והנראה בזה, הנה כתיב 'ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים'. ובספר 'רשימות תלמידים ממרץ הגרי"ז' (עמוד עה) מובא ששאלו את מרן הגרי"ז ז"ל כדלהלן: למה היה צריך לשחוט אותו על המזבח, וענה: דהרי עולה טעונה צפון ומזבח כולו דין צפון עליו. [ע"כ לשון הגרי"ז, ומכאן ביאר האדר והוד את הטמון בדבריו, וסיים:] ומכל ההקדמות הנ"ל עולה לנו: חדא שאין קיום דין 'העלאה' אלא במזבח שבונה לשם כך, ועוד אף שאין 'צפון' בבמה מכל מקום המזבח עצמו כולו או חציו דין 'צפון' יש לו, ואם שחט על גבי המזבח מקיים דין שחיטתן 'בצפון'. ובזה נחזור למעשהו של אברהם בעקידה.
הקדוש ברוך הוא אמר לו לאברהם סתם 'לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים' ולא אמר לו שום פרטים היאך לעשות הדברים. אבל מכיון שאמר לו 'והעלהו שם לעולה' רצה אברהם לקיים דברי הקדוש ברוך הוא בכל הפרטים: חדא 'והעלהו שם לעולה' לקיים בו דין 'העלאה', ועוד שיהא בצפון כדין עולה שצריכה 'צפון'. וכדי להשיג שני דברים אלו הוא צריך לבנות מזבח, שכאמור לעיל אין קיום 'העלאה' אלא על מזבח שבונה, ואין 'צפון' אלא בשחיטה על גבי המזבח. וכדי שקרבנו יהיה רצוי בכל הריצויים טרח אברהם אבינו לגרור אבנים כדי להקים מזבח שיוכל לקיים ציווי הקדוש ברוך הוא על מילואו. עד כאן מיסוד דברי הגרי"ז ז"ל.
הוי אומר שבבנין המזבח היה הוכחה לכולם שאברהם אבינו לא רק שלא עשה העקדה מתוך טירוף הדעת, אדרבא מחיבתו של מקום טרח טורח גדול שיהא הקרבן לריח ניחוח.
הוא אשר יסדו הפייטנים, לא רק זכות 'עוקד והנעקד' אלא גם 'והמזבח'.
ואדהכי, כמדומה, ועל כל פנים לא מצאנו עדיין, בספרי חכמינו זכרונם לברכה שיזכירו זכות בנין המזבח, מלבד בפיוטים. בפיוט זה הספרדי, וכן בפיוטי אשכנז ליום שני של ראש השנה, בפיוט המתחיל 'תמים פעלך' המדבר על הזכרת זכות עקידת יצחק לרבנו שמעון הגדול. שם יסד: 'נתיב יושר אם נעקל בלכת, משלחתך לעזוב להתרפות במלאכת, לנגדך יָפְקַד מזבח מערכת, במאכלת המאכילה מאז נערכת'. כתב כאן רבנו שמעון הגדול שזכות בנין המזבח גדול כזכות הסכין של שחיטה, וזכות בנין המזבח כבר עומדת מהרגע שערך את המזבח, אולי עוד קודם שחיטה. שכפי שבארנו, ההוכחה לאהבת אברהם אבינו את ה' היא בעצם הבנין.
סגי נהור כתב:על המקשה מוטלת חובת ההוכחה שניתן להשלים את השורה "עוקד והנעקד" בלשון אחרת ההולמת את המשקל - יתד ושלוש תנועות.
סגי נהור כתב:על המקשה מוטלת חובת ההוכחה שניתן להשלים את השורה "עוקד והנעקד" בלשון אחרת ההולמת את המשקל - יתד ושלוש תנועות...
צופה_ומביט כתב:סגי נהור כתב:על המקשה מוטלת חובת ההוכחה שניתן להשלים את השורה "עוקד והנעקד" בלשון אחרת ההולמת את המשקל - יתד ושלוש תנועות.
