מסכת בבא בתרא - הערות והארות

[שמואל דוד]

לשון הגמרא: האי מאן דזבין ליה [וברשב"ם: דמזבין ליה] חביתא דחמרא לחנואה אדעתא לסבוייה, וכו'

אבל הרשב״ם סבר דמיירי בחנוני כמו שציינתי ועיין תוספות

[באמונתו]

אך גם לרשב"ם, מפורש בגמרא שבעל הבית מיקרי "מוכר" כלפי החנווני כאן: האי מאן האי מאן דזבין/דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה וכו'

[שמואל דוד]

יישר כח. עכשיו ראיתי ברש״י שברי״ף שכתב חנוני.

[באמונתו]

יישר כח. עכשיו ראיתי ברש״י שברי״ף שכתב חנוני.

יישר כוח! אמנם ביד רמה ובפירוש רבינו יהודה אלמדארי מכת"י המשמעות שגרסו ברשב"ם לוקח.

[יהודהא]

בבא בתרא קא.
הנוהג בפועל לעניין הרחקה בין הקברים.

א.
בענין ההפסקה בין הקברים,
עי' בספר גשר החיים (כז, ו) המביא כמה כללים חשובים:
כאשר בונים בין הקברים כותל של מלט, מקילים להסתפק בהפסק של ששה אצבעות.

בחכמת אדם (קנח, ג) כתב בסיכום הענין: ראוי לדקדק לששה טפחים, אלא שהפוחת לא יפחות מששה אצבעות, והפוחת אפי' מכך, הרי הוא גוזל את המתים.

.....במקרה ויש מצוקה קשה של מקום בבית הקברות, ואין אפשרות להשיג עוד קרקעות לקבורה, מתירים למלא עפר על הקברות הקיימים, בגובה של ששה טפחים
(שיהיה ששה טפחים בין הקברות העליונים לתחתונים), ויעשו למעלה קברים חדשים.

ב.
ולגבי הרחקה בקבורת קומות.
באבל רבתי, שם כתוב שאין נותנים שני ארונות זה על גבי זה, ואם בכל זאת קברו ארון עליון על תחתון, כופים את העליון שיפנה את קברו, משום שהוי בזיון המת..

ומוסיפה הברייתא שם שכל זה כשאין בין הארונות רווח של ששה טפחים, אך אם יש ביניהם ששה טפחים, מותר.

הרמב"ן בתורת הבית כתב על ברייתא זו שכל האיסור של זה על גבי זה
והרחקת ששה טפחים הוא רק בארונות הנוגעים זה בזה, אך בשני קברות ממש,
זה למעלה מזה, וקרקע של עליון מפסיק ביניהם, מספיק הפסק של ג' טפחים...


השו"ע בסעיף זה פוסק כנ"ל, שאין נותנים שתי ארונות זה על גב זה, ואם נתן, כופה את העליון שיפנה, ואם יש ביניהם עפר של ששה טפחים, מותר.

הש"ך שם כותב בשם הב"ח, שדין זה (שאין קוברים ארון על גבי ארון) הוא אפי' אם אי אפשר לקבור במקום אחר, ויש להקפיד על כך. ומוסיף שם שבמקרה שאין שום
אפשרות אחרת, מותר.

הפתחי תשובה (על הסעיף הקודם) מביא את דין השבות יעקב בענין הפרדת המתים בקברם והרחקתם זה מזה, שאף שע"פ הדין שיעור הרחקת מת ממת הוא ששה טפחים, בכל זאת נוהגים העם לקבור אף בסמיכות גדולה יותר.

ומבאר מנהג זה משום שאנו חיים בין הגויים, והמקום שמקבלים לקבורה הינו מצומצום, וכל דיני ההרחקה המרבי בין הקברים (ששה טפחים) נאמרו רק במקום שהארץ רחבת ידיים לפנינו


מספר אורות המשפט של
יצחק צבי אושינסקי
דיין ב"ד חיפה

ובאריכות בעמוד מח, בקישור
https://www.gov.il/BlobFolder/legalinfo ... %D7%94.pdf

[שמואל דוד]

בבא בתרא ק: אחתיה דרמי בר פפא הווה נסיבא ליה לרב אוויא ושכיבא כו׳

העירוני חכ״א שליט״א מדוע נקט הגמרא ״אחותו של רמי בר פפא״ ולא ״בתו של רב פפא״ א״נ אחותו של ״רפרם״ וכדומה.

[שבענו מטובך]

רמי בר פפא לא היה בנו של רב פפא הידוע. רב פפא היה תלמידו של רבא, ורמי בר פפא קדם לו בשני דורות.
וכבר ידוע שלא כל בני 'פפא' שבש"ס היו אחים.

