סגי נהור כתב:להבנתך ישבו האמוראים בבית המדרש, זה הקשה קושיא ששמע מרבו (ורבו מרבו וכו') וזה תירץ תירוץ ששמע מרבו (ורבו מרבו וכו')?
שומע אני את דברי ר' סגי, התינח באמר ליה ומתקיף ליה וכל מה דשקלו וטרו מעצמם אמרוה,
אך בעיקרי הדינים וההלכות הלא משה קיבלן יחד עם כל תורה שבעל פה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו'
לכן דינים שנאמרו בסתם אמר ר' פלוני, מסברא לבד לא הייתי אומר כמו שאתה מרמז שצ"ל שהוא חידש מעצמו, אלא שקיבלה מרבו או ששמע כן מדורות קודמים, ואחדד קצת את הדברים, הרי פעמים רבות אתה מוצא שנחלקו תנאים או אמוראים ומתברר בהמשך שכבר נחלקו בדורות עברו באותו מחלוקת, תנאים ראה בהודעתי הקודמת לדוגמא גבי חגי הנביא, ואמוראים דוגמת בפ"נ ובפ"נ בריש גיטין שנחלקו רבה ורבא אי משום שאין שיירות מצויות לקיימו אי משום שאין בקיאין לשמה, ומתברר דהיא פלוגתא מוקדמת דר' יוחנן וריב"ל ובירושלמי מובא כל המשא ומתן על שמם, ובבלי צויין כן בסוף הסוגיא (ה:). וכהנה רבות.
אכן להניח הנחה שכל ההלכות שנאמרו בדור שלישי לאמוראים (לדוגמא), כולם נאמרו בדורות הקודמים, זו אינה הנחה מוחלטת, ואף הנחה שגויה, שהרי התנאים והאמוראים כן חידשו בכל דור הן מכח לימודם ודרשתם בי"ג מידות שהתורה נדרשת והן מעצמם בכח תורתם וסברתם הגדולה, ודימוי מילתא למילתא, כמו שכותב הרמב"ם בהקדמה לי"ד:
"כל אלו החכמים הנזכרים הם גדולי הדורות וכו' מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר
כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני, גם יתבאר מהם דברים וכו'
וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בי"ד של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן, ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא"
חזינן שעיקר תושבע"פ נמסרה מדור לדור מרב לתלמיד, עם זאת התחדשו חידושים וכל תלמיד ותיק רשאי לחדש, ולאו דווקא שקיבלה מרבו, ולא ברור לי איך יודעים מה התחדש, אולי כשמבאר הדרך שהגיע לדין זה כגון מכח קל וחומר דרשת הפסוקים, ויל"ע,
אכן לכאו' בדרך כלל כשנאמרה הלכה ע"י אמורא הוא שמעה מרבו, וראיתי שכ"כ היד מלאכי (כללי התלמוד תרס"ג- תלמיד) שכל מה שאמורא עושה או אומר ודאי מתורת רבו הוא אם לא שמפורש אחרת, וז"ל: "וגדולה מזו אני אומר ד
אף היכא דהתלמיד קאמר לשמעתתיה בסתמא ולא קאמר ליה בשם רביה עם כל זה אית לן למימר דמסמא תורת רביה היא, ומקשינן מזה על זה כאילו כל חד מינייהו אמרן לתרוויהו" ע"ש שמביא הרבה מאד ראיות, כגון שבת קכח. וביצה מ. דפריך 'והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב' וכו', או בב"ק קטו. 'וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק? והא רב הונא תלמידיה דרב הוה וחנן בישא גנב גלימא וזבנה אתא לקמיה' וכו' וכך גם מפרשים הא דאמרי' בברכות כז: האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשינה שתסתלק מישראל, שהטעם שהרי כל מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמרבו שמע. וכן פסק השו"ע (יו"ד רמב, כד) שלא לומר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו, כלומר שאם יאמר בסתם יאמרו שמתורת רבו היא.
ולכן אשמח לשמוע מאוצר החכמים הסבר או מ"מ להסבר, באופן שנאמרה ההלכה במשך הרבה דורות מה גרם שהמימרא נשארה על שם אחד האמוראים? במה זכה ששפתיו בלבד דובבות? (דוגמא נוספת מכתובות מב: רבה ור' יוסף נחלקו עשרין ותרתין שנין ולרבה לא היה פירוקא, ולבתר דמלך ר' יוסף ענה תירוץ, וכתב שם תוד"ה אמר ליה (שם מב.) שרבה יכל לתרץ כן אך היות וכך קיבלה מרבו לא רצה לשנות. ויוקשה ע"פ דרכינו אי קיבלה מרבו מדוע נקראת על שמו)
(אמת, ששמעתי בזה המצאה נחמדה מת"ח אחד שליט"א, בסגנון זה שכל אמורא שזכה לברר מקחה של הלכה שבדורות שלפניו היתה מוקשית או לא מבוססת, זכה ותיקרא על שמו.. שומע הדברים, אך לדוגמא בדוגמא האחרונה זה לא מתרץ)