לי הקטן היה נראה כדבר פשוט שלא לתלות את כל העניין באילוצים טכניים של משקל וחריזה. לכן גם לא נכנסתי לחשבן אפשרויות אחרות ועדיפויותיהן.
והבוחר יבחר.
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
צופה_ומביט כתב:סגי נהור כתב:על המקשה מוטלת חובת ההוכחה שניתן להשלים את השורה "עוקד והנעקד" בלשון אחרת ההולמת את המשקל - יתד ושלוש תנועות.
לי הקטן היה נראה כדבר פשוט שלא לתלות את כל העניין באילוצים טכניים של משקל וחריזה. לכן גם לא נכנסתי לחשבן אפשרויות אחרות ועדיפויותיהן.
והבוחר יבחר.
סגי נהור כתב:הפשט הישר לענ"ד, ש"המזבח" משמש כאן כסמל למאורע העקדה, שכן זוהי דרך ספרותית מקובלת (המכונה מטונימיה) לתאר אירוע או ענין באמצעות חפץ מרכזי הנקשר אליו (לדוגמא: "הבית הלבן" במקום הנשיא או מוסד הנשיאות).
והדרשה תדרש כו' וכפטיש יפוצץ סלע כו'.
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
סגי נהור כתב:זכור נא את העוקד (אברהם), את הנעקד (יצחק) ואת המעשה אשר נעשה בהם (המזבח - מעשה העקדה).
...אמרה לו בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות
ברשילא כתב:השווה גיטין נז ע"ב:...אמרה לו בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות
צופה_ומביט כתב:לרגל יום טוב ראשון של סוכות, אושפיזת אברהם אבינו ע"ה, מעלה כאן את המאמר על העקידה.
אמנם מהלך מרכזי מאד בקובץ עוסק ב"אפרו של יצחק", ויצחק הוא הנקרא "יצחק עקידא" [לעומת "אברהם רחימא" (אמנם עיין במגיד מישרים שהובא בקובץ על הקשר ההדוק בין מה שאברהם הוא רחימא למה שיצחק הוא עקידא)], אבל הנסיון היה של אברהם, כלשון התורה להדיא לפני הנסיון "והאלקים ניסה את אברהם", ולאחר הנסיון "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", ובלשון המשנה "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם".
וגם הפיוט הרי מזכיר קודם את ה"עוקד", ואז את ה"נעקד".
ובכן הנה המאמר לכל המעוניין.
בעז"ה מקוה לתת תזכורת גם במוצאי יו"ט, ליל אושפיזת יצחק עקידא.
הושע נא הַר הַמּוֹרִיָּה הושע נא. הושע נא וְהַר יֵרָאֶה הושע נא.
דרומי כתב:ימים עמוסים, זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו. הייתי מציע ומבקש שתעלה את הקובץ לכאן בעת קריאת פרשת וירא בחודש מרחשון הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה. אין כמו ליל שבת חורפי לשבת ולהתענג על עמודים מודפסים עם תוכן מעניין.
צופה_ומביט כתב:אשמח ואודה לכל תגובה, חוות דעת, הארה, הערה, הוספה, הרחבה, מקור, עיון, דיוק, דקדוק, וכל מה שקשור למאמר והמובא בו.
27 אנשים הורידו את הקובץ בפעם הקודמת שהעליתיו הנה, מן הסתם עשו כן על מנת לקראו. זאת מלבד מי שביקש וקיבל אותו באישי. זה ציבור משמעותי, ובוודאי נמצא בתוכו מי שיש לו מה לומר או להגיב. ובכן, אל נא ימנע בר ותשואות חן חן לו.