[שמואל דוד]

יישר כח! ראיתי בספר בית ועד לחכמים כעין זה. אגב מה כוונתו במש״כ ״דזה דוחק שיהיה בנו מבתו בימי רב יוסף״

IMG_1303.jpeg (85.66 KiB) נצפה 1687 פעמים

[שבענו מטובך]

אוצ"ל: שיהיו בנו ובתו.

[שמואל דוד]

כנראה שכבודו צודק. אגב, לא מבואר בגמרא מי עבד לה מעמד ומושב ואם כוונת הגמרא שרמי בר פפא עבד לה מעמד ומושב מובן מדוע הזכירה על שם אחיה. ועיין רבינו גרשום שכתב שרב אויא עבד המעמד, אולם בצפנת פענח קריאת שמע פרק ד הלכה ג נקט שרמי בר פפא עשה המעמד ע״ש

[באמונתו]

לכאורה הוא מדיני הבעל, שחייב בקבורת אשתו, והזכירו רמי בר פפא מפני פרסומו.

[שמואל דוד]

מרן הגרח״ק זצ״ל:

IMG_1325.jpeg (23.57 KiB) נצפה 1627 פעמים

[באמונתו]

כנראה שכבודו צודק. אגב, לא מבואר בגמרא מי עבד לה מעמד ומושב ואם כוונת הגמרא שרמי בר פפא עבד לה מעמד ומושב מובן מדוע הזכירה על שם אחיה. ועיין רבינו גרשום שכתב שרב אויא עבד המעמד, אולם בצפנת פענח קריאת שמע פרק ד הלכה ג נקט שרמי בר פפא עשה המעמד ע״ש

לכאורה הוא מדיני הבעל, שחייב בקבורת אשתו, והזכירו רמי בר פפא מפני פרסומו.

הלא אף בכתובות נו, ב:

אחתיה דרמי בר (חמא) [פפא] הות נסיבא לרב אויא, אירכס כתובתה, אתו לקמיה דרב יוסף, אמר להו, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה. אמר ליה אביי, והא אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו! אי הכי, זיל כתוב לה.

ושם ודאי אינו נוגע לרמי בר פפא.

[שמואל דוד]

אולי רמי בר פפא הלך עם אחותו ובעלה לרב יוסף. ואגב עיין סדר הדורות שכתב שיש ט״ס בכתובות או בבבא בתרא. ועיין ביד אליהו שולזינגר בבבא בתרא.

[באמונתו]

אולי רמי בר פפא הלך עם אחותו ובעלה לרב יוסף. ואגב עיין סדר הדורות שכתב שיש ט״ס בכתובות או בבבא בתרא. ועיין ביד אליהו שולזינגר בבבא בתרא.

ברוב כתבי יד, וכן גאונים וראשונים רבים: אתא לקמיה דרב יוסף, כלומר רב אויא, שא"ל "זיל כתוב לה", וכן נמצא "אתאי" - היא אשתו, וגם לגרסת "אתו", מסתמא ר"ל הבעל ואשתו. מה עניין רמי בר פפא לשם?

[יהודהא]

גמדים וננסים בדפים ק. קה:

א.
בבא בתרא קה.
בִּטֵּל מִדָּה בְּחֶבֶל הֵן חָסֵר הֵן יָתֵר דִּבְרֵי בֶּן נַנָּס:
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל אָמַר רַב חוֹלְקִין עָלָיו חֲבֵרָיו עַל בֶּן נַנָּס ..
כמו''כ הוא מוזכר עוד מספר פעמים בב''ב.

ש, קליין העלה השערה שכינויו זה נובע מכך בשל קומתו הנמוכה [?].
שכן גמד בתנך בלשון חזל הוא ננס שמקורו בלשון יוון..

ב.
גמד - עצמו מוזכר בתנך ובחזל מובנו מידה באורך אמה, או קרוב לאמה .

יחזקאל כז.יא.
בְּנֵ֧י אַרְוַ֣ד וְחֵילֵ֗ךְ עַל⁠־חוֹמוֹתַ֙יִךְ֙ סָבִ֔יב וְגַ֨מָּדִ֔ים בְּמִגְדְּלוֹתַ֖יִךְ..
וברשי- שם: "תרגם יונתן 'ואף קפוטקאי' [קפוטקאי = מן קפודקיה. בתורכיה\ יוון לשעבר].
.."שמעתי משמו של רבי מנחם על שם שיורדין בים עד התהום משערי גומדי אמות עומקה
נקראו גמדים אנדוי"ש בלע"ז.
ויש פותרים שהם ננסים ונכנסין במדת אמה".

