מסכת בבא בתרא - הערות והארות

[שמואל דוד]

בבא בתרא קמז. רשב״ם ד״ה ויום טוב של עצרת - דהיינו שבועות כו׳

פשיטא ומאי קמ״ל. ואפשר שכוונתו לאפוקי מתשובות הגאונים (מוספיה) סימן קז שהכוונה לשמיני עצרת. ועיין לעיל קמו. פשתן חדש בעצרת כו׳ ושם לא פירש הרשב״ם כלום.

[טור תלגא]

בבא בתרא קמז. רשב״ם ד״ה ויום טוב של עצרת - דהיינו שבועות כו׳

פשיטא ומאי קמ״ל. ואפשר שכוונתו לאפוקי מתשובות הגאונים (מוספיה) סימן קז שהכוונה לשמיני עצרת. ועיין לעיל קמו. פשתן חדש בעצרת כו׳ ושם לא פירש הרשב״ם כלום.

בדף קמו. לא הוצרך לפרש שהרי אמרינן חשיבותא דארץ ישראל קמ"ל שממהרת לבשל פירותיה בעצרת ואי אפשר לומר שקאי על שמיני עצרת.

[מטה עז]

בסוגיית צנים פחים (קמד, ב) כותב תוס': "פירוש אריא וגנבי הבאים על האדם הכל נגזר בידי שמים אבל צנים פחים מזה לא נגזר עליו כלו' יכול לשמור אבל ודאי אם רוצה לאבד עצמו באש או בנהר יכול לאבד עצמו אע"פ שלא נגזר כלום".

ויש לחקור האם בבחירה החופשית של האדם כלולה בחירה להשמיד את העולם?
לדוגמא אם כל המעצמות יפציצו אחת את השניה בפצצות האטום, עד שכדור הארץ ייחרב לגמרי (איני יודע אם אכן זה מה שיקרה במציאות, אבל לצורך הדיון הבה נניח שיש אפשרות כזו, להפציץ את כל הכדור ואת כל האנושות), שהרי אז יתבטל העולם, וכל תיקונו, לעתיד לבוא, כי אין יותר בני אדם כלל, ובטלה כוונת היצירה הראשונה.
וידוע שהאדם עולם-קטן (מובא בכל הספרים כדבר פשוט, ויש שאמרו שמקורו מהיוונים, ואכמ"ל בזה כלל), ומדברי התוס' על כך שיש לאדם בחירה לאבד עצמו (לא שלפני זה לא ידעתי שיש דבר כזה...), התעוררתי לחשוב אם ככה שזה אכן כלול בבחירה החופשית, שהאדם נברא ונשלח לעולם והנה הוא אומר לקב"ה אי אפשי בך ובשליחותך, ומבטל בידיים את עצם קיומו, ואם כן אולי הוא הדין ביחס לבחירה של כלל האנושות ביחס לכל העולם-הגדול, שיכולה פשוט לבטל את קיום ומציאות העולם.

אשמח לתגובות עם מקורות (ולא לסברות בעלמא).

[באמונתו]

בבא בתרא קמז. רשב״ם ד״ה ויום טוב של עצרת - דהיינו שבועות כו׳
פשיטא ומאי קמ״ל...

ראה "הגהות וציונים" בהגהה י', מצ"ב, והבן.

[שמואל דוד]

בבא בתרא קמט.

רשב״ם ד״ה יהנה - יראה

viewtopic.php?f=29&t=34516

[יהודהא]

במי החיסרון , אם בכלל הוא קיים.

א.
1. לרי''ף גזירה דרבנן היא . ואין חיסרון לא בנותן ולא במקבל.

2. לרשבם ולתוס' רי''ד החיסרון במקבל. וגר לא יכול לקבל מתנת שכ"מ אפילו מישראל גמור.

3. לתוס ולרשבא החיסרון בנותן. ש ' איסור ' אינו בר הורשה. חיסרון בנותן, ולכן אם נולדו לגר בנים לאחר שנתגייר
יכול להוריש למי שרוצה.

4. ובריטב"א מבואר שהחיסרון בשניהם,
גם בנותן וגם במקבל, והטעם שמתנת שכ"מ היא ירושה, שרבנן הפקיעו את שאר הקרובים וממילא המקבל
הוא היורש היחיד - וכאילו שאר העולם מת,

ב.
הנידון -
המדובר במעשה דאיסור גיורא שאלה הגמ' שיקנה לבנו רב מרי ע"י מתנת שכיב מרע, [קמט ע''א].

ועונה הגמ' 'מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, כל היכא דאיתיה בירושה איתיה
במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה.

ונתקשו הראשונים בהבנת דברי הגמ', שרב מרי היה בנו של איסור אלא
שנולד קודם שאיסור התגייר ולכן אינו יורש את נכסיו, אך מאי שנא מכל
אדם שמקבל מתנת שכ"מ למרות שאינו בר ירושה?