וישם אותו על המזבח (כב, ט). מה שאת יצחק העלהו על המזבח לשחטו, שאין עושין כן בקרבנות לכתחילה, עיין בר"פ ק"ק בזבחים, נראה דהוא משום דאדם שזכה למסור נפשו אין בגופו שום פסול ושום דבר מאוס [ואתם הוספתם: ובפרט שאין זה כבש מתוך כבשים או פר מתוך פרים, אלא זהו קרבן שכל כוונתו הוא בגוף זה ממש דווקא, של יצחק], שלכן היה עדיף להקריבו על המזבח ממש. דרק בהמה שנקדשה בהשחיטה ראויה אח"כ למזבח, אבל מסירת נפש דאדם – עושה שתיכף הוא קדוש, ולכן נשאר יצחק בקדושתו לעולם אף שנשאר בחיים, עיין ברש"י ריש תולדות.
ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח. חזינן בחז"ל לשון 'עקידת יצחק'. ויש לפרש דחזינן הפלגה בקושיות החזקות בציווי העקידה, שהן קושי הנסיון, וצריך עקידת הרצון והמחשבה כדי להתגבר עליהן בביטול גמור. ושיעור עקידת הרצון הפנימי הוא עד כדי ביטוי חיצוני של עקידת יצחק החיצונית, ובזה נשלמת העקידה הפנימית. ונמצא שגדר הקרבן דהכא הוא בעקידה גופא כמבואר. וממילא זוהי שעת הכושר לשומו על גבי המזבח כלשון הכתוב [ויעקוד את יצחק בנו – וישם אותו על המזבח]. ודמיא עקידה זו לשחיטה דקרבנות שהיא שעת הכושר לשומן ע"ג המזבח כמבואר. וזהו קיום קרבן דיצחק בעקידה דהכא.
וישם אותו על המזבח. (ק' דשחיטה בר ממזבח היא), מ' שכעין פרה אדומה הוא, ששחיטתה ע"ג מערכתה במקום שריפתה, שהיא כעין הקטרה במזבח. ושם הוי שחיטה ע"י כהן דוקא (כפסק הר"מ במחלוקת שבגמרא), משום דשחיטתה דפרה נמי מכלל עבודתה היא, ולא כשאר שחיטת קדשים שכשרה בזר ומחוץ למזבח מקומה. וכאן [בעקידה] אדרבא, עיקר מסירות נפש של העבודה ב"שחיטת בנו" היא (כמבואר).
עניין העקידה שבו התחייבה שחיטת יצחק ע"ג המזבח דווקא ולא מחוץ למזבח כשאר עולות: מ' שבשאר עולות העיקר הוא שם הקרבן המופשט, ולא בהמה פלונית או חברתא, שאינן אלא אמצעי להגיע לשם עולה. ובתורת שכזה לא משמש במזבח עניין השחיטה שעיקרו כלפי בריה פלונית, אשר לא שייך להגדרת הקרבן, ובתורת שכזה מחוץ למזבח הוה שחיטה. משא"כ ביצחק לעולה שהוא איפכא, שעיקרו הוא שישחט יצחק גופיה, אלא שבפועל צריך לשמש בתורת עולה. ובכגון דא שייכא כבר שחיטה גופא אל המזבח טפי מכולהו עבודות שבמזבח. וזוהי הדגשת 'לשחוט את בנו' ע"ש [לכאורה צ"ל: ע"ג] המזבח שבזה עיקר הגדרת ציווי העקידה.
צופה_ומביט כתב:יישר כוח!
השאלה מדוע הועלה יצחק להישחט ע"ג המזבח הובאה במאמר, ועליה תירוץ בשם הגרי"ז, שלפי"ז תורצה שם השאלה מהי ההדגשה "והמזבח".
ויפה גם הרעיון שלכם לבאר לפי תירוצי הגרמ"פ זצ"ל ולהחל"ח הגרד"ק שליט"א. [בעז"ה אוסיף אותו בהערה שם, לא בשמי].
וזה לשון הגרמ"פ זצ"ל (דרש משה פרשת וירא):וישם אותו על המזבח (כב, ט). מה שאת יצחק העלהו על המזבח לשחטו, שאין עושין כן בקרבנות לכתחילה, עיין בר"פ ק"ק בזבחים, נראה דהוא משום דאדם שזכה למסור נפשו אין בגופו שום פסול ושום דבר מאוס [ואתם הוספתם: ובפרט שאין זה כבש מתוך כבשים או פר מתוך פרים, אלא זהו קרבן שכל כוונתו הוא בגוף זה ממש דווקא, של יצחק], שלכן היה עדיף להקריבו על המזבח ממש. דרק בהמה שנקדשה בהשחיטה ראויה אח"כ למזבח, אבל מסירת נפש דאדם – עושה שתיכף הוא קדוש, ולכן נשאר יצחק בקדושתו לעולם אף שנשאר בחיים, עיין ברש"י ריש תולדות.
וקרובים לזה דברי הגרד"ק שליט"א (עד שהמלך במסיבו פרשת וירא):ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח. חזינן בחז"ל לשון 'עקידת יצחק'. ויש לפרש דחזינן הפלגה בקושיות החזקות בציווי העקידה, שהן קושי הנסיון, וצריך עקידת הרצון והמחשבה כדי להתגבר עליהן בביטול גמור. ושיעור עקידת הרצון הפנימי הוא עד כדי ביטוי חיצוני של עקידת יצחק החיצונית, ובזה נשלמת העקידה הפנימית. ונמצא שגדר הקרבן דהכא הוא בעקידה גופא כמבואר. וממילא זוהי שעת הכושר לשומו על גבי המזבח כלשון הכתוב [ויעקוד את יצחק בנו – וישם אותו על המזבח]. ודמיא עקידה זו לשחיטה דקרבנות שהיא שעת הכושר לשומן ע"ג המזבח כמבואר. וזהו קיום קרבן דיצחק בעקידה דהכא.
באופן אחר [ולכאורה הפוך, ועיין] כתב הגרד"ק שליט"א (ימין ה' רוממה פרשת וירא):וישם אותו על המזבח. (ק' דשחיטה בר ממזבח היא), מ' שכעין פרה אדומה הוא, ששחיטתה ע"ג מערכתה במקום שריפתה, שהיא כעין הקטרה במזבח. ושם הוי שחיטה ע"י כהן דוקא (כפסק הר"מ במחלוקת שבגמרא), משום דשחיטתה דפרה נמי מכלל עבודתה היא, ולא כשאר שחתיטת קדשים שכשרה בזר ומחוץ למזבח מקומה. וכאן [בעקידה] אדרבא, עיקר מסירות נפש של העבודה ב"שחיטת בנו" היא (כמבואר).
עוד ראה מקשים ומתרצים שאלה זו במאמרו של הרב י. גולדהאבר שהועלה כאן.
יפה מאד הדיוק מהפיוט "בת עמי לא תחשה"! לכאורה אכן כתוב כאן שעקידת יצחק היתה כנגד תמיד של בין הערביים. [ויש בזה בכדי לחבר את שתי הדעות האם תפילות אבות תקנום או כנגד תמידים תקנום].
אבל יש לדחות [ולענ"ד כך היא האמת], בשים לב שבשלושת הבתים שעוסקים שם באבות, מדבר המחבר על מה שהאבות תקנו תפילות - ועל התפילות כותב שהם כנגד תמידים.
אברהם: נְשִׂיא אֱלֹהִים הַנֶּאֱמָן, רֹאשׁ צוּרִים אֵיתָנַי. הִשְׁכִּים שַׁחַר וּזְמָן, עֲמוֹד וַעֲרוֹךְ תַּחֲנוּנַי. בִּמְקוֹם תָּמִיד מְיֻמָּן, לְשַׁחֵר עַל קָרְבָּנַי. [וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם זו תפילה, שתיקן תפילת שחרית].