[ובברא' י,יד]
וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.,,בתרגום: וְיָת קְפוּטְקָאֵי׃
מד"ר בראשית .לז,ה. אמר רבי אבא בר כהנא פתרוסים וכסלוחים היו מעמידין .... נשותיהן של אלו, מה יצא מהן, פלשתים, גבורים, כפתורים, ננסים.

וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ [שופטים ג, יז] גומד ארכה". - אמה גדומה- ברשי שם.

ג.
בבא בתרא דף ק,עא.
וְתַנְיָא אִדַּךְ דַּיָּנֵי גוֹלָה אוֹמְרִים שְׁנֵי[b] גַמָּדִים[/b] וּמֶחֱצָה וְאָמַר רַב הוּנָא הֲלָכָה כְּדַיָּנֵי גוֹלָה וְהָאָמַר רַב הוּנָא הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים אִדֵּי וְאִדֵּי חַד שִׁעוּרָא הוּא:

וברשבם -
''מדין – אמות קטנות מפרקו עד אצבעותיו.
ויש אומרים אמות שלימות דקרא כתיב גמד ארכה (שופטים ג)''.

ד. לא קשור.
נחזור לננס = ננו, שהיא מילה יוונית שהשתרשה כמונח מדעי . במגוון שטחי המדעים וההנדסה. בפיזיקה,כימייה, ביולוגיה מולקולרית ולרפואה.

הקידומת “ננו” מקורה במילה היוונית “nanos” שפירושה “ננס” והיא משמשת לציון גודל של
מיליארדית המטר,שהיא החלק 0.000000001 מטר. טכנולוגיה זו משתמשת באטומים בודדים ומולקולות .

ה.
ננו תנך -
הוא שבב סיליקון מצופה בשכבת זהב דקיקה בעובי 20 ננו מטר, בגודל חצי מילימטר רבוע (כשל גרגיר סוכר), אשר עליו נחרתו מיליון מאתיים אלף האותיות של התנ”ך באמצעות אלומת יונים ממוקדת.
בדומה לחקיקה באבן.

אלומת קרינת היונים מסלקת את אטומי הזהב מאותם נקודות היוצרות את האות הרצוייה ומשאירות אותיות בכתם שחור על רקע פלטת הזהב שמסביבו.
בתנ"ך הזעיר ניתן לקרוא רק באמצעות מיקרוסקופ, המאפשר הגדלה פי 10 אלף.

[מטה עז]

פשט מעניין של רמ"ד ואלי לגמרא על שבואל בן גרשום, "פשוט נבלה בשוק" (בבא בתרא קי, א)

[טור תלגא]

בבא בתרא קי.

אמר להן כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות והוא סבר לע"ז ממש ולא היא אלא ע"ז עבודה שזרה לו

איפה מצינו שמשה רבינו מסר למשפחתו שישכיר עצמו לע"ז/לעבודה שזרה לו. דבר נאה תמצא בפי' הרי"ף בעין יעקב כאן ד"ה אמר כך מקובלני https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... 52&hilite=

[עזריאל ברגר]

יפה, ואולי מזה טעה ל"עבודה זרה" ממש - לפי המדרש שמשה הסכים שיתרו יגדל בן אחד מבניו לע"ז.

[טור תלגא]

יפה, ואולי מזה טעה ל"עבודה זרה" ממש - לפי המדרש שמשה הסכים שיתרו יגדל בן אחד מבניו לע"ז.

ברוך שכוונת לדברי רבינו אפרים פרשת שמות פסוק ולכהן מדין שבע בנות https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.a ... =&pgnum=46 ובעשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ג פכ"ב

[יהודהא]

ב''ב קיג:
והזיקה לסוכת ארעי, ולשמיני עצרת.

דְּתַנְיָא וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט אוֹרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּולָּהּ לִהְיוֹת דִּין.
וברשבם... אורעה. לשון מאורע לשון ויקר מקרה (רות ב).

ובתרגום שם ..וְאֵירַע אִרְעַהָא אַחְסָנַת חַקְלָא דַּהֲוָה לְבוֹעַז . = התרחשות. לא מתוכנן \ ולא קבוע.
אֵרַע - שורשו א־ר־ע. ובארמית ע־ר־ה שהוא השורש הארמי המקביל לק־ר־ה (מִקְרֶה).

שמיני עצרת.
מארמית: בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן כְּנִישַׁת חֶדְוָא וְיוֹמָא טָבָא וְאִירוּעַ קַדִישׁ תֶּהֱוֵי לְכוֹן ..תרגום מיוחס ליונתן-
[במדבר כט,א]. : .. עצרת שמחה ויום טוב ואירוע מקודש תהיה לכם .. [מעניין שתירגם מקרא = מקרה]

וסוכת עראי -
שתי המילים עֲרַאי ואֲרָעִי מקורן אחד הוא א.ר.ע.
והמילה עראי מוזכרת רבות בחז"ל,

"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז" (תענית ד ו), ומכאן שמות העצם (שהתחדשו מאוחר יותר) מאורע ואירוע (התרחשות, מקרה)

כגון במפגש יעקב ועשו – : על בני יעקב החוזרים ממצרים נאמר: "וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם", ובתרגום: "וחויו ליה ית כל דְּעָרַעָא יתהון".

