בני נח נצטוו על הדינין במצוה אחת

[עושה חדשות]

הרמב"ן בפ' וישלח - ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן.

שאלה פשוטה; למה אצל בני נח כל הדינים נמנים במצוה אחת, ואילו אצל ישראל זה מתפרט לעשרות מצוות, לדון בדיני הבור ולדון בדיני שומר חינם וכו' וכו'.

[יבנה]

היהודים נצטוו בפרטי כל דבר, אך אצל הגוים חשוב רק שיהיה מערכת משפט אחיד, ופרטי הדברים תלויים ברצונם.

[צופה_ומביט]

מעלתו מבין ברמב"ן שנמסרו לבני נח כל פרשיות התורה הללו, והם מצווים לדון בהם כתורת משה?
לענ"ד זה לא יתכן [ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כתיב, לפניהם ולא לפני גויים, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום], והרמב"ן רק מביא דוגמאות [מהתורה] למקרים שבין אדם לחברו.
וממילא:
אצל ישראל - מצווים לדון בכאו"א מדברים אלה כפי ציווי הקב"ה באותו הדבר, שמסר בתורה מה יהיה דין השומר ודין הגנב וכו'. כלומר, יש ציווי מהקב"ה על כל אחד מהם, לכן כ"א הוא מצוה.
משא"כ הגויים מצווים לדון ביושר הדעת והסברא האנושית, וא"כ חלק הציווי שיש להם בזה הוא רק אחד: לדון בין איש לרעהו [בכל הנצרך] כיושר הסברא האנושית.

[באמונתו]

אף בלי החידוש של הרמב"ן לגבי הדינים, ניתן לשאול על עריות שנמנית כאחת משבע המצוות של בני נח, בעוד מחולקת אל מצוות רבות אצלינו:

מנין המצוות לרמב"ם (רק חלקם בבני נח)
של שלא לגלות ערות אם שנ' אמך היא לא תגלה ערותה.
שלא שלא לגלות ערות אשת אב שנ' ערות אשת אביך לא תגלה.
שלב שלא לגלות ערות אחות שנ' ערות אחותך בת אביך וכו' לא תגלה.
שלג שלא לגלות ערות אחות מן האב ומן האם שנ' ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערותה.
שלד שלא לגלות ערות בת הבן שנ' ערות בת בנך וכו'.
שלה שלא לגלות ערות בת הבת שנ' או בת בתך לא תגלה ערותן.
שלו שלא לגלות ערות הבת, ולמה לא נתפרשה בתורה מפני שאסר בת הבת שתק מן הבת, ומפי השמועה למדו שאסור הבת מגופי תורה כשאר עריות.
שלז שלא לגלות ערות אשה ובתה שנ' ערות אשה ובתה לא תגלה.
שלח שלא לגלות ערות אשה ובת בנה שנ' את בת בנה וכו'.
שלט שלא לגלות ערות אשה ובת בתה שנ' ואת בת בתה לא תקח וכו'.
שמ שלא לגלות ערות אחות האב שנ' ערות אחות אביך לא תגלה.
שמא שלא לגלות ערות אחות האם שנ' ערות אחות אמך לא תגלה.
שמב שלא לגלות ערות אשת אחי האב שנ' אל אשתו לא תקרב דדתך היא.
שמג שלא לגלות ערות אשת הבן שנ' ערות כלתך לא תגלה.
שמד שלא לגלות ערות אשת אח שנ' ערות אשת אחיך לא תגלה.
שמה שלא לגלות ערות אחות אשה שנ' ואשה אל אחותה לא תקח.
שמו שלא לגלות ערות נדה שנ' ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.
שמז שלא לגלות ערות אשת איש שנ' ואל אשת עמיתך.
שמח שלא לשכב עם בהמה שנ' ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה.
שמט שלא תביא אשה בהמה עליה שנ' ואשה לא תעמד לפני בהמה וכו'.
שנ שלא לשכב עם זכור שנ' ואת זכר לא תשכב.
שנא שלא לגלות ערות האב עצמו שנ' ערות אביך לא תגלה.
שנב שלא לגלות ערות אחי האב עצמו שנ' ערות אחי אביך לא תגלה.
שנג שלא לקרב לעריות בדברים המביאים לידי גילוי ערוה כגון חיבוק ונישוק ורמיזה וקפיצה שנ' אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לקריבה המביאה לידי גילוי ערוה.