יצחק: לִפְנוֹת עֶרֶב חָנַן [ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב], וְהָאֵל נָשָׂא פָנָיו. לִתְמִיד עֶרֶב מְכוֹנָן, לְהִתְרַצּוֹת פְּנֵי אֲדוֹנָיו. [דוק שהפסיק בין דבריו על העקידה ל"תמיד ערב" במה שיצחק חנן לפנות ערב, דהיינו תפילת מנחה שתיקן. והרי שההמשך לתמיד ערב מכונן - קאי על תפילת המנחה של יצחק, ולא על העקידה. וממש כמו שכתב אצל אברהם שתפילת שחרית שתיקן היא במקום תמיד מיומן].
יעקב: מְפַלֵּל יוֹשֵׁב אֹהֶל, הַלָּן בְּמָקוֹם מְשֻׁבָּח. לְרִבּוּי פְּדָרִים יָהֵל, בְּהִתְקָרֵב בְּבֵית זֶבַח. וְאִם אֵין קָרְבָּן לְיָהֵל תְּמוּרָם אֶעֱרוֹךְ שֶׁבַח. [תפילת ערבית שתיקן יעקב במקום איברים ופדרים שקרבים כל הלילה].
ראיתי שבמקורו נתקן הפיוט הזה לאומרו במנחה של יום כיפור, כנראה מהפיוט בכ"מ שמדבר על סדר העבודה דיוהכ"פ: כְּאִישׁ לָקַח מְלֹא חָפְנָיו קְטוֹרֶת סַמִּים דַּקָּה, בְּזָכְרִי עַל הַסֵּדֶר עֲבוֹדַת מְשָׁרְתִים [=אמירת סדר העבודה] בָּאֵי הֵיכָל חֶדֶר בְּחֶדֶר [=לפני ולפנים]. ואם כתב כאן על העקידה ושהיתה לפנות ערב לתמיד ערב מכונן, א"כ לכאורה לדעתו היתה העקידה ביום הכיפורים בעלות המנחה, וכפי שהובאה דעה זו במאמר (בהערה) באורך ועם מקורות.
אבל לאור הנ"ל שעיקר הפיוט עוסק במה שהאבות תיקנו תפילות, ולא בעקידה, ובזה עוסק גם הבית הנאמר על יצחק, [ורק הזכיר אצל יצחק שהוא עקוד, כמו שהזכיר אצל יעקב שהוא יושב אוהל, ואצל אברהם שהוא נשיא אלקים], אין להוכיח מזה דבר על דעת המחבר באיזה יום היתה העקידה, ואף לא באיזו שעה ביום. דכל מה שכתב בזה הפיוט קאי על התפילה שתיקן יצחק, ולא על העקידה כלל.
מטה עז כתב:דברי רבי משה פיינשטיין ראיתי בספר החדש של דרשותיו 'קול רם', ולא בדרש משה.
אינו תח"י כעת, מקוה לראותו בשבת.
דברי רבי דב קוק הם מספרו 'בר נפחא' ולא מהספרים שהבאת.
ייש"כ, הוספתי כעת בהודעה הקודמת.
לגביי הפיוט מיוכ"ק, אכן זו שאלה אם פיוט נדרש לפניו או לאחריו. וצ"ע.
לא הבנתי.
כתיב 'ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה', וזו היה תפילה ממנו שימציא השם יתברך שה במקומו [של יצחק], וסיים אחר כך: ואם לא ימציא השם יתברך שה אזי 'לעולה בני'. מכל מקום התפלל הוא שיעשה לו השם יתברך נס. ושעל זה אנו אומרים (סליחות) מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, כי הוא נענה על תפילתו.
ויערוך את העצים ויעקד וגו׳ – כל זה הסיפור בא ללמדנו כי אברהם אבינו הבין מדברי ה׳ שיתנהג בזה כדין קרבן קבוע שעל המזבח בבית המקדש, שהרי אברהם אבינו למד כל התורה כולה כדתנן שלהי קידושין (סב, א), וידע ההבדל בין קרבן ציבור במקדש ובין קרבן במה, וכל דיני תמיד ומצות עריכת העצים אינו אלא בתמיד שעיקרו על מזבח בבית המקדש. והבין אברהם אבינו מדאמר לו ה׳ ״על אחד ההרים וגו׳ ״, ואי לקרבן יחיד מה לי זה המקום או מקום אחר, אלא הוא ההר שמיוחד לבנות עליו בית הבחירה, משום הכי עשה בזה דין תמידין. ועוד עיין פסוק י״ח.
עקב אשר שמעת בקולי – ברכה זו אינה בשביל שלא חשך את בנו, אלא עקב אשר הבין בקול ה׳, ולמד מדבריו שרצונו לעשות קרבן קבוע כדין במת ציבור, כמו שכתבתי לעיל פסוק ט׳, על כן זכו בניו שיהא חוט של חן נמשך עליהם כחוק העוסק בתורה, כדאיתא בע״ז (ג, ב) ׳כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד׳ וכו׳. וכבר ביארנו כמה פעמים ד׳שמיעה בקול׳ משמעו הבנה ודיוק בדבריו, ועיין דברים (ל, ב) דמשם למדנו שההכרח לפרש הכי.
בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקדוש ברוך הוא ב' כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית.
צופה_ומביט כתב:מטה עז כתב:דברי רבי משה פיינשטיין ראיתי בספר החדש של דרשותיו 'קול רם', ולא בדרש משה.
אינו תח"י כעת, מקוה לראותו בשבת.
דברי רבי דב קוק הם מספרו 'בר נפחא' ולא מהספרים שהבאת.
ייש"כ, הוספתי כעת בהודעה הקודמת.
לגביי הפיוט מיוכ"ק, אכן זו שאלה אם פיוט נדרש לפניו או לאחריו. וצ"ע.
לא הבנתי.
צופה_ומביט כתב:מטה עז כתב:דברי רבי משה פיינשטיין ראיתי בספר החדש של דרשותיו 'קול רם', ולא בדרש משה.
אינו תח"י כעת, מקוה לראותו בשבת.
צופה_ומביט כתב:לגבי שהיה לקרבן יצחק דין תמידין,
ועיין במדרשים (תנדבא"ר פ"ו, ויק"ר ב, יא):בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקדוש ברוך הוא ב' כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית.
לֹא הָיוּ כּוֹפְתִין אֶת הַטָּלֶה, אֶלָּא מְעַקְּדִין [נוסח הרמב"ם: מעקידין] אוֹתוֹ.
תנא, יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם.
מרן הרי"ז ז"ל ביאר דיצחק שאל איה השה לעולה מפני דאין מחנכין את המזבת אלא בתמיד של שחר שהוא שה לעולה.
ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. אמר לו יצחק, אבא, עקדני בידיי וברגליי שהנפש חצופה היא, שלא תראה המאכלת ותיפסל מן הקרבן, בבקשה ממך ולא תעשה בי מום. ולכאורה זו היתה הסיבה לעקידה, ומה שעקדו לא היה שייך כלל לקיום הציווי אלא מחשש שלא ייפסל.
ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח. חזינן בחז"ל לשון 'עקידת יצחק' [וקשה כנ"ל מדוע מתואר אצלנו כל הנסיון והעבודה שבו בתור "עקידת יצחק", והלוא הציווי והנסיון לא היה על העקידה כלל, אלא על העלאה והקרבה. ומתרץ -]. ויש לפרש דחזינן הפלגה בקושיות החזקות בציווי העקידה, שהן קושי הנסיון, וצריך עקידת הרצון והמחשבה כדי להתגבר עליהן בביטול גמור. ושיעור עקידת הרצון הפנימי הוא עד כדי ביטוי חיצוני של עקידת יצחק החיצונית, ובזה נשלמת העקידה הפנימית. ונמצא שגדר הקרבן דהכא הוא בעקידה גופא כמבואר. [ובזה מבאר הגרד"ק גם מדוע היה יצחק נשחט ע"ג המזבח, שלא כמו בכל הקרבנות שנשחטים מקודם -] וממילא זוהי שעת הכושר לשומו על גבי המזבח כלשון הכתוב [ויעקוד את יצחק בנו – וישם אותו על המזבח]. ודמיא עקידה זו לשחיטה דקרבנות שהיא שעת הכושר לשומן ע"ג המזבח כמבואר. וזהו קיום קרבן דיצחק בעקידה דהכא.
והגר היא שפחת שרה נכנעת תחתיה ונדבקת קצת במעשיה, שעל כן נקראת 'קטורה' שמעשיה נאים כקטורת, ועוד נקראת 'קטורה' שקשרה פתחה וכו' (ב"ר סא, ד). וכולם נתקיימו בעקידת יצחק, כי אברהם עקדו וקשרו, גם שם אותו לעולה בהר המוריה [דהוי כקטורת החביבה מכל הקרבנות עיי"ש]. וכו' הרי ששני שמות של קטורה שהיא הגר דהיינו כקטורת, וכן שקשרה, נתקיימו בעקידת יצחק וכו' והיה לטובה ולברכה ליצחק ולזרעו עד עולם. ואברהם אבינו שנצנצה בו רוח הקודש הכניס לישמעאל לחינוך קדושה שעל ידה יתקדש יצחק בקישור עקידה ובקטורת שהוא ריח ניחוח. ורמז לדבר, 'הגר' בגימטריא 'יצחק'.
והנה בפסוק מבואר שעקדו קודם שהעלהו על המזבח, ולטעם זה הרי די היה שיעקדנו על המזבח לפני השחיטה, ולמה עקדו קודם, וצ"ע.
ונראה דכיון שהיה מצווה להעלותו על המזבח ולהניחו ע"ג העצים מוכרח היה לעקדו קודם, דהרי קיי"ל דחי נושא את עצמו, וא"כ לא היה מקיים אברהם מצות העלאה, וגם לא היה נקרא מונח ע"ג העצים, דאדם חי לכו"ע נושא את עצמו. ולכן הוצרך לעקדו קודם, דכפות כו"ע מודים דאינו נושא את עצמו (עיין בשבת צ"ד ועוד בכמה דוכתי). [אלא שא"כ קשה קושיא אחרת:] וא"כ צריך היה לעקדו מעיקר הדין וקיום הציווי, וא"כ צ"ע למה הוצרך יצחק לבקש מאביו שיאסרנו ומטעם אחר מחשש שמא ייפסל הקרבן. ונראה דהנה איתא בתמיד (ל, ב) לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו, [א"ה: ומבארת הגמרא (שם לא, ב) מהו "מעקידין": "תנא, יד ורגל, כעקידת יצחק בן אברהם"]. ובראשונים שם דלא היו כופתין אותו יד ביד ורגל ברגל, אלא מעקידין אותו יד ורגל כעקידת יצחק. וכדי שלא יהיה הדין דחי נושא את עצמו די בכפות, כמבואר להדיא בסוגיא דשבת שהבאנו, והיינו רגל לרגל ויד ליד, ומה שעקדו את יצחק שזה קשירת הידיים לרגליים זה היה משום החשש שמא ייפסל הקרבן וכמו שביקש יצחק. ועיין רש"י כאן על התורה "ויעקוד", וכתב: ידיו ורגליו מאחריו, הידיים והרגליים ביחד היא עקידה, וכמו שנתבאר. [*]
חזור אל “עיון תפילה וחקר פיוט”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 16 אורחים