שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט. וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁלשָׁה – לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה – לְבַעַל הַבַּיִת.
עיי"ש במפרשים על פי הירושלמי שמקורו מפסוק, לעני ולגר תעזוב אותם, שלקט הוא גם אם יכול להיחלק לשני מלקטים [ומשמע שלולא הפסוק היינו אומרים שלקט הוא רק בשיבולת אחת].
ולדעת בית שמאי נלמד מפסוק אחר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". שלושה מלקטים.
ולדעת ב"ה ו' החיבור של ולאלמנה מחבר אותה עם יתום ושניהם פירוש "עני" של הפסוק הראשון.
משנה פאה ד, י:
אֵיזֶהוּ לֶקֶט? הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה.
קָצַר מְלֹא יָדוֹ, תָּלַשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ, הִכָּהוּ קוֹץ וְנָפַל מִיָּדוֹ לָאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
תּוֹךְ הַיָּד וְתוֹךְ הַמַּגָּל, לָעֲנִיִּים.
אַחַר הַיָּד וְאַחַר הַמַּגָּל, לְבַעַל הַבַּיִת.
רֹאשׁ הַיָּד וְרֹאשׁ הַמַּגָּל, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְבַעַל הַבַּיִת.
עיי"ש במפרשים שהכל מהפסוק "ולקט קצירך", אין לקט אלא מחמת הקציר.
ומכאן הרבה נפק"מ:
[לראב"ד:] רק מה שנופל בשעת קצירה ממש [חיתוך השיבולים מן המחובר] ולא מה שנפל מידו לאחר מעשה הקצירה.
רק מה שנופל מחמת מעשה הקצירה ולא מחמת דקירת קוץ וכיו"ב.
רק מה שתוך היד ותוך המגל ולא אחורי היד והמגל (בדר"כ נעשה בשעת ההנפה לאחור כדי להכין את החיתוך הבא).
[ולפי הירושלמי יש בזה ארבעה חילוקים: תוך היד והמגל, אחורי היד והמגל, תוך היד ואחורי המגל, תוך המגל ואחורי היד, ובשני האחרונים נחלקו אמוראים מה דינם].
ועד כדי מחלוקת תנאים במשנה במה שנפל מחמת ראשי האצבעות וחודו של המגל, האם נחשב תוך המגל והיד או אחורי המגל והיד.
לדעת כמה ראשונים יש לקט גם במחובר, כלומר בשיבולת או שתים שנשמטו מן המגל בשעת הקצירה ולא נקצרו עם שאר השיבולים שנועדו להיקצר בהנפת מגל זו. אחרים חולקים.
נחלקו תנאים האם נדרש "לקט קצירך ולא לקט קיטוף", דהיינו מה הדין בתבואה שלא נקצרה במגל אלא נתלשה ביד, האם נוהג בו לקט או לא.
מה פשר כל זה?
מדובר במתנות עניים, וטעם המצוה ברור וידוע (ספר החינוך מצוה רטז), א"כ מה פשר כל הדקדוקים ודקדוקי הדקדוקים האלה?
קודם כל הכמות, רק שיבולת אחת או שתים.
ועוד כל שאר החילוקים.
[האם גם במצות צדקה היינו מבינים דקדוקים כאלה? לתת רק מטבעות של שקל אחד, ורק במקום שבו הן בצורה כזו וכזו, ומחלוקת תנאים מה הדין במטבע שנפגמה קצת, ומה דינה של מטבע שהזיז בטעות כששלח ידו לכיסו לתת את השקל לצדקה וכו'].
כל זה מתאים לגזירת הכתוב, לחוקים בלי טעם, ולא למצוה נסברת של מתנות עניים.
ואפילו חכמים לא שינו כאן כלום, שלא כמו בפאה שמן התורה בכלשהוא וחכמים קבעו שיעור, אלא כאן השאירו את השיעור על שיבולת אחת או שתים כמו בגזירת הכתוב.
ועוד קשה לי:
דנים פה כאילו מדובר במדע מדוייק בניסוי מבוקר במעבדה.
הרי מדברים בשדה, בחקלאי [על כל המשתמע], שעובד ברצף, כמה שעות, אוסף וחותך, בתנועות גדולות ורצופות, בסבך שיבולים, באדמה מליאה קש ותבן ומוץ, בשיבולים עומדות ושוכבות וחתוכות. יש מגל קטן שקוצרים בו את הנאסף ביד השניה, ויש מגל גדול עם ידית ארוכה שקוצרים בו בתנועות הנפה ארוכות מימין לשמאל בלי לאחוז את השיבולים. בקציר של שטח גדול לכאורה את התבואה אוספים לאחר קצירת שטח משמעותי, ולא אחרי כל הנפת מגל. בשעת הקצירה החקלאי לא שם לב בדיוק מה נקצר ואיך בתכלית העיון, החקלאי לא עוצר אחרי כל הנפת מגל ובוחן בעיון את הקרקע, ומפריד את השיבולים השוכבות זו מזו, אלו לעניים ואלו לבעל הבית.
מי יכול להבחין בדיוק האם נפלו אחת או שתים או שלוש.
מי יכול להבחין בדיוק האם היה בראשי אצבעות או בחודו של מגל או מעט פנימה.
מי יכול להבחין מה יועד להיקצר בהנפה זו ומה לא [לשיטת הראשונים שיש לקט גם במחובר כנ"ל].
מי יכול להבחין בשעת האיסוף בתוך שלל השיבולים השוכבות כעת על האדמה, לכאן ולכאן, מה נפל ומתי נפל וכמה נפל ואיך בדיוק, כדי לחלק מה לאסוף ומה להשאיר, כשכל מה שמשאירים הוא מכל הנפת מגל - שיבולת אחת או שתים לכל היותר.
ונכון, יש הלכה של "ספק לקט - לקט". עני ורש הצדיקו - צדק משלך ותן לו. אבל במשנה [ד, יא] היא נאמרה על חורי הנמלים שבתוך הקציר. ולא כשינוי למעשה של כל דיני המשנה הקודמת מחמת המציאות הפרקטית בשטח, שבפועל אי אפשר להבחין והכל לעניים.
אני יכול לקבל [בדוחק] שהמשנה לא באה כאן לפסוק הלכות למעשה אלא לדון הלכתית-תיאורטית כדי לחדד את גדרי הדין [הגם שזה מתאים יותר לגמרא ולא למשנה], אבל עדיין העיקר חסר מן הספר. המשנה מציירת את דיני לקט במציאות שבפועל איננה קיימת, והלכה למעשה דיני לקט הם אחרים?
כללו של דבר:
הלכות לקט נראות כגזירת הכתוב מצד אחד, וכהלכתא למשיחא מצד שני.
וצ"ע.