צדיק נמשל לתמר ולארז, למה לא לחרוב? קושיא בתנחומא לך לך

[צופה_ומביט]

תנחומא לך לך סוף סימן ה:

כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַר אַבָּא, לָמָּה נִמְשְׁלוּ הַצַּדִּיקִים כַּתָּמָר וְכָאֶרֶז? לוֹמַר לְךָ, אַתָּה מוֹצֵא כָּל הָאִילָנוֹת אֵין אָדָם יָכוֹל לִרְאוֹת מֵרָחוֹק. לָמָּה? לְפִי שֶׁהֵן קְצָרִים. אֲבָל הַתָּמָר וְהָאֶרֶז עַל יְדֵי שֶׁהֵן גְּבוֹהִין יוֹתֵר מִכָּל הָאִילָנוֹת וְנִרְאִין מֵרָחוֹק, הַכֹּל עוֹמְדִין תַּחְתֵּיהֶן וְנוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן לְקוֹמָתָן, לְפִיכָךְ נִמְשְׁלוּ הַצַּדִּיקִים לַתָּמָר וְלָאֶרֶז, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהָן בָּעוֹלָם.

הוקשה לי מהמשנה בפאה ב, ד, שכותבת לגבי חרובים שנותנים פאה אחת לכל החרובים הרואים זה את זה, ולרבי אליעזר ברבי צדוק בשם רבן גמליאל שבית אביו היו נותנים פאה אחת לחרובים שהיו להם בכל העיר. ואת המיוחד בחרובים מכל שאר האילנות ביארו כמה מפרשים כי הם גבוהים הרבה (תוי"ט בשם הראב"ד, מלאכת שלמה בשם ר"ש סיריליאו, תפארת ישראל). ודווקא על דקלים לא נזכר במשנה שום דין מיוחד. וצ"ע מהתנחומא כאן.

וְעוֹד, לָמָּה נִמְשְׁלוּ הַצַּדִּיקִים לַתָּמָר וּלְאֶרֶז? אַתָּה מוֹצֵא שְׁאָר אִילָנוֹת כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים, נִקְצָצִין, וְנוֹטְעִין מִנֵּצֶר שֶׁלָּהֶן וּמִיָּד הֵן גְּדֵלִין. וְהָאֶרֶז וְהַתָּמָר מִשֶּׁנִּקְצָצִין, מִי יוּכַל לַעֲלוֹת בִּמְקוֹמָן אֶלָּא אִם כֵּן בִּיגִיעָה גְדוֹלָה לְשָׁנִים הַרְבֵּה. כָּךְ אִם אָבַד צַדִּיק מִן הָעוֹלָם, מִי יוּכַל לַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ מִיָּד אֶלָּא לְשָׁנִים הַרְבֵּה, לְפִיכָךְ צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח.

וגם כאן הוקשה לי מחרובים, כידוע בכ"מ בחז"ל שאילן חרובים נותן פירות לשבעים שנה. וצ"ע.

[דרומי]

זה שהתמר גבוה ביותר מפורש בשיר השירים: זאת קומתך דמתה לתמר,

וגם רואים זאת בחוש...

[צופה_ומביט]

כן, חשבתי על זה ושכחתי לכתוב. [אם כי את קומתך דמתה לתמר אפשר להסביר מצד יופי הקומה, ושיש לו לב אחד שכל הענפים והפירות יוצאים ממנו, ולא על הגובה]. ועצם מה שנקרא תמר אולי ע"ש גובהו [אי נמי, שהשורש תימור נובע משם העצם תמר, לא בדקתי. כמו"כ, אולי עיקר התימור הוא יופי הקומה, העולה בקו ישר לגמרי בלי ענפים יוצאים לצדדים כנ"ל, עד לסוף הגזע].
ועכ"ז, גוף השאלה לא מיושב בזה: הסתירה בין המשנה בפאה [לפירוש כמה מפרשים] לבין התנחומא. שחרוב לא נזכר בתנחומא [ובפסוק], ותמר לא נזכר במשנה.