ג.
מעניין שעל דברי הרי''ף הגיב הרא''ש, וז''לש :
... 'גם כי נתלה באילן גדול דברים תמוהים הן,
דמאי נפקא מינה בהא דרב מרי בנו של איסור גיורא היה, ... אי מהני לאדם אחר אמאי לא מהני לרב מרי בנו...,
ואין אלו אלא דברי נביאות.

הנ''ל הינם כותרות מחלק ג', בשיעור מקיף על מתנת שכיב מרע מהר' י. א. בקישור -
https://asif.co.il/wpfb-file/avn-12-3-pdf/

[יהודהא]

בסוגייות האחרונות אנו פוגשים שלוש מושגים שונים ,והם:
1. צוואת שכיב מרע.
2. מצווה מחמת מיתה.
3. מצווה לקיים דברי המת.

על ההבדלים ביניהם ישנם דעות שונות. ולהלן ההגדרת המקובלות במושגים אלה:

המשותף.
השניים הראשונים אינם נבדלים זה מזה במהות, אלא הם מבטאים שניהם עיקרון אחד הנוגע למצבו של האדם המצווה את רכושו מתוך התודעה\ההבנה שמותו קרוב. ובגלל מצבו הפיזי והנפשי הקשה של אדם זה,חזל פטרו אותו מן כללי הקניין הרגילות המחייבות ל 'מצווה הבריא'. מעשה קניין; דיוק בנוסח הצוואה וכו', וזאת כדי שלא תיטרף דעתו.

אלא שבמצווה מחמת מיתה
דבריו מצביעות על מודעותו למוות הקרוב של המצווה באופן מובהק, כגון שהוא עצמו מצהיר על כך ש"מצווה מחמת מיתה",
או שניכר מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שהוא מתאונן על מיתתו . ולכן הצוואה תקפה גם אם שייר לעצמו חלק מרכושו,

צוואת שכיב מרע.
ואילו בשכיב מרע הוודאות לכך נמוכה ופחות מובהקת. ועל כן נדרשות ראיות נסיבתיות נוספות - שלא השאיר לעצמו כלום, ואז מניחים שצוואתו נעשית מתוך תחושה שמותו קרב, גם אם לא אמר זאת במפורש. ויוגדר כ "שכיב מרע" .
וכך נפסק בב''י שאם שייר כלום שלא נתן, דינו כמתנת בריא,
שאינה נקנית אלא בקנין.


מצווה לקיים דברי המת.
בראשית פרק נ, יב
וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם:
ובמדרש הגדול: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום" - מכאן אמרו: מצווה לקיים דברי המת".
וי''א שלמדין זאת מכך שביקש יעקב: "ועשית עמדי חסד ואמת"

"מצווה לקיים דברי המת", פירושה שגם במקרה שאין בו צוואה תקפה, עדיין קיימת מצווה על היורשים לכבד את רצונו של הנפטר ולחלק את רכושו על פי הוראתו.

לב''י חלה מצווה זו רק כאשר המצווה השליש את רכושו עוד בחייו, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך .
ומוסיף הרמ''א המסירה לשליש צריך שתיעשה מתוך כוונה לצוות את המקבל ולמנותו כשליש לצורך העניין .

ויש שיטות שאין צורך בהשלשה אלא מספיק לצוות עליהם באופן ישיר לתת את רכושו לאחר. אבל אין זה מספיק כאשר הביע באופן סתמי את רצונו מה ייעשה ברכושו.

ובפוסקים דנין בגדריו:
בבריא ומהלך ברגליו.
הבריא - שאמר בלשון צוואה, שמצוה משום שמתיירא שלא יארע לו מות פתאום, אין בו דין מצוה מחמת מיתה, אלא אם מת סמוך לדבריו יום או יומיים.וי''א שבריא שאמר ינתן לפלוני כך וכך אם ימות, הרי זה כמצוה מחמת מיתה.

וכן -באם 'מצווה לקיים' הוא דין זה או רק חובה מוסרית וכבוד המת. והאם כופין ע''כ .
ובאם זה חל גם לבקשות שאינן ממוניות -ועוד. [ כגון: שילדיו יתחתנו עם אדם מסויים].

[יהודהא]

א.
דשלבל"ע -נידון בב''ב מספר פעמים, וגם בדף קנז. והוא עולה כאן לדיון בשל הקשרו לפסוק בפרשת תולדות שממנו עולה דיון ענף המתפתל למספר ענפים בדיני קניין בדשב''ל, בשו''ע נפסק שאינו קונה.
כמו'כ עולה כאן עניין מצווה מחמת מיתה ותוקפו - שנלמד קנג.

(לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. (לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. (לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. (לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקׇם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.
בראשית ל''ד.
המפרשים נזקקו ודקדקו כאן לכל אחת מהמילים המודגשות -והדינים הנלמדים מהן:

ב.
רבו השאלות בדיני קניין העולים ממכירת הבכורה. ....................
ההמשך בקישור -
viewtopic.php?f=46&t=65571