמב"ם במניין המצוות: מצוה לחוג, מצוה להיראות, מצוה לשמוח.
אלא שכולן עם קרבן: לחוג - לעלות תוך כדי הבאת קרבן למקדש ולהקריבו שם, להיראות - ולא ריקם אלא עם קרבן, לשמוח - לא סתם אלא באכילת בשר קרבן.

ומדוקדק סדר המצוות באותו מניין, שהוא ממש כסדר הפעולות שעושה האדם ומצווה בהן: לעלות, להיראות, לשמוח.

אולי אלה דברים פשוטים אבל לי היתה בזה הארה וטעם ונופך.

עד כאן במניין המצוות ובספר המצוות, שבו סידר את הסדר כנ"ל.
אבל [משום מה] בהלכות סידר אחרת, גם במניין המצוות בראש הלכות חגיגה, וגם בגוף ההלכה שם:

(א) להֵראות פני יי. (ב) לחוג בשלושה רגלים. (ג) לשמוח ברגלים.

כאן סידר ראשונה את המצוה להיראות. ומזה מובן שהיא סיבת העליה, ולא שהעליה בעצמה מצוה, אלא הסיבה שיהודי נמצא ברגלים בבית המקדש, לשם מה הגיע? כדי להיראות בעזרה.
וכבר כאן יוצא שאין מצוה בהליכה, אלא היא הכשר מצוה.
ומה המצוה הבאה לחוג? - להביא קרבן חגיגה.
לפי זה קרבן חגיגה הוא העיקר במצוה זו [וצ"ב לפי"ז על שם מה נקרא שמו כך, וכבר דובר לעיל].
וכך לשונו בגוף ההלכה:

שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן:
הראייה שנאמר יראה כל זכורך והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלהיך והשמחה שנאמר ושמחת בחגך.
הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה וכו'.
החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להראות וכו'
והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך.

את עולת הראיה מסמיך הרמב"ם על עיקר המצוה שהיא להיראות בעזרה.
אבל את החגיגה והשמחה הוא מצמצם לעצם הקרבן.
ואולי לשונו בקרבן חגיגה "בבואו להיראות" מתכוון ג"כ כמו במניין הקצר וספר המצוות, שבקרבן זה הוא מציין את עצם עלייתו והגעתו ["חגיגתו", ומכאן שם הקרבן], אלא שמדוע באמת עלה ובא? לפי הכתוב כאן זהו כדי להיראות.
ולגבי שלמי שמחה, כבר ראינו שבמצוה זו הקרבן אינו נטפל לגוף המצוה אלא בו מתקיימת גוף המצוה: שמח באכילת בשר קרבן שלמים [או קרבן אחר]. לכן בזה אין לעשות חילוק בין מניין המצוות הקצר וספר המצוות למניין המצוות בראש ההלכות וגוף ההלכה.

ולפי זה החילוק בין המניין הקצר וספר המצוות לבין המניין בראש ההלכות וההלכה הוא: סדר הדברים, כלומר מה סיבת העליה.
שלפי המניין הקצר וספר המצוות - יש מצוה בפני עצמה לעלות למקדש ברגלים, וכך הלשון בריש הלכות בית הבחירה: וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה.
זהו השלב הראשון בסדר המועד לפי שיטה זו. קודם כל: מצוה לעלות למקדש. [וכאמור, לא ריקם אלא עולים עם קרבן, והוא קרוי "קרבן עליה"].
כעת שעלית ואתה שם, בא השלב השני: תיכנס לעזרה, תיראה לפני ה'. [וגם זה לא ריקם אלא עם קרבן, עולת ראיה].
וכעת שאתה שם ונראית - שמח לפני ה'. וגם זה לא סתם אלא באכילת בשר קרבן, שבכאן הוא אופן הקיום של גוף המצוה כנ"ל.

מה שאין כן לפי המניין בראש ההלכות וגוף ההלכה - אין מצוה בפני עצמה לעלות למקדש ברגלים, אלא המצוה היא שתיראה לפני ה' ברגל, וממילא אתה מוכרח לעלות [וההליכה היא הכשר מצוה].
אלא שמכ"מ אתה מציין גם את זה שקמת ועלית, בקרבן שקרוי על שם העליה, "קרבן חגיגה". כדי שגם עצם עלייתך לא תהיה "ריקם".
ושלישית היא המצוה לשמוח ברגל לפני ה' שגדרה כנ"ל לאכול בשר קרבן בירושלים.

ואולי עומק הכוונה במה שאתה מציין את עצם עלייתך בקרבן, שגם היא לא תהיה "ריקם" - הוא גופא לומר שגם ההליכה היא מצוה. אם היתה רק מצות הראיה, אזי ההליכה היתה רק הכשר מצוה. בא קרבן חגיגה ומלמד שגם בהליכה יש מצוה, שעל כן מביאים קרבן ששמו "חגיגה", שמציין את עצם זה שאני נמצא כאן במקדש = באתי ועליתי. ולא רק מציין, אלא זה הופך את כל הליכתי למקדש למצוה: הבאת קרבן עליה לרגל = סדר עליה וצורת עליה של "עולים בקרבן ומקריבים אותו".

ודאתינן להכי אין צורך לעשות חילוק בין דברי הרמב"ם בשני המקומות, אלא שבמניין המצוות הקצר וספר המצוות סידר את המצוות כסדר עשייתן בפועל, ובמניין המצוות בראש ההלכות וגוף ההלכה סידר אותן כפי עניינן, מטרה וסיבה, תכלית ואמצעי.
הסיבה שעולים למקדש ברגל היא: להיראות לפני ה'. אלא שאחר שיש מצוה כזו, אמרה תורה שגם עצם ההליכה היא מצוה. אבל לא היתה מצוה לעלות לולא שהיתה מצוה להיראות, שהוא העיקר.
נמצא שבפועל אמנם מקיימים קודם את המצוה לעלות ואז את המצוה להיראות, ובאופן שאפשר לתאר את סדר הדברים שיש מצוה לעלות ואז/ושם יש מצוה להיראות.
אבל מצד התכלית והמטרה של כל זה, מגלה הרמב"ם בהלכות שהעיקר הוא להיראות, ורק משום כך יש מצוה לעלות [מצוה מחודשת גם בעצם העליה, שסדרה/צורתה הוא הבאת קרבן חגיגה = קרבן עליה].
חלק השמחה בכל מקרה הוא שלישי, ועניינו עצם השמחה - ולא סתם, ולא בביתך, אלא בירושלים = באכילת בשר קרבן. ואם אין לך קרבן אחר לאכול - תקריב במיוחד עבור זה שלמים ותאכל את בשרם.

ונדייק עוד מילה אחת ברמב"ם כאן בהלכה, שקורא לשלמי שמחה: "שלמי שמחת חגיגה". מה פירוש לשון זה? ואם חגיגה היינו שמו של קרבן, מה הכוונה "שמחת חגיגה" – שמחה שהקרבתי קרבן חגיגה? אבל להאמור הוא פשוט ונפלא: חגיגה אצל הרמב"ם = עליה לרגל. ובמילה אחת זו מבאר לנו הרמב"ם את טעמה של השמחה, ומה הקשר בין מצות השמחה הזו לשתי המצוות האחרות. דעד כאן רק ראינו שגדר השמחה הזו ברגלים הוא "שמחה לפני ה'", ולכן היא מצריכה להיות בירושלים, כי גדרה הוא לאכול בשר קרבן. וכאן כותב הרמב"ם את האמת: על מה אותה שמחה? על שזכיתי לעלות לרגל ולהימצא לפני ה'. זו "שמחת חגיגה", שמחת עליה לרגל. על עצם העליה, ועצם ההימצאות, ועצם הראיה = על כל אלה אני שמח, ומצווה לשמוח, ואוכל בשר קרבן לשמחה. וממילא פשוט ששמחה זו צריכה להיות בירושלים, כי היא אינה עניין נפרד לשמוח במועד אלא שגם אותה תלה הכתוב בירושלים, אלא שכל השמחה היא "שמחת חגיגה", שמחת עליה לרגל, ודוק.

[וגם מכאן מתבאר שלרמב"ם אין פירוש המילה "חגיגה" = "שמחה", כי א"כ כל ה"חגיגה" פירושו "לשמוח", ואותה שמחה היא העיקר ועבורה באו כל השאר, וברמב"ם רואים להדיא אחרת. העליה עצמה מצוה, ועיקר תכליתה היראות בעזרה, ועל הזכיה לעלות ולהיראות - שמחים].

ע"כ מה שנתבאר לי בעניין זה, בלי שום עיון במפרשים [על החיסרון והמעלה שבזה], אלא מתוך קריאת/לימוד דברי/לשונות הרמב"ם.
וכאמור, יתכן שאלו דברים פשוטים בתכלית, מכ"מ לי היתה בזה הארה ונופך וטעם.
וכתבתים למשמרת ואולי יביא תועלת למישהו.


ולעניין האשכול:
מכלל הדברים מתברר [לענ"ד בלי שום ספק] שלדעת הרמב"ם פירוש המילה "חגיגה" = "עליה לרגל".
[נשאר רק להבין האם הפירוש בזה גופא הוא כמו שכתבתי לעיל, כי הוא הגעה מכל העברים אל נקודת המרכז, או שהוא מלשון שלמדנו פירושו מערבית, שכך היא המילה לעליה לרגל (יש לדייק יותר את המשמעות בזה, ולא כעת): חגיגה].
וצ"ב איך יפרש הרמב"ם לשון "חג" שמצינו בלי עליה לרגל, ואולי יאמר שהוא לשון מושאל או מורחב מן היסוד שהוא כנ"ל.

[צופה_ומביט]

בהמשך ל"שלמי שמחת חגיגה", ראיה פשוטה נוספת מהרמב"ם:
לכל הלכות מצוות הרגלים הללו, שלושתן, הוא קורא: הלכות חגיגה.
והרי אין אלו רק הלכות קרבן חגיגה, [ואדרבה, המצוה הראשונה בהן היא מצות ראיה].
מדוע לא קרא להן "הלכות ראיה"?
ולגבי השמחה כבר ראינו שקורא לה להדיא "שמחת חגיגה", ולגבי הראיה?
להאמור פשוט: אצל הרמב"ם "חגיגה = עליה לרגל". ובכן ההלכות הללו הן "הלכות עליה לרגל", וזהו שמן: "הלכות חגיגה". ["וחוגגין אליו = ועולין אליו שלוש פעמים בשנה"].
ועניינן הוא כל המצוות הקשורות בעליה לרגל במועדים. סדר העליה, מטרת העליה, מה עושים כשעולים. הכל בכלל כותרת אחת: הלכות עליה לרגל = הלכות חגיגה.
ובכללן גם שלא יעזוב הלוי מלשמחו וליתן לו מתנותיו ברגלים, והמצוה להקהיל את העם בחג הסוכות במוצאי שמיטה.
אין למצוות אלה שום קשר לקרבן חגיגה. אבל הן קשורות בוודאי ל"עליה לרגל", "ל"חגיגה אל בית המקדש", שלוש פעמים בשנה.

[צופה_ומביט]

ספר הכוזרי מאמר שני בתרגום אבן תיבון:

סוף אות כ:

מִבַּקָּשַׁת הָאֻמּוֹת פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם לְהַקְרִיב עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַנִּכְבָּד וכו' וְשֶׁכָּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ.

עולים אליו לרגל.
בתרגום הרב קאפח: "חוגגים אליה".
במקור הערבי: "יחג' אליהא".

אות כג:

אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לַכֹּל מְקוֹם כַּוָּנָה וָחָג.

מתכוונים אליו בתפילתם ועולים אליו לרגל.
בתרגום הרב קאפח: "מקום שכלפיו פונים בתפילה ואליה החג".
במקור הערבי: "והי ללגמיע קבלה וחג".

הרי שאבן תיבון תרגם "עליה לרגל" = חג. וכרמב"ם ריש הלכות בית הבחירה "וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה", וכרבינו מנוח שפירש שהוא מלשון ערבי הקורא כך לעליה לרגל, חאג', וכמובא לעיל.

[בינה להבין]

ספר הכוזרי מאמר שני בתרגום אבן תיבון:

אות כא:

מִבַּקָּשַׁת הָאֻמּוֹת פָּרַס וְהֹדּוּ וְיָוָן וְזוּלָתָם לְהַקְרִיב עֲלֵיהֶם וּלְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם בַּבַּיִת הַהוּא הַנִּכְבָּד וכו' וְשֶׁכָּל הָאֻמּוֹת חוֹגְגִים אֵלָיו וּמִתְאַוִּים לוֹ.

עולים אליו לרגל.
בתרגום הרב קאפח: "חוגגים אליה".
במקור הערבי: "יחג' אליהא".

אות כג:

אַתָּה מְקַצֵּר בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה מֵשִׂים מְגַמָּתְךָ הַמָּקוֹם הַזֶּה וּתְשִׂימֶנּוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתֶךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה שָׁבָה אֵלָיו, וְאִלּוּ לֹא הָיָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָהּ בְּאֹרֶךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה הָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּכָּסַפְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לָהּ וְתִזַּכְנָה בָהּ, כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה אוֹתָנוּ בִמְקוֹמוֹת הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כָּל שֶׁכֵּן הִיא שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ כָל הָאֻמּוֹת עַל זֶה. הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִין אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַיִּשְׁמְעֵאלִים אוֹמְרִים, כִּי הִיא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם מַעֲמַד יוֹם הַדִּין, וְהוּא לַכֹּל מְקוֹם כַּוָּנָה וָחָג.

מתכוונים אליו בתפילתם ועולים אליו לרגל.
בתרגום הרב קאפח: "מקום שכלפיו פונים בתפילה ואליה החג".
במקור הערבי: "והי ללגמיע קבלה וחג".

הרי שאבן תיבון תרגם "עליה לרגל" = חג. וכרמב"ם ריש הלכות בית הבחירה "וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה", וכרבינו מנוח שפירש שהוא מלשון ערבי הקורא כך לעליה לרגל, חאג', וכמובא לעיל.

גם האבע'ז כתב כל' הזה

בראשית פרק טז פסוק יד
כי בכל שנה הי' חוגגים הישמעאלים אל הבאר הזאת

ועוד

דניאל פרק יא פסוק ל
ואמרו כי המקדש היא מיכ"א שיחוגו עליה הישמעאלים והסירו התמיד החמש תפילות ונתנו השיקוץ עכו"ם ואלו התועים איך יתכן שיקרא מקדש רק ירושלים לבדה וככה שמה בל' ישמעאל בית ואיך הוא מיכ"א קדש והלא פקחו אלה העורים את עיניהם וראו כי יש במיכ"א שיקוץ עד היום והלא מרקוליס שאליו יחוגו כל ישמעאל

ומ'מ דעת האבע'ז בהדיא בהרבה מקומות [וכמדומה בכל מקום] דחג משרש חגג היינו זביחה
גם "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי" פירש בהדיא דהיינו זביחה
ומצינו בדבריו דגם הריגת בני'א נקרא חג

הפירוש הקצר [וכ'ה גם בארוך] שמות פרק לב פסוק א
ופירש חג לה' מחר. שהיה בדעת אהרן, שזבח יהיה לשם בהם מחר, כטעם: כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד, ו). גם זה איננו אמת, כי מה צורך יש לנו לקרוא לזבוח מחר. והנה ממחרת עשו החג כאשר צום אהרן. וכבר פרשתי, כי החג זביחת העולות, ופירושו ויעלו עולות

ואולי הכוונה 'חוגגים אליו' היינו שהולכים אליו בקרבנות ועל דעת לזבח,וכעין פירש הא' שברד'ק ב'המון חוגג' [אמנם לרד'ק לכאו' עיקר הכוונה שעולים להקריב בחג]

המון חוגג כל ההמון היו חוגגים כי בקרבנותיהם היו עולים להקריב בחג, או פירוש חוגג מרקד מרוב שמחה וכן אוכלים ושותים וחוגגים

ומשי'ז קרא [האבע'ז] ג'כ אלו העולים לרגל בשם 'חוגגים' כמבואר בדבריו בספר תהלים כמה פעמים [או שכתב בל' מושאל מל' ישמעאל]
וכן מ'ש

תהלים פרק פד פסוק ד
כי העוף שתולדתו לברוח מיישוב בני אדם יחוג למקום הכבוד מקום הקרבנות

יכול להתפרש עד'ז שיעלה שם כדי לזבוח ממנו קרבן
[וצ'ב כוונתו במ'ש

אבן עזרא תהלים פרק קכב פסוק ו
שואלים על שלום ירושלי' כי אז יחוגו אליה ויתפללו לאמר לנכחה ישליו אוהביך

]
וא'כ גם באבן תיבון יכולים לומר כן

[צופה_ומביט]

בספר הכוזרי גם במאמר רביעי אות י:

אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר אַחֲרֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר יוֹדוּ בָאֱמֶת וְלֹא יַכְחִישׁוּהוּ, כֻּלָּם מְשִׂימִים יִתְרוֹן לַמָּקוֹם הַהוּא וְאוֹמְרִים כִּי הוּא מְקוֹם עֲלִיַּת הַנְּבִיאִים בְּשַׁעַר הַשָּׁמַיִם, וּמְקוֹם מַעֲמַד הַדִּין, וְשֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלָיו, וְשֶׁהַנְּבוּאָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הוֹדָאָתָם בִּגְדֻלַּת מַעֲלָה לַאֲבוֹתָם, וְהַהוֹדָאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְהַמַּבּוּל וְרֹב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְחוֹגְגִים אֶל הַמָּקוֹם הַנִּכְבָּד הַהוּא.

ובמקור הערבי שם: ויחגון אלי דלך וכו'.