[תוכן]

השאלה היא שאלה טובה, ואפשר לתרץ בב' אופנים.

א. חרובין לאו דוקא, אלא חרובין והוא הדין כל עץ הדומה לחרוב. וכה"ג אמרינן בפ"א מ"ה ברשימת האילנות התם.

ב. הכי אמרינן בירושלמי פ"א ה"ד: 'תני ר' יוסי ברבי יהודא אומר, רוטבי תמרים פטורים מן הפיאה, לפי שאין ראשון שבהן ממתין לאחרון. יאות, א"ר יוסי בר"י מ"ט דרבנן. אמר ר"ז, מפני שכולן צריכין שאור בבת אחת', ועיין בפני משה שם. והשתא איכא למימר דלר' יוסי אי אפשר לקחת פאה מכולם ביחד שהרי רוטבי תמרים פטורים מן הפאה לגמרי. ואפילו לרבנן איכא למימר, דאף על גב דשאור שלהם בבת אחת, וממילא כולם חייבים בפאה, אבל מכל מקום אין מצטרפים לפאה, כיון שלקיטתם ממש אינו כאחת.

[צופה_ומביט]

השאלה היא שאלה טובה, ואפשר לתרץ בב' אופנים.

א. חרובין לאו דוקא, אלא חרובין והוא הדין כל עץ הדומה לחרוב. וכה"ג אמרינן בפ"א מ"ה ברשימת האילנות התם.

ב. הכי אמרינן בירושלמי פ"א ה"ד: 'תני ר' יוסי ברבי יהודא אומר, רוטבי תמרים פטורים מן הפיאה, לפי שאין ראשון שבהן ממתין לאחרון. יאות, א"ר יוסי בר"י מ"ט דרבנן. אמר ר"ז, מפני שכולן צריכין שאור בבת אחת', ועיין בפני משה שם. והשתא איכא למימר דלר' יוסי אי אפשר לקחת פאה מכולם ביחד שהרי רוטבי תמרים פטורים מן הפאה לגמרי. ואפילו לרבנן איכא למימר, דאף על גב דשאור שלהם בבת אחת, וממילא כולם חייבים בפאה, אבל מכל מקום אין מצטרפים לפאה, כיון שלקיטתם ממש אינו כאחת.

א. חידוש גדול, שגם בתמרים נאמר הדין של כל הרואין זה את זה. לא ידועה לי הלכה כזו. בנוסף, יש ראשונים שלמדו בפ"א מ"ה שהרשימה במשנה היא בדווקא.
ב. ריבר"י לא חולק על עצם דין המשנה שיש פאה בתמרים, אלא רק על סוג מסוים של תמרים, עיי"ש במפרשים. אבל סתם תמרים שבמשנה לקיטתם כאחת, ודיני פאה שלהם כשאר אילנות, שמצטרפים לפאה, כבמשנה ב, ג.

[צופה_ומביט]

חשבתי כעת ליישב את המדרש [מהשאלה הראשונה], שבאמת חרוב גבוה מתמר [ומכאן דין המשנה בפאה], אבל כשבאים להסביר פסוק שממשיל את הצדיק לאילנות פרי, הרי נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", ובכ"מ נמשל הצדיק למי שפירותיו טובים ומשובחים, [וכן הצדיק חזק באמונתו ודרכו ומעשיו, אם חומה היא וכו', לכן נמשל גם לאילן סרק חזק], לכן כשבאים להמשיל את הצדיק באילן פרי, השיקול הראשון - שבו לא עוסק התנחומא כלל, כי הוא פשוט ועומד ברקע של הכל - הוא שהצדיק נמשל לאילן עם פירות עסיסיים וטובים ומשובחים [במיוחד].
וחרובים אמנם מזינים, ונשמרים לאורך זמן, כנודע ממעשה דרשב"י, אבל אינם דומים כלל באיכותם לתמרים, שהם משובחים ומתוקים ומזינים ביותר, ולא בכדי הוא נמנה בשבעת המינים [ומכונה בתורה: דבש]. ולכן שאלת המדרש היתה רק למה נבחר התמר מבין כל עצי הפרי הטובים והמשובחים, או משבעת המינים. ועל זה ענה כי מכל העצים מהסוג הזה - התמר הכי גבוה. אבל חרובים מעיקרא אינם באים בחשבון כעץ פרי להמשיל בו את הצדיק.

אבל קשה לי על רעיון זה מהארז. שלפי זה גם השאלה על הארז היא למה נבחר הארז מבין כל עצי הסרק שגם הם חזקים, וענה המדרש בגלל גובהו. וקשה, הרי גם בחלק החוזק גרידא, כאילן סרק גרידא, לקורות בניין וכיו"ב, ידוע הארז כאילן סרק חזק וטוב ומשובח, "קורות בתינו ארזים". ויש עשרה מיני ארזים, וכולם נזכרים תמיד לשבח [בין העשרה נמנה האלון, ר"ה כג, א עיי"ש, וזהו שנאמר בעמוס ב, ט: כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים]. וא"כ מה הוקשה למדרש בארז מדוע נמשל אליו הצדיק, הרי בארז הוא פשוט, משום שכאילן סרק הוא המשובח ביותר. ומוכח מזה לכאורה שלא זה היה סגנון שאלת המדרש, אלא שאל בפשיטות - בלי שום רקע והנחות קודמות - למה נמשל הצדיק לתמר ולארז, וענה בגלל גובהם. וא"כ הדרקל"ד מתמר וחרוב.

מאידך, באמת תמוה להבין שהמדרש שואל שאלתו כאילו אין לו שום רקע. וכי באמת קשה מה מיוחד בתמר ובארז? מי לא יודע כמה מתוקים ומשובחים פירות התמר וכמה חזק ומשובח עץ הארז.
ולכן אני חושב כן לקיים את הרעיון הנ"ל, ולומר שהשאלה למה נבחר הארז היתה - מכל עשרה מיני הארזים הנקראים בשמות שונים - למה נבחר כאן רק הארז. ועל זה עונה המדרש כי מכל עשרה סוגי הארז - הנקרא ארז הוא הגבוה ביותר [וכנ"ל בעמוס: אלון חסון יותר, ארז גבוה יותר].
אבל גם על זה קשה לי ממה שהביאו המפרשים בפאה את המקור שחרוב גבוה מהמשנה בבא בתרא ב, ז כמה מרחיקין אילן מן העיר משום נוי העיר שנאמר שם: "בחרוב ובשקמה חמישים אמה". הרי שלא רק חרוב הוא גבוה אלא שקמה, שהיא אחד ממיני הארז, וא"כ א"א לפרש במדרש כאן שהשאלה היא למה נבחר הסוג ארז מכל מיני הארזים, כי א"כ לא מובנת התשובה שהוא הכי גבוה, שהרי במשנה ב"ב נזכרת שקמה, ולא ארז.
ויש ליישב, ששם נאמר שקמה - וכל שכן ארז, שבאמת הוא גבוה ממנה. והמשנה נקטה את המצוי, שהיו שקמים בסמוך לעיר, [יש בהרבה משניות דיני שקמה וסדן של שקמה בשדות], אבל ארזים לא היו בסמוך לעיר [אלא ביערות שבהרים, ארזי הלבנון, הארז אשר בלבנון].

עוד יש לומר [שהמדרש אכן שואל שאלתו בלי שום רקע והנחות קודמות, אלא מה הטעם שנבחרו תמר וארז, ובכ"ז ענה שתמר הכי גבוה], דהנה לשון המפרשים בפאה לגבי חרוב הוא לא רק שהוא גבוה, אלא גם שהוא "מסובך". וכך פירשו גם על המשנה בב"ב לגבי ההרחקה המיוחדת מן העיר משום קלקול נוי העיר, שחרוב ושקמה ענפיהן מרובין [ואדרבה, משמע שמצד המשנה בב"ב זה העיקר, כי שם לא ציינו כלל את גובה החרוב, כנראה משום ששקמה אינה גבוהה ומוכח שלא זה הטעם שם. ורק בפאה ציינו את הגובה, כנראה כי כך משמעות המשנה שבחרובין כל הרואין זה את זה, שמושפע מהגובה, ולא מהסבך].
וא"כ יש לומר שמצד הגובה לחוד - באמת תמר גבוה מחרוב, לכן הפסוק בחר אותו להמשיל בו צדיק כדברי התנחומא. ומה שבמשנה פאה מיוחד החרוב - זהו משום תרתי דאית ביה, גבוה [אם כי לא כתמר] וענפיו מרובים וסבוכים, ולכן הוא ניכר לעצמו למרחוק.

[צופה_ומביט]

ולגבי השאלה השניה מאורך הזמן שלוקח לאילן חרובים עד שנושא פירות [בכורות ח, א: חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה וימי עיבורו (משעת הפרח עד שעת גמר פירות, רש"י) שלש שנים], אולי החילוק הוא שתמר וארז לוקח הרבה זמן עד שבכלל נשרשים וצומחים, משא"כ החרוב מה שלוקח אצלו זמן הוא שיתחיל להצמיח פירות.
כך משמע בלשון המדרש: "שְׁאָר אִילָנוֹת כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים, נִקְצָצִין, וְנוֹטְעִין מִנֵּצֶר שֶׁלָּהֶן וּמִיָּד הֵן גְּדֵלִין. וְהָאֶרֶז וְהַתָּמָר מִשֶּׁנִּקְצָצִין, מִי יוּכַל לַעֲלוֹת בִּמְקוֹמָן אֶלָּא אִם כֵּן בִּיגִיעָה גְדוֹלָה לְשָׁנִים הַרְבֵּה".

ואולי מדויק גם בלשון הפסוק, שאמר צדיק כתמר יפרח, לא דיבר על הפירות אלא על הפריחה, והיינו [לפי העניין] הצמיחה, הגידול.
ולפי זה מתחזק המהלך השני שאמרנו לעיל ליישב את הקושיא הראשונה [המהלך השני = שהמדרש לא שואל מדוע נבחרו תמר וארז לאחר הנחות מוקדמות לגבי פירות וחוזק], ומובן מה הוקשה למדרש מדוע נבחרו כאן תמר וארז [ולא היה פשיטא ליה בגלל הפירות המתוקים של התמר וחוזק הארז], כי הפסוק אינו עוסק בפירות כלל, אלא אמר "כתמר יפרח", וגם לגבי הארז לא דיבר על חוזק אלא על גובה, "כארז בלבנון ישגה". [כלומר, בוודאי שאפשר להמשיל את הצדיק גם לאילן פרי, אבל הפסוק המסוים הזה אינו עוסק בכך, אלא במשל אחר, שבא להאיר נקודה אחרת בעניין הצדיק].
א"כ הפסוק עצמו הסביר את בחירותיו באילנות אלה: יפרח, ישגה. מדובר על הצמיחה שלהם.
והמדרש רק מבאר את הכתוב בפסוק, דהיינו: מה מיוחד בשני אילנות אלה בצמיחה שלהם. להסבר ראשון - הכוונה לגובה [שהם צומחים לגובה מיוחד], להסבר שני - הכוונה למשך הזמן שלוקח להם לצמוח.
והתירוץ מדוע לא נזכר חרוב בשני אלה: לגבי הגובה - כנ"ל [במהלך השני] שאינו גבוה יותר מתמר, אלא שתרתי אית ביה, גבוה וסבוך [ומכאן דינו המיוחד בפאה], ולגבי משך הזמן - כנ"ל שלוקח לו זמן להוציא פירות, אבל לא לצמוח.

והכל על מקומו בא בשלום ב"ה.