ההסבר כמבואר במפרשים, אשר שבע המצוות משמשות "כללים", בניגוד למספר תרי"ג שהם פרטים.

[עושה חדשות]

מעלתו מבין ברמב"ן שנמסרו לבני נח כל פרשיות התורה הללו, והם מצווים לדון בהם כתורת משה?

כך הבנתי. (אולי בהגבלה לפשש"מ כדברי הגרש"פ).

אם כדבריכם, אז צריך להסביר מה באמת הענין של דיני ממונות מפורטים עבור עם ישראל, הרי בלא"ה אין חוקים בדיני ממונות וכמבואר שם, ויושר הסברא האנושית גם הוא קובע בהרבה מקרים, ולמרות כל זאת עשרות מצוות מתוך התרי"ג הם דיני הבור ודיני השומר וכו' וכו'.

ומ"מ הערת הרב באמונתו ודאי צודקת, ועדיין צ"ב.

[ידבר פי]

מעלתו מבין ברמב"ן שנמסרו לבני נח כל פרשיות התורה הללו, והם מצווים לדון בהם כתורת משה?
לענ"ד זה לא יתכן [ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כתיב, לפניהם ולא לפני גויים, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום], והרמב"ן רק מביא דוגמאות [מהתורה] למקרים שבין אדם לחברו.
וממילא:
אצל ישראל - מצווים לדון בכאו"א מדברים אלה כפי ציווי הקב"ה באותו הדבר, שמסר בתורה מה יהיה דין השומר ודין הגנב וכו'. כלומר, יש ציווי מהקב"ה על כל אחד מהם, לכן כ"א הוא מצוה.
משא"כ הגויים מצווים לדון ביושר הדעת והסברא האנושית, וא"כ חלק הציווי שיש להם בזה הוא רק אחד: לדון בין איש לרעהו [בכל הנצרך] כיושר הסברא האנושית.

עי' שו"ת הרמ"א סי' י שנקט דזו מחלוקת אמוראים בסנהדרין דנ"ו וכ' שם דקיי"ל דמצווים בדינים כישראל ממש יעו"ש

[באמונתו]

ספר החינוך - פרשת ואתחנן מצוה תטז:

שנמנענו לקבוע מחשבותינו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו ואף על פי שאין רצונו למוכרו, או על ידי מקח או חליפין, או בחזקה אם לא נוכל בענין אחר, ועל זה נאמר [דברים ה', י"ח], ולא תתאוה בית רעך וגו'...
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
גם כל בני העולם מחוייבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל שהיא אחת מן השבע מצוות שנצטוו עליהם כל בני העולם.
ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצוות בני נח הידוע והמוזכר בתלמוד [סנהדרין נ"ו ע"ב], כי באמת שאותן שבע הן כעין כללות, אבל יש בהן פרטים הרבה.
כמו שאתה מוצא שאיסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת, ויש בה פרטים כגון איסור אם ואיסור אחות מן האם ואיסור אשת איש ואשת אב וזכר בהמה [שם נ"ח ע"ב].
וכן ענין עבודה זרה כולו נחשב להם מצוה אחת, ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחייבין בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה [שם נ"ו ע"ב].
וכמו כן נאמר, אחר שהוזהרו בענין הגזל, שהוזהרו גם כן בכל הרחקותיו.
ואין כוונתי לומר שיהיו כמונו מוזהרין על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבעה, כאילו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם והאחות וכל השאר, וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאילו נאמר להם אל תגזלו אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה שלא לחמוד.
אבל בישראל אין הענין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להן מצוות יותר מהן, וגם באותן שנצטוינו אנחנו [והם, זכינו אנחנו] להיות ציוויינו עליהן במצוות עשה ולאוין נפרדים.
וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד.

[HaimL]

לא ברור לי כל הדיון. מי אמר שהוקש מניין המצוות דאו"ה למניינו של ישראל. דשמא דווקא במניינם של ישראל יש לדקדק בכל מצווה ומצווה, משום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו', והמספר עצמו הוא סגוליי, רמ"ח עשין כנגד רמ"ח איברים וכו', אבל באו"ה, אף אם נאמר שחייבים לדון באותם הדינים כישראל, ולא סגי במה שיש להם ערכאות של ד"מ באופן כללי, שמא אינם חשובים כלל כדי למנותם בחילוק המצוות ורוב מספרן, אלא מונים רק את ראשי הפרקים, היינו גזל ועריות ודינים וכו'.

ומשל למה הדבר דומה, למחנך שהיו לו שני תלמידים, האחד חביב ואהוב עליו ביותר, והשני מאוס בעיניו, ורצה להדריכם בדרך הישרה. לחביב עליו נתייחד בדיבור, והאריך בפרטי הדרכתו וחינוכו. ולשנוא קרא ואמר עשה כחברך, ותו לא.

[עזריאל ברגר]

לא ברור לי כל הדיון. מי אמר שהוקש מניין המצוות דאו"ה למניינו של ישראל

כמדומני שכבר נכב"ב, אך כדוגמא:
אומרים ש"רות" בגימטריא 606, שזה הפער בין 7 מצוות בני נוח ל613 המצוות של בני ישראל.

[באמונתו]

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וילך סימן ב:

את כל הדברים האלה זשה"כ הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת (משלי כב) מעצות עולה בגימטרי' תר"ו ושבע מצות שנצטוו לבני נח תרי"ג,
וכן הוא אומר (ישעיה ה) כרם היה לידידי בקרן בן שמן כרם זו ישראל שנאמר (שם /ישעיהו/ כז) כרם חמר ענו לה, ויעזקהו באברהם שהשלכתי הפסולת ממנו כגון ישמעאל, ויסקלהו ביצחק שיצא ממנו עשו, ויטעהו שורק הוא יעקב שכל הנטיעות שיצאו ממנו היו טובות ונחמדות כשורק זה שכולו טוב וזה כלו זרע אמת, שורק עולה בגימטריא תר"ו ושבע מצות של בני נח הרי תרי"ג,

בעל הטורים - שמות פרק כ פסוק יד (פרשת יתרו):

ויש בהם [= בעשרת הדברות] תר"כ אותיות כנגד תרי"ג מצות (במד"ר יג טז) ושבע מצות של בני נח. וסימנם כתר תורה...

ספר גימטריאות (רבי יהודה החסיד) - עניינים שונים סימן לז:

... "זאת תורת האדם" (שמ"ב ז' י"ט); "האדם" בגימטריא תר"ו, וז' מצוות נצטוו בני נח, הרי תרי"ג כאיברים וגידים.
זהו: "אנכי נטעתיך שורק" (ירמיה ב' כ"א), [בגימטריא] תר"ו...

[HaimL]

לא ברור לי כל הדיון. מי אמר שהוקש מניין המצוות דאו"ה למניינו של ישראל

כמדומני שכבר נכב"ב, אך כדוגמא:
אומרים ש"רות" בגימטריא 606, שזה הפער בין 7 מצוות בני נוח ל613 המצוות של בני ישראל.

את הרמז הנאה הזה אני מכיר (לא יודע אם זה מדרש חז"ל או מובא מהספה"ק), אבל זה עדיין לא אומר שהוקש מניין מצוות בני נוח למניין מצוותיהם של ישראל, אלא שלזה מספר בפ"ע ולזה מספר בפ"ע (וכן שני המספרים 7 ו 613 הם סגוליים). לבני נוח נמסרו מניין מצומצם של ראשי-פרקים כביכול אנוס ע"פ הדיבור, ואילו לבנ"י נאמרו באהבה 613 מצוות, כדי להגדיל תורה ויאדיר.

[עושה חדשות]

תודה לכולם.

ומ"מ יש פה נקודה מאד מפליאה, על פירוט מצוות הדיינים אצל ישראל. אמחיש את זה בשאלה- מתנה שומר חינם להיות כשואל, כעת בא לפני הדיין כה"ג ופסק כהלכה, האם קיים בזה מצוה נז "לדון בדין שומר חנם", או שמא מצוה ס "לדון בדין השואל", או אולי רק מצוה נח "שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען"? (קשה לי להסביר מה פה טעון ביאור, אולי השאלה תמחיש).