המילה עֲרַאי היא ניגודה של המילה קֶבַע, היינו במשמעות: זמני, לא קבוע. כך במשנה סוכה: " שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע
ואת ביתו עראי" (סוכה ב, ). וכן - 'דירת עראי' או 'אכילת עראי'.

העולה מכאן ש א.ר.ע משמעותו מקרה. מבנה\ אירוע זמני. התרחשות מקרית בזמן או במקום.
בניגוד לבית קבע,או מצב רצוף לאורך זמן, או מעשה מכוון.

[יהודהא]

קינת יוכבד ושמחת תורה.

בבא בתרא קכג:
אֲמַר מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיָדִי וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִּי הָכִי אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהוֹרָתָהּ בַּדֶּרֶךְ וְלֵידָתָהּ בֵּין הַחוֹמוֹת שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יָלְדָה אוֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם לֵידָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְאֵין הוֹרָתָה בְּמִצְרַיִם.

תמיהת האב''ע.
... גם זה תמוה למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה בהולדת משה והיא בת ק"ל שנה ולמה הזכיר
דבר שרה שהיתה בת תשעים.

ולא די לנו זה הצער עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה. יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה
וכי אחיה [י''ג אחיה השילוני] חי כך וכך שנים דרך אגדה או דברי יחיד.
אבן עזרא על בראשית מ״ו:כ״ז:א׳..

אבל האב''ע עצמו כתב פיוט אחר על פטירת משה הנאמר בשמחת תורה לפני ההפטרה....אַשְׁרֶיךָ הַר הָעֲבָרִים...

ובארוכה ע''כ בקישור-
viewtopic.php?f=31&t=65400

[שמואל דוד]

viewtopic.php?f=29&t=33917

[יהודהא]

יריקות בתורה ובחז''ל.

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא אֲמַר לֵיהּ מוּחְזְקַנִי בָּזֶה שֶׁהוּא בְּכוֹר אֲמַר לֵיהּ מְנָא יָדְעַתְּ אֲמַר לֵיהּ דְּכִי הֲווֹ אָתוּ לְגַבֵּי אֲבוּהּ אֲמַר לְהוּ זִילוּ לְגַבֵּי שִׁכְחַת בְּרִי דְּבוּכְרָא הוּא וּמַסֵּי רוּקֵּיהּ
וְדִלְמָא בּוּכְרָא דְאִמָּא הוּא גְּמִירִי בּוּכְרָא דְאַבָּא מַסֵּי רוּקֵּיהּ בּוּכְרָא דְאִמָּא לָא מַסֵּי רוּקֵּיהּ..
רשבם מסי רוקיה - לעין.

ר' מאיר.
ואכן מוצאים אנו גם אצל ר' מאיר שאישה ירקה בעיניו לרפואה-
"צפה ר"מ ברוח הקודש ועבד גרמיה חשש בעייניה. אמר כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה תיתי תילחושי.
אמרין לה מגירתא הא ענייתיך תיעלין לביתיך עבדי גרמיך לחשה ליה ואת רקקה גו עייניה.
אתת לגביה אמר לה חכמה את מילחוש לעיינא. מאימתיה עליה אמרה ליה לא. אמר לה ורוקקין בגויה שבע זימנין והוא טב ליה. מן דרקקת אמר לה אזלין אמרין לבעליך חד זמן אמרת ליה והיא רקקה שבעה זימנין.. ירושלמי סוטה א.

ובתורה מצאנו שלוש יריקות: יריקה אצל מעשה מרים, בדין זב, ובחליצה.

ובחזל יש גם יריקתו של עשיו.
"וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח" (בראשית כ"ז, ל"ו)
במדרש בראשית רבה (פ' ס"ז), מובא שעשיו התחיל מחכך בגרונו כמאן דמחייך, וזורק רוק מפיו ויאמר "הכי ויעקבני וכו'".

בדרשו - הביא הר'צ, וינברג
שלפי"ז יש לבאר את המדרש שעשיו אמר כי הוא הבכור ויעקב נטל ממנו הבכורה ברמאות, לכן התחיל לזרוק רוק מתוך פיו, וכוונתו היתה לומר: 'בחנו את רוקי ותראו כי אני הבכור, כי הרוק שלי יכול לרפא את העיניים', ואמנם עשיו היה באמת הבכור משום שנולד ראשון, וא"כ רוקו היה מרפא את העיניים, ע"כ.