[צופה_ומביט]

חשבתי כעת ליישב את המדרש [מהשאלה הראשונה], שבאמת חרוב גבוה מתמר [ומכאן דין המשנה בפאה], אבל כשבאים להסביר פסוק שממשיל את הצדיק לאילנות פרי, הרי נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", ובכ"מ נמשל הצדיק למי שפירותיו טובים ומשובחים, [וכן הצדיק חזק באמונתו ודרכו ומעשיו, אם חומה היא וכו', לכן נמשל גם לאילן סרק חזק], לכן כשבאים להמשיל את הצדיק באילן פרי, השיקול הראשון - שבו לא עוסק התנחומא כלל, כי הוא פשוט ועומד ברקע של הכל - הוא שהצדיק נמשל לאילן עם פירות עסיסיים וטובים ומשובחים [במיוחד].
וחרובים אמנם מזינים, ונשמרים לאורך זמן, כנודע ממעשה דרשב"י, אבל אינם דומים כלל באיכותם לתמרים, שהם משובחים ומתוקים ומזינים ביותר, ולא בכדי הוא נמנה בשבעת המינים [ומכונה בתורה: דבש]. ולכן שאלת המדרש היתה רק למה נבחר התמר מבין כל עצי הפרי הטובים והמשובחים, או משבעת המינים. ועל זה ענה כי מכל העצים מהסוג הזה - התמר הכי גבוה. אבל חרובים מעיקרא אינם באים בחשבון כעץ פרי להמשיל בו את הצדיק.

כתב חכ"א באישי:

הפשטות היא לכאורה שעץ חרוב הוא מין גרוע מאוד.
חרובים הם הפקר בכל מקום, ומגדלים את העץ בעיקר בשביל קורותיו. כך זכור לי מגמרא בבבא בתרא.
אין טעם להמשיל צדיקים לעץ שהוא סמל העניות וחוסר התועלת.

ואגב, אותם דינים (של מוכר עציו לקרשים, כמה נוטל המוכר וכמה הקונה) נאמרו בב' מינים שנוטעים אותם לתכלית נגרות: חרוב ושקמה.
הוי אומר מתקינים מהם קורות, דפנות, מחזקים בהם בדק הבית והחצר.
וראה זה פלא: חרוב ושקמה, חורבן ושיקום! משורש ביטוי של ב' ההפכים. עושים מהם אותו הדבר, והאחד נקראת תועלתו ע"ש ההעדר שממלא, והשני ע"ש התועלת עצמה. ודוק.

ויש להוסיף, דהטעם שמשני העצים האלה נקרא דוקא החרוב ע"ש החורבן [ההעדר הקודם להויה], משום שבאמת הוא עץ פרי, ונאכל [רחב"ד דיו בקב חרובין למאכלו משבת לשבת, רשב"י התפרנס ממנו 13 שנים, ולא בכדי הצמיח לו הקב"ה שם עץ חרובים ולא עץ פרי אחר. וכשראה חוני המעגל זקן נוטע חרוב התפלא איזו תועלת תהיה לו מזה, הרי גמר פירותיו יהיה רק לשבעים שנה, והרי יכול הזקן לענות לו שנוטע אותו לקורות, ולא ענה לו כן. ראה עוד כאן], ועכ"ז משתמשים בו בעיקר לקורות. הרי שנרמז בו חורבן, העדר, הוא נותן פירות - שמתייחסים אליהם כמאן דליתא. ועכ"ז הוא אילן פרי. לומר לך שגם החורבן הוא חלק מהשיקום, ההעדר המפנה מקום לבניה חדשה, "ונבנתה עיר - על תילה", על חורבותיה שלה [כד"א בעיר הנידחת לאידך גיסא: והיתה תל עולם לא תבנה עוד].

אמנם יש להעיר, שהמילה "שיקום" היא מודרנית, וקשה לבאר בה שם קדום.
כמו כן, גם לשקמה יש פרי נאכל, היא ממין התאנה, עיין במשנה דמאי א, א הקלין שבדמאי ובמפרשים שם, אלא שעכ"ז הפרי גרוע ועיקר הנטיעה של השקמה היא לקורות [לכן נוצרה המציאות של 'סדן השקמה'].