אברהם כתב:סוף דבר, כל אותו היום עלום ומכוסה.
וכל זה היינו משום שיום זה הוא מועד הבריאה, ומשמעות המושג בריאה שהיא שאנו חוגגים בו את תחילת יצירתנו אנו ואת הסבה הקודמת לנו, ולכן לא שייך שתהא לנו אחיזה והבנה בדברים נשגבים אלו אשר אנו תוצאותם. [משא"כ שאר המועדים על מצרים ומתן תורה וכדו' שאנו חוגגים בו מאורעות שנעשו לנו, ובזה אנו שייכים בודאי].
זה לשיטת רבי אליעזר, שאכן כמותו [ובפרט בעניין ר"ה] נקטו רוב המפרשים.
אבל מה לשיטת רבי יהושע, והר"ן שנקט כמותו? גם לרבי יהושע היה הסבר לר"ה.
[ולפי ר"ת וכעי"ז האר"י שלכו"ע עלה במחשבה בא' בתשרי יש ליישב, אבל הר"ן לא סבר כך].
ובאמת כבר תמה הר"ן מה טעם הדין בר"ה לשיטת רבי יהושע, ותירץ שהוא מרחמי ה' לקבוע את הדין לזמן כפרה וסליחה. והמהרש"א הוסיף שנקבע דייקא לא' בחודש שאז מצאנו כמה שנפקדו בישועה ורחמים. ובמקו"א הוספנו עוד את השיטה בחז"ל שהעקידה היתה בר"ה, ושאז אמר הקב"ה לאברהם שבזכות העקידה כשייכנסו לפניו ישראל לדין ביום זה יזכור להם את העקידה וירחם עליהם, ולכן יתקעו אז בשופר.
ודוק שבכל זה יש הנחה מובלעת [ונקיטה כדבר פשוט וטבעי שאינו צריך הסבר] שיש דין אחת בשנה, כמקור שמביאה הגמרא מהתורה "עיני ה"א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", וכל השאלה היא רק מתי לקבוע אותו. כך הוא לשיטת רבי יהושע. [משא"כ לרבי אליעזר מאותו המקור לקביעת הדין בר"ה מבואר גם מדוע בכלל ישנו הדין, אי משום הדין האם לברוא אדם, אי משום הדין שעמד בו אדה"ר בו ביום].
ומעתה, לגבי השאלה מדוע ר"ה כה סתום, לשיטת רבי יהושע, הנלענ"ד הוא:
א. כי הדין נקבע ליום רחמים וסליחה, שהיא בעצמה עניין סתום. [קשור גם לסוד התשובה, שבעצמה היא דבר סתום, וקדמה לעולם]. ואמנם גם יוכ"פ כך, אבל יוכ"פ נקבע מעיקרא מחמת מאורע של סליחה שהיה בו, אבל ר"ה שאינו כן, אלא שהזיז הקב"ה את יום הדין ליום של סליחה, זה בעצמו עניין סתום, ולכן כל היום הזה סתום.
ב. כי כל ענייני דין שמים הם סתומים וחתומים, כמו שכתב הרמ"ע מפאנו במאמר חיקור דין, ושעל כן גם הראשונים נסבכו [וחלקם אף טעו] בו מאד, עיי"ש.
כי לנו יש שייכות והבנה רק ב"היום לעשותם", במציאות עולמנו, בתפקידנו עלי אדמות לעשות ולקיים, ואין לנו שייכות והבנה ב"מחר לקבל שכרם", דהיינו כללות ענייני וחשבונות הדין השכר והעונש, הגמול והתוצאה. כי האלקים בשמים ואתה על הארץ. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.
את המצוות גילו לנו, בירידת התורה משמים לארץ, והן ניתנו לנו לקיים, ולכן הן ידועות לנו בפרטי פרטים, ומה שלא ידוע - ניתן לנו הכוח והרשות לברר ולהכריע. לא בשמים היא.
אבל את שכר המצוות בזה ובבא, וכללי דין שמים, לרצות להבין את זה הוא לרצות להבין את הקב"ה, וזה אי אפשר לבן אדם, וגם לא צריך. זה לא עסק שלנו. ומה שניתן לנו מזה בתורה הוא רק כללים, ולא פרטים [והכלל הגדול הוא וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. ואם להיפך - להיפך]. וממילא בהכרח אין לנו תשובות, כי כדי להבין דבר על בוריו ובמשנה סדורה, ובפרט כשהוא נוגע במציאות משתנה ומפורטת, צריך פרטים.
א"כ, אין לנו השגה בדין שמים, ב"לקבל שכרם", וכפי שמוכח לנו בחוש, שכסדר רואות עינינו את "המסיבות הגדולות המתהפכות בעולם המראות תמיד לכאורה הפך" זה לכאורה [כלשון הרמח"ל בריש דע"ת]. שאלת השאלות לכל מאמין, מה שלא רואים בחוש שהעולם מתנהג בדין באופן המובן ומושג לנו.
והכל כבר אמרה הגמרא בברכות, שביקש משה לדעת את דרכי ה' בדינו, שהרי במציאות רואים אנו צדיק ורע לו רשע וטוב לו - וכל מה שבאמצע. וענה לו ה' "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם", והיינו שאי אפשר לאדם בעודו בעולם להשיג את דרכי ה'. [וכ"כ הרמב"ם בהלכות תשובה ג, ב: ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות. [ואף את זאת -] ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות]. והוא ממש כמו שאמר לו מה שמו "אהיה אשר אהיה", וכביאור המפרשים.
והדרכים היחידות שכן הודיע לו - הן י"ג מידות של רחמים, וכאן אנו חוזרים למש"כ באות א'.