יריקת עמרם על מרים..
וראה בספר רקועי פחים פ' בהעלותך שמבאר עפי"ז מה שנאמר שם (יב, יג-יד): "ואביה ירק ירק בפניה", שמרים היתה בתו של עמרם, ועמרם היה בכורו של קהת, ומשה ביקש מהקב"ה לרפאות את מרים, והקב"ה ענה לו, שאם אביה עמרם, שהינו בכור לאביו קהת – ירק עליה, הרי בהכרח שברוק שלו תתרפא.

ברפואה. מפרק ומעכב.
מעבר לכך שהרוק מכיל אנזימים מפרקי מזון :
כגון עמילאז, ליפאז .יש בו גם אנזים הפטוקורין המצוי ברוק נקשר למולקולות ויטמין B12 ומונע בכך את פירוקם בקיבה בטרם עת.

הרוק מביא לניקוי הפה משאריות מזון ובכך מונע התפתחות חיידקים בפה. הרוק מכיל תרכובות ואנזימים אנטי-בקטריאליים ואנטי-ויראליים, המגינים מפני התפתחות זיהומים בחלל הפה, ומפרקים חיידקים הנמצאים במזון.
האנזים ליזוזים מפרק את תאיהם של חלק מהחיידקים המצויים במזון.

בהלכה:
אינה ברמבם .

ואולי נקט כמאירי שכתב:
האב נאמן להעיד על בנו שהוא בכור אע"פ שאין לנו בו חזקה ... אפילו לא הוחזק לנו אלא מצד דברים המוניים ובלתי אמתיים כגון שהיו תובעין את רקו לרפואות רגילות אצל ההמון בזמנים הקדומים היו צריכין בהם לרקו של בכור לאביו.
סומכין על אותה חזקה בלא עדות אחרת.. עד שיתברר ההפך בעדות הנאמנים עליו.

בטור ובש''ע.
אך גמרא זו נפסקה להלכה להוכחת בכור בדיני ירושה, בטור ובשו''ע רע''ז.
... אבל אם אמר דברים שמוכיחים עליו שהוא בכור לאב אף על פי שלא פירש נוטל פי שנים.
כגון שאמר פלו׳ בני בכור הוא ורוקו מרפא חולי העינים דגמרינן שרוק של בכור לאב מרפא ולא רוק בכור לאם:

ולא ראיתי שהסבירו ההבדל בין בכור לאב ובכור לאם. שהרי אצל ר' מאיר ראינו שגם רוק של אישה מרפא.
ואפשר שמדובר על דרגות שונות בכוח הריפוי.

וראיתי שכבר דנו בכך גם כאן -
https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=4231

[עזריאל ברגר]

הרמב"ם - כדרכו בענינים דומים - כתב שאם אמר האב דברים שמשמע מהם שזהו בנו בכורו - די בכך ל"יכיר".
בזה הוא הרוויח שני דברים:
א. הכליל את ההגדרה (גם למקרה שהאב אמר משהו אחר שממנו משמע כך).
ב. התחמק מלדון בשאלת הריפוי ע"י רוק של בן-בכור.

כמדומני שמי שרגיל בלימוד הרמב"ם (תוך כדי השוואה למקורותיו) - יוכל להביא דוגמאות מרובות לשיטת הכתיבה הזאת שלו.

[יהודהא]

א.
מֵיתִיבִי הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ
פִּיקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ פִּיתֵּחַ וְנִסְתַּמֵּא שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה פָּסוּל.

אבל בתנך מופיע 18 פעמים - שהפכו של העיוור הוא פיקח:

:* "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" (בראשית ג, ה)
* "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר, הֲלֹא אָנֹכִי ה' (שמות ד, יא).

* תהילים קמו, ח
ה' פֹּ֘קֵ֤חַ עִוְרִ֗ים ה' זֹקֵ֣ף כְּפוּפִ֑ים ה' אֹהֵ֥ב צַדִּיקִֽים׃

* "אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם" (ירמיהו לב, יט),

ב.
אבל בחז"ל פיקח הוא לרוב ההפך של חירש כמו בדף שלנו.
וגם 'פקיחת עיניים' בהשאלה לציון הבנה נכונה של המציאות .

ומכאן פיקח הוא גם אדם נבון וחכם – מי שעיניו בראשו: "אמרו לו ומפני שוטה אחד נחייב את כל הפקחין?"
(תוספתא שבת יא, טו).

אז מנין הגיע לדף שלנו שהיפוכו של עיוור הוא " פִּיתֵּחַ". כמובן שגם פִּיתֵּחַ = פתח את עיניו.
ויכול לשמש לציון "רואה",אבל מדוע נשמטה המילה "פִקֵּחַ" שיוחדה לכך.

חיפוש קצר במילון וספרי הלשון - לא העלה דבר. אין כלל התייחסות לכך שהמילה
"פִּיתֵּחַ" היא היפוכה של עיוור.

ואולי הסיבה כי בארמית פִּיתֵּחַ ופקח משמשים יחד לציון הפכו של העיוור.. ומשום כך סומא והיפוכו הוא פִּיתֵּחַ \פקח.

ג.
אלא שגם בעברית חל כאן שינוי. ופִּקֵּחַ משמש היום לציון: חכם, לפוקח עיוורים,
ולפתיחת אזניים.

וקרוב לו \פִּכֵּחַ\ התפכח מיינו \מתרדמתו \ מחלומותיו.

[יהודהא]

הדף וענייני היום.

....לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר כָּאן לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר
וְהִלְכְתָא כׇּל תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר כְּדִבּוּר דָּמֵי לְבַר מֵעֲבוֹדָה זָרָה.

א.
עניין תוך כדי דיבור. - במפרשים ובפוסקים עניין זה של תוכ''ד ענף ומסועף בביאור
גדרו תקנתו ותוקפו .
וכאן נתייחס רק למופיע בכותרת. ולהבדל בין שתי טעויות בגשם.

ב.
טעה ב ותן טל ומטר - מתקן תכ'ד.
* באמירת "ותן טל ומטר לברכה" בקייץ ניתן לחזור בו ולומר "ותן ברכה", שכן בכך הוא חוזר בו מהבקשה הקודמת
"ותן טל ומטר לברכה".
כך לדעת רוב הפוסקים שקבעו כי ניתן לחזור מהדיבור ב"ותן טל ומטר" .

אבל לא ב"משיב הרוח".

ג.
* טעה במשיב הרוח - חוזר לראש.
לעומת זאת, אם טעה אדם ואמר בקיץ "מוריד הגשם", לפוסקים רבים אינו יכול לחזור בו. והתיקון שיאמר
תוך כדי דיבור "ומוריד הטל", אינו מועיל .

שכן אין בכך חזרה ועקירת הדיבור הקודם, שהרי שתי האמירות אמת, אלא יש כאן הוספה לשבחי הקבה
הכוללים את שתיהן. דאין באמירת האחרון סתירה למה שאמר מקודם ושתיהן נכונות“.

כן פסקו ב: הליכות שלמה ובילקוט יוסף.
מאידך, דעת הגרי”ש אלישיב בנדון: “דבתוך כדי דיבור אינו צריך לחזור לראש הברכה, אלא רק יחזור לומר מוריד הטל, וימשיך בתפילתו”.

[מטה עז]

"משלות-כובסין" (קלד, א)

מובא שרבי חיים שמואלביץ תמה על הגמרות שאומרות: ׳ההוא דאמר׳, או 'היינו דאמרי אינשי', שמישהו בשוק אמר משהו, ואצלנו זו תורה וחלק מהגמרא, היתכן? ("ההוא דהוה קאמר... – לא כתוב אפילו מי... – מישהו. אבל ראו מה ההוא ידע! הוא אמר, והאמירה שלו אצלנו היא תורה" ('מח ולב' עמ' כח).)

והנה המפרשים מתקשים מעט בפירוש עניין 'משלות כובסין', וגירסת רב שרירא גאון באגרתו היא 'ממשלות כוכבים', שזו חכמה גדולה, חכמת האיצטגנינות והאסטרונומיה, ובדומה לשאר הדברים שהוזכרו שם בגמרא שהם חכמה גדולה, כדוגמת מעשה מרכבה ושיחת מלאכי השרת.
בפירוש 'יושב אהלים' לאגרת, רצה לפרש שמשלות כובסין הוא כאשר הכובס רוצה להעסיק את האדם עד שיתייבש בגדו, או שהיו מזהירים בתוכחות מוסר וצניעות את הכובסים שעסקיהם עם הנשים, או שהחכמים מכונים כובסים, שבדבריהם הם מכבסים את לב השומעים. כך גם למשל מפרש בעל 'דרוש תמר': "כובסין הם דרשנים המוכיחים על ידי משלים, לכבס מלבושי נשמה" (עמ' טו).

ונראה לומר, שמה שנכלל במה שאומרת הגמרא בשבחו של רבן יוחנן בן זכאי, שידע אף "משלות כובסין" (בבא בתרא קלד, א), ומפרש רשב"ם: "צורך יש בה ללמוד דברי תורה", הוא כוח התורה לגלות את העומק והלקח שיש בדבורי חולין, אפילו של כובסים פשוטים, וזו התשובה לשאלת רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, וכפי שמבאר זאת רמ"ד ואלי בנוגע לבן התם: "'לאמר מה זאת', כי ב' המלות האלו אע"פ שנראים של תימה ושל פתיות, הם של עיקר ושל ממשות לפי האמת. כי לנערים הקטנים נופלים בפיהם דברים מלמעלה , מה שאין כן אל הגדולים, לפי שהם הבל שאין בו חטא. וכענין אמרם ז"ל בספר הזוהר על פסוק 'וכל בניך למודי ה''. והרי הבן הזה אע"פ ששואל, הרי הוא כמשיב בב' מלות האלו 'מה זאת', הרומזים על הייחוד הקדוש"...
לפי זה נראה לפרש כאמור, שרבן יוחנן בן זכאי בדרגתו הגדולה, ידע לפרש כהלכה את סיפורי הכובסים, ולהעלותם לקדושה, כך שהמשלים לא היו רק עזר בלבד לתפארת מליצת הדרשות והתוכחות, אלא שהם גופא הפכו לחלק מהתורה בכך, וכפי שהתבאר. ויתכן לפרש שזהו עומק כוונת רש"י במסכת סוכה: "שיסדו קדמונים לתת אמתלא לתוכחתם, ותולין אותן בכובסים ובשועלים" (כח, א), שבפשטות מבינים שכוונת רש"י לפרש שחז"ל השתמשו במשלים בעלמא בדרשותיהם לציבור, אולם לדברינו אתי שפיר טפי בעומק הדברים, שריב"ז גילה את "הדברים מלמעלה שנפלו בפיהם" (כלשון רמ"ד) של הכובסים, ורק משום כך הם הפכו לתורה ממש, וזהו שבחו הגדול של ריב"ז (ויש עוד אריכות דברים רבה מאוד, בעניין זה של דיבורי חולין והעומק שיש בהם).
מתוך ספר חדש מתורת רמ"ד ואלי

[יהודהא]

א.
מֵיתִיבִי הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ
פִּיקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ פִּיתֵּחַ וְנִסְתַּמֵּא שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטָּה פָּסוּל.

ב.
אבל בחז"ל פיקח הוא לרוב ההפך של חירש כמו בדף שלנו.
וגם 'פקיחת עיניים' בהשאלה לציון הבנה נכונה של המציאות .
.

עוד אחד.
גם בגיטין סט ע''א מצאנו ''פתיחא'' כניגוד ''לעווירא''.
''וְנֵימָא לֵיהּ עַוִּירָא הַב לִי דְּאֵיכוֹל וְנֵימָא לֵיהּ הַאיְךְ פְּתִיחָא סַב אֵיכוֹל
וזה מחזק את הדיעה שבארמית ניגודו של סומא הוא ''פיתח''.


ואילו פקחין'' בארמית בגמרא פירושו ''עשוני פיקח'' [יומא ע'ו ע''ב. ]
..כְּתִיב יְשַׁמַּח וְקָרֵינַן יְשַׂמַּח זָכָה מְשַׂמְּחוֹ לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא
חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקְחֻין..

וברשי ..נעשה ראש. שמפקח לבו בחכמה: כתיב ישמח. בשי''ן לשון שממה וקרינן יין ישמח לשון שמחה:
פקחין. פקחוני עשאוני פקח:.

[עושה חדשות]

הילכתא כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה.

תוס' בהרבה מקומות הביאו שיטה דהכוונה היא דוקא במסכת ב"ב.
(גיטין עד: קידושין ט. ב"ק נו: ב"מ כט. ב"ב קיד: שבועות מד.)

שאלה להבקיאים במסכת. כמה מחלוקות נוספות יש בין רבה לרב יוסף במסכת ב"ב?
(בינתיים מצאתי לכאו' רק עוד שניים. וכי ע"ז נאמר שהלכה כמותו חוץ משלושה?)

[שמואל דוד]

נשאלתי ע״י חכ״א שליט״א

בבא בתרא קלו. רבה בר אבוה חלש על לגביה רב הונא ורב נחמן, א"ל ר"ה לר"נ בעי מיניה וכו'.

איני מבין מדוע לא היה יכול רב הונא בעצמו לשואלו, ורק ביקש מר"נ לשאלו.

[שמואל דוד]

הילכתא כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה.

תוס' בהרבה מקומות הביאו שיטה דהכוונה היא דוקא במסכת ב"ב.
(גיטין עד: קידושין ט. ב"ק נו: ב"מ כט. ב"ב קיד: שבועות מד.)

שאלה להבקיאים במסכת. כמה מחלוקות נוספות יש בין רבה לרב יוסף במסכת ב"ב?
(בינתיים מצאתי לכאו' רק עוד שניים. וכי ע"ז נאמר שהלכה כמותו חוץ משלושה?)

עיין קונטרס ביאורי תוספות פרק גט פשוט במערכה בענין שדה ענין ומחצה

[HaimL]

נשאלתי ע״י חכ״א שליט״א

בבא בתרא קלו. רבה בר אבוה חלש על לגביה רב הונא ורב נחמן, א"ל ר"ה לר"נ בעי מיניה וכו'.

איני מבין מדוע לא היה יכול רב הונא בעצמו לשואלו, ורק ביקש מר"נ לשאלו.

אפ"ל משום דהלכה כר"נ בדיני, ולכן שאלות בד"מ שייכי ביה טפי.
ואפ"ל משום דהווה חתניה דבי נשיאה, וע"כ צריך לחלוק לו כבוד לשאול ברישא. או דווקא משום כבודו דרבה בר אבוה, שישאלנו הדיין החשוב חתנא דבי ריש גלותא.

[שמואל דוד]

פרק יש נוחלין ופרק מי שמת שניהם מיירי בעניני ירושה.

מדוע חילקם רבינו הקדוש לשני פרקים.

[באמונתו]

פרק יש נוחלין ופרק מי שמת שניהם מיירי בעניני ירושה.
מדוע חילקם רבינו הקדוש לשני פרקים.

לענ"ד, רבי כיוון "נזיקין" להיות שלושים פרקים דווקא, ע"ד מסכת כלים שלושים פרקים (ראה ויקרא רבה - פרשת מצורע: ר' חנן דציפרין פתר לה בתלולית זו שלעפר /של עפר/. מי שטיפש מהו אומר, מי יכול לקצות את זו. מי שפיקח מהו אומר, הריני קוצה שתי משפלות היום ושתי משפלות למחר עד שאני קוצה את כולה. כך מי שטיפש מהו אומר, מי יכול ללמוד את התורה, נזיקים ל' פרקים כילים /כלים/ ל' פרקים. מי שפיקח מהו אומר, הריני למד שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר עד שאני קורא את כל התורה כולה...)
וגם מסכת שבת: כ"ד דווקא, מקצתם מאוד קצרים.
עיין https://www.jstor.org/stable/23605856?r ... b_contents המוכיח כי כל מספרי המשנה, הינם מכוונים דווקא, בידי רבינו הקדוש.

מעין העניין, נמצא בגניזה הקהירית, שהרמב"ם שינה וסידר פרקי משנתו "משנה התורה" ע"מ להגיע אל אלף פרקים במספר בדיוק, ראה: https://imhm.blogspot.com/2008/02/ezra- ... rt-to.html,
גם ראה: https://www.academia.edu/112970683/Sham ... 27_Hebrew_ בהערה 51.

[שמואל דוד]

תשובה שקבלתי מחכ״א שליט״א: מדברי הרמב"ם מבואר זאת, את דיני יש נוחלין מביא בהל' נחלות ואילו פרק זה מביא בהלכות אישות ועוד.
וע' מ"מ ריש הל' שבת עד כמה חשוב הדבר היכן מביא הרמב"ם את הלכותיו.

[טור תלגא]

רק משנה ראשונה איתא בהלכות אישות (אולי מפני שכבר נשנית במסכת כתובות) אבל שאר המשניות בפרק מי שמת הם או בהלכות נחלות או בהלכות זכייה ומתנה. וכן בפרק יש נוחלין הם או בהלכות נחלות או בהלכות זכייה ומתנה.

[שמואל דוד]

קמג.

רשב״ם ד״ה הראויה מכם - ואין אחיות בכלל ואביי הוא דמוקי לה הכי בקדושין וקי"ל כרב נחמן דאמר דאת וחמור קנה מחצה ״והמזכה לעובר לכשתלד קנה כרב נחמן״ בפירוש רבינו חננאל

לכאורה הך דהמזכה לעובר לא שייך כאן והול״ל לעיל בדף קמב וצ״ב

[שמואל דוד]

קמג:

רשב״ם ואם אמרו גדולים לקטנים - בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור ראו מה שהניח לנו אבא ומזומנים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ונתעצלו ב"ד לחלוק אז השביחו לעצמן

לכאורה ״או בצבור״ היינו עדים ומה כוונת הרשב״ם להוסיף בזה.

[טור תלגא]

קמב:

רשב"ם ד"ה בגדתאה. דמן בגדד עיר שנולד בה ובכתבי רב שרירא היא נזכרת.

בהקדמת קונטרס מראות יחזקאל להבן איש חי יש דברים מעניינים אודות העיר בגדד ואם היא אותה בגדד של ר' חנא בגדתאה וגם על ר' שרירא גאון. נדפס בסוף עוד יוסף חי דרשות.