האם ישנה 'אגדה הלכתית'?

[עקביה]

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נב עמוד ב
בעא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו, מהו שישתמשו בהן בבית המקדש?
וכו'
א"ל: אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו.
איתיביה: כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו, מאי לאו הכנו - דאטבלינהו, הקדשנו - דאקדישננהו!
א"ל: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי, הכנו - שגנזנום והקדשנו - שהקדשנו אחרים תחתיהם.

גמ' זו הייתה מאד קשה לי זמן רב.
כיצד למד רבי הלכה מפסוק כאשר בפשטות הפסוק אומר בדיוק את ההפך?
ואע"פ שהוא מפרש את הפסוק באופן שיתאים לדבריו, מ"מ כיצד אפשר ע"פ פירוש זה לחדש הלכה?
אבל בעקבות אשכול זה נ"ל שרבי לא התכוון לומר שהלכה זו יוצאת מפסוק זה, אלא מקור ההלכה הוא מסברא, והפסוק אינו אלא רומז להלכה זו, ולשם כך מספיק שיש איזשהו אופן לפרש כך את הפסוק.

[חגי פאהן]

או שמא זה מוכרח עקב קושי בפסוק, היכן מצינו שצריך להקדיש פעמיים את אותו כלי לעבודה? אלא מוכרח שמדובר בכלים אחרים.

[עקביה]

את איזה כלי הקדישו פעמיים?

[חגי פאהן]

את כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו.

בנוסף, ההבדל בין 'נכון' לבין 'אמת' הוא שהלא-נכון אינו דוקא שקר, אלא שהוא לא במקומו, וכמו שכתוב "היו נכונים לשלושת ימים" שפירושו היו במצב המתאים, ולא אל תהיו שקר. ולפי זה נפרש "הכנו" - שמנו אותם במקום המתאים להם. ר' יוסי בן שאול סבר בתחילה שהכוונה שהטבילו אותם, ולימדו רבי שהכוונה שגנזום. כך נראה לי.

[עקביה]

את כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו.

מפורש בד"ה שם שקידשו את הבית וטיהרו את כליו, כך שאין קושי מיוחד אם עשו זאת גם לכלים המדוברים.

דברי הימים ב פרק כט, יז-יט
(יז) וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם ה' וַיְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה' לְיָמִים שְׁמוֹנָה וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ: ס (יח) וַיָּבוֹאוּ פְנִימָה אֶל חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ טִהַרְנוּ אֶת כָּל בֵּית ה' אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת שֻׁלְחַן הַמַּעֲרֶכֶת וְאֶת כָּל כֵּלָיו: (יט) וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ וְהִנָּם לִפְנֵי מִזְבַּח ה':

בנוסף, ההבדל בין 'נכון' לבין 'אמת' הוא שהלא-נכון אינו דוקא שקר, אלא שהוא לא במקומו, וכמו שכתוב "היו נכונים לשלושת ימים" שפירושו היו במצב המתאים, ולא אל תהיו שקר. ולפי זה נפרש "הכנו" - שמנו אותם במקום המתאים להם. ר' יוסי בן שאול סבר בתחילה שהכוונה שהטבילו אותם, ולימדו רבי שהכוונה שגנזום. כך נראה לי.

'היו נכונים' פירושו - היו מוכנים.
כמו 'וטבוח טבח והכן' או 'והכינו את אשר יביאו'.

אמת שכך סבר ריב"ש וכך ענה אותו רבי, אבל דברי רבי לכאורה מחודשים מאד, ובפרט זה שהוא מחלק בין 'הכנו' לבין 'והקדשנו והנם' ואומר שהכוונה לשתי מערכות כלים נפרדות.

[אברהם בן ארוש]

נאסר הבישול בחמי טבריה, שכן מדובר בתולדות האור, משום שהמים עוברים על פתחה של גהינם.

כנראה סברו שכך היא המציאות, ואין זו אגדה.

כך המציאות שגהינם הינו מקום גשמי?
או שהאש בגהינם הינה אש גשמית?

ואם כך סברו חז"ל אפשר לחלוק על זה?

מי ומי החולקים?

האם יש היום מי שסובר שגן עדן וגהינם הינם מקום גשמי כעולם הזה?

[חגי פאהן]

האם יש היום מי שסובר שגן עדן וגהינם הינם מקום גשמי כעולם הזה?

אם הוכחת כך מהגמרא אז כולנו חייבים לאחוז כך עד שיימצא מי שיסתור ההוכחה.

[עקביה]

'שלש שבועות' -
האבני נזר (יו"ד סי' תנד) האריך לבאר שהן אגדה ולא הלכה, ומאידך הויואל משה האריך להוכיח שהן הלכה גמורה (ולענ"ד לא עלתה בידו).

[עקביה]

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ז עמוד ב
רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן, אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב: אספרם מחול ירבון, וכו', עיין שם כל הסוגיא.

סוגיית "רבנן לא צריכי נטירותא" היא דוגמה ל"אגדה הלכתית".

מצד אחד זו הלכה שפסקוה כל הפוסקים, ומאידך, המקור להלכה זו, שנראה לכאורה מדרשות הפסוקים, הוא אגדתי לגמרי.

עניין זה מומחש יפה בדברי החזו"א (יו"ד סי' קנא ס"ק ג) המעלה סברות לטעם הלכה זו, ומגיע למסקנות מרחיקות לכת, כגון שאפשר שאם בני העיר חציים רבנן וחציים ע"ה, כופים רבנן את ע"ה לבנות חומה, אע"פ שרבנן עצמם אינם משתתפים בה.

[מטה עז]

נאסר הבישול בחמי טבריה, שכן מדובר בתולדות האור, משום שהמים עוברים על פתחה של גהינם.

כנראה סברו שכך היא המציאות, ואין זו אגדה.

כך המציאות שגהינם הינו מקום גשמי?
או שהאש בגהינם הינה אש גשמית?

ואם כך סברו חז"ל אפשר לחלוק על זה?

מי ומי החולקים?

האם יש היום מי שסובר שגן עדן וגהינם הינם מקום גשמי כעולם הזה?

יש "פג תוקף" לדברי הרמב"ן שכותב כך? למשל

[מטה עז]

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ז עמוד ב
רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן, אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב: אספרם מחול ירבון, וכו', עיין שם כל הסוגיא.

סוגיית "רבנן לא צריכי נטירותא" היא דוגמה ל"אגדה הלכתית".

מצד אחד זו הלכה שפסקוה כל הפוסקים, ומאידך, המקור להלכה זו, שנראה לכאורה מדרשות הפסוקים, הוא אגדתי לגמרי.

עניין זה מומחש יפה בדברי החזו"א (יו"ד סי' קנא ס"ק ג) המעלה סברות לטעם הלכה זו, ומגיע למסקנות מרחיקות לכת, כגון שאפשר שאם בני העיר חציים רבנן וחציים ע"ה, כופים רבנן את ע"ה לבנות חומה, אע"פ שרבנן עצמם אינם משתתפים בה.

למיטב זכרוני הרב וולבה זצ"ל מדבר על זה באחד מספריו, שהרי"ף כידוע מביא רק גמרות להלכה, ובכל זאת מביא לפעמים גמרות שלנו היה נראה ממבט ראשון שהן רק אגדתא, מה שמוכיח לדבריו את זה שהחלוקה בין הלכה ואגדה אינה ברורה ככ כמו שחושבים.

[עקביה]

כאן הרי"ף אינו מביא אלא את זה:
רי"ף מסכת בבא בתרא דף ה עמוד א
ר' יהודה נשיאה רמא דשורא ארבנן א"ל